ו
חְ
חח
ו
"5"
0
ו
וח
זוה
ו
מ
בכ
-
-ב+]
ב ₪
-
בב
(אסל םש
2%
ב
החחה
ורוה
וחחה
הו
דדודוךז ו ו
>
ו
7
ו התה
1
ז
7 זה ודט
השזו 05 ]51 צגם פסאגהה פ
1
ו 1
תו
שעת
הרוח
55 4-ה
רבב
הברבבבב)
35ב
1-5
ב
1
| 5
5
|
| ב
יכבב כב
בב31ב ב4 2-4
הווהה הו
ההההההתה
וו
1
והחחו
הההרהה
הו
הח
החווה
זתווחהו
והתהאהה
ו ה
25
בב
הרת ההרה
הוחו
זת ההחת
הדות
חורו וד
וה ההרוווה
זזהתת
זו חח
1
הו
הרוה
הז
הו
הההחה
וחת
ווהחו
זההההה
דורוה תרות
הו
0
וו
הרחת
הווה
החוור
זהוהחת
ההההרהה
1
והההתחו
₪
הההההתהחת
החחה
1
החהה
הוותה
ווה תורה
זתי)ה רהה
ויתחתו
התוותהה
תח
ורוו תת
והוז רות הת 7
החהה
בב
5 = וק
ב
ו 5
5ב-בהבשרבב,
- בער 5 4 =
-ברר3בבך.
רה
חח ההההות
החחוזו
[חתה
₪
והזהה הו
ו
2
ו
ו
התור
ו
9
ד
כ רב-בצבבבבבברבבב),
4-5 43143-רבבבבב
ל
בבבנבבברבבבבבבבברבבב,
ב
ל
בברב3ב
%5- - ברב
5 2
הההה
ות
ו
ו
4
חח
הרזה
ב
ו
5
שם
3
5
ב
כבבבבבב
כ ורב
בבר
בב ב
4
1
החה
חר
זחווו
וההה
הו
זוה
ההה
הוה
ההוהחר
הו
ןת
ד
החה
ההההה
חר
רו
זחהו
0
הו
ההההה
והתחההת
ה
הח
הוווווו רה
וההרה ה ה
התההרההה
ןחה
הור הוה
תווחה
התהוהחחה
והההטרההה
ההההההההההההה
וההההההההאה
הוה
החוחת
וזח
החוו
ו
ו
חהה
בד
7
5
-
1 מפתיס\. מש6ט 105-מסץצ
בפ'סת 60ב86%ם 81' 3172
המהתכ-8ת
5צס\אשה זכאז כיס 5סאם וק
זחא6סץ פוחז \אכא= 5קו51 אכ 64805
צחאפון סזאסאסז תכ צדפאפצוצוט
מסכת ראש השנה
ראו דרבר חרש אשר לא היה לעולמים הוכא. בכתיבת יר' מעיר הקרושת
"<<< ורושלים תובב"א
סבלסין: כבים. קדסוס בסְכלים סיופ' וססילוכ
סכי
5די סיכם מפידות
נפנת. היו ***
0 פה שאו
0 זו %
דוו .א 006 | > |
/ 1940 4 מ א 9 4 -
| סדועי כלט. סטנס ככבינו ו"ט בן אישבילי סול הריטב'א: - |
כמ"ט נסטל. טס סגדוליס. סלק . לות * סי' 5
1
9 0 096
0
9
הסכמת הרב הגאון וכוי אביד רקיב ניי,
באשר זכינו לסופ עסול סנכוז סידוסי סליביל | מכביכו סלייו סישכילי על מסכת כלם סמנס . | ססל סי
בכפוכיס וכסלס עעסיק יכוטליס פוכיי3 בסעתקת ידי סכ3 סעופפג כּתוייי עויס 6בלסס (דלכסינטין
מיי. וסובס לכסייד בסכלים ססליעום פס ק"ב עייי סכ סנוופנג ויל (וכביס עויס 5בי סיכם לפידום כיי. סוניכס
3 03 ייסל סילס , וסככי כעוסיל מכול סלום סכ עיכל, | 6 לול פק יג גצול. וסין סכקופ כפוכס לטוס
- לסדפיסו צכפי כטיון עוסכייס סכיל ,| 3ין בידיכס זו כין בעדיכס לסלס , = ונסיסולן סס עועדיס על
= כלום עקל שליס (יוס דלעעס , ולשועע יוכעס ופנ) עליו כלכת עוד , סיוס יוס 3י וי 36ול שכפ סכיימ מפיק
4 פס קזנינקנעלג ,
4
יעקב צבי ב"ר גמליאל מעקלענכורג
הקדמת המעתיק
אמר פנעיל סעעפיק וסעסדל , סצו לכס מ5כשיס מכיס . קיטו 55 כסכין ולסטכיל 25 ססיכול סוס = ועד
סיוס פזס סיו דבליו כעלעיס עעיכי כל סי ולפוכיס. ובסוללום יסידי סגולס כספליס וטעוניס, ולס = יכלו
" ססופס ,. וכל מ3קמי סי ושולכיס סולס יטסלוס וכל שעפלוס . ועפס סעיל סי לש כוסי מפספי ועלספי. כי ידעסי
₪5 עקוס סספל סככבד סזס , ספכפיסו (עמועוניס וסוללפיסו כסול עולס מכום -5פ סְכציס. | ישפי 53עס
₪6 שצלץ דבכי | (יקליס .| דו33 ספפי שניס ,| סספן יעלס ידו יטעע ₪5 סקול דבל 55יו פכיס. 3פכיס .
ש ישיטו רְזְלנכיס ייטעסו ךזכבוכיס. ישפו (עפקיס ויסכלו עווכיס ,
ולהיות שצגו> סספל (עפספי כוסספופ קטיין כסולין כפי פסוטן של דבכיס בכוומם סווסבכ, עייכ סגספי
ופקכפי כפעכייד לפקן סעעווס , | וככייז 65 סופספי סיסן עפכי ססדם. כק סלגפי סדבליס כסווייסן
כוו שעכלפיס 3גוף סכפיי, ועס שסיי מיל כעסקו סקפפי 3ממי מלסי לבכס עגוליס כזס ( ), ולפ לשל 3סלפי
סטולפו כייכפיו בסני מלסי סכים כנו זס [ ]. וכןכנ עס סלליפי ען ססכלס כסופיף ען סעקליס סמקליס עטיפי
פו ג"כ סיען ופיון פ5י סלים 6 , וכווכסי 55 לספנדל עפעי סיו , = כייס לטוכלל 35 סעועייכיס בספל סקדום. סזס
מסבין וכססכיל בדעפו ושכלו פס סקל לפכיו סולי עשגס סול צידי , ויקייס סול סניכס סיטכס סו לטוב פפכי
ישנס ,. וסעפייכ כווכפי לס יגכס, כק לסיים סופי יככס. ולס 3ספזי סגיפי, ססי סלין משוגפי. ובפרני כי סקיפיני
פלסופ ככום וללום כיל, כי כנעס 3י יד סי בכפטו 3כיי סכעיניס טסקעו שלס | בעוכפן. נפסופס יסיי קולופ
3 ססייס, 3נועלום עליוכיס לפכי ולפכיס, ס' יכמווכי בכפליס, וסזכס לכסום בכמעום 5יון ויכוסליס, ויצילכי כל
(6) פגודל יקקם ססיכול עטינפן טל כלמוניס , 5קלי לטל סגיעס ססעפקס סכזו כעדיכפיכו כעיני ס*** מוולכל .
עידי ענלו כס כסס נסס ליו מיקוליס , | וכנג כסס מיון וסני סכים | כוס פן].
נזלום לעופ , וילעל די ללליפיכו . ויקלח לכו כוסכס ציניכו גוספכו עטיס 5דקכו. ויסי כיעס די עניכו וענש
לכסונכו . ועעעון קדטו ען סטטיס. ישקיף 55 5כך ספיס. וישפיע ככי עסולפו קול סייס. סכיפכס עייי כיפו כסטן,
בלוך 55 סכסי ישלסל עסעונס עד עונס סען. 550 כייד 6סקיפס סנדלסת 5פכי תיים עעוק ספפלופ סיט כעכם
דף עמור שורה
המצל"ה אברהם במהרצ"ה [לה"ה מילידי עיר דארהיטשין כעת בעה"ק ירושלים תוב"ב
ער 770% שר ל = ה >
)0(
-
לוח התיקונים
טעות תיקון דף עמוד שורה טעות תיקון
וענך. ל עפך | נלך כן לך. 5 ₪ ו ופלקינן
ולעלי סייכ וליעל סייכ - 3 ס ו" ו"כ
לנגו ועכו - ד כז לכל - ליפ לכל טפי עליפס
ספק כופל ספק כפל - -- כס 9 5כעס פן לעס לי
פיפוך כיס פיפוק כיס ל 0 ש דסכי (לסכי) 5[ לסכס]
למס פריך דמל פריק כו -5- כל ען ססניס ען סטניס
עלס [מעלס] (6ס) [ נעלס] ל 5 וק דכל כ33 דמל נעככב >
וס סל' כיוס סז' 77 1 ודל נכיכן וכדסננכיכן
כולס ליק ₪ ל' .ל ול ללוכ
1% דילן ב 5 5 דכל פליבי דפס פליב
למנכס (( על 55-08 לככי יוסי דככי כ' יוסי
לסנוך לעסעך ₪ 0 .כל לכ' סוסע דכ' יסוסע.
סכיצית סכיעית = סכיעית - - כד טו3ל יוס טכול יוס
ליפולל לס"ק | סיקולס "כ לס"ק | עו 5 | פל מסגיע פסכוך | סגיע לסכוך
לפ"ס ולפ"ס עס ד כז קלי סין קלי וסלי קוליס
עוסין <ן עוסין כן קסי סין
ד"ס 5עכ 032 כו' ונילי לעכעל כו' 5[9כיך תיקון וע' יועל שס ועלין
ך פיקון [
-
ל
שיטה לחריים אישביפי
)ראש השנת 0
פרק אי
ב' ע'א ארבעה ראשי שנים הן. פי' הכא דוקא איכא
למתני הן אבל התם בב"ק ליכא
למתני הן וכן הוא בנוסחי דוקני וטעמא רמלתא משום
דהכא תנא נחת למנינא אבל התם לא נחת למנינא
כלל אדרבה פ"ל דאיכא אבות אחריני טובא אלא דאיהו
+" בעי: לאשמעינן שאותן ד' שהן נראין מסגנון א' לא.
ראי זה כראי זה לגמרי וצריכי למכתב להלכותיהן והייגו
דאמרי' עלה בגמרא בנוסחי דוקני מנינא מכלל דאיכא
דבי רבי חייא ורבי אושעיא כלומר כיון דלא קתני הן
וקתני ד' ודאי גלי לן דאיכא אחריני אלא שאלו הדי
צריך ללמדנו דלא ראי זה כראי זה אבל הכא אע"ג
דאיכא ראשי שנים אחריני דמודה בהו תנא כדאיתא
בגמרא מ"מ תנא למימני חני נחת דאידך לא בעי
למימנינהו מטעמא דמפרש בגמרא ולהכי קתני הן וכן
לשון הגמרא מוכיח דאלו הכא בתר דכייל. ותני שהן
די לא פי' מידי אחרינא בדידהו אלא דמני להו בלחוד
הי נינהו הני די אבל התם דבתר דמנינהו איירי ופריש
בהו | שלא ראי זה כראי זה ודאי לאו למנינא נחת,
ומיהו איכא נוסחי הגרס התם בגמרא מנינא למעוטי דבי
רבי חייא ורבי אושעיא ולפי ההיא נוסחי | משמע
לכאורה דתנא למנינא נחת וא'כ | התם נמי במתני' גרס
הן והכי איתא לכולהו נוסחי אבל מה שכתבנו הוא
הנכון, עי"ל דהא דקתני הכא. הן הינו לפי שהם
חדשים מקרוב שראשי שנים אלו אינם מפורסמין לכל
אלא מחודשים או מדין תורה או מתקנת חכמים דאלו
ראש השנה הברור לכל אינו אלא או תשרי או ניפן
שהוא ר'ה לבריאת עולם ולתקופה לפום פלונתא
דר'א וריי בגמרא אבל אבות \ נזיקין דהתם הם. נזיקין
טבעיים מפורסמים וירועים לכל ולהכי לא מבעי למתני
בהו ה[ :
באחד בניסן ריה למלכים . פר"י בגמרא. למנין שהיו
מונין | לשטרות למלכים ואוקי למתני' למלכי
ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מונין ואע"ג דמוכח
בגיטין דהא דמנינן שטרות למלכים אינו אלא משום
שלום מלכות ולמלכי ישראל. ליכא למיחש להכי מ'מ
נראה. כי מנהג קדמון היה למנות בשטרות למלכים וזהו
שלום מלכות דשייך באויה הילכך אם במלכי ישראל
פעמים שחיו נוהגין כן ולפיכך קבעו להם חכמים ר'ה
מ'מ גבי מלכי ישראל אין קפירא אם לא מנו להם
ומגו לחשבון אחר ולא מפפיל שטרא בהכי אבל במלכי
או"ה איכא קפירא ומפסיל שטרא בין בשטרות בין
בגיטין. ומיהו אף למלכי או"ה כל שכתבו לבריאת עולם
כמו שאנו נוהגין אינם מקפירין וליכא משום שלום
מלכות ולא מפסיל שטרא או גיטא בהם :
ולרגלים, בגמרא מוקי לה לבל תאחר וכר"ש דבעי ג'
רגלים כסדרן וחג המצות תחילה ;
באחר באלול. פי' שאין מעשרין מן הנולדים קודם
אלול על הנולדים אחר אלול מדכתיב עשר
תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה
ובשני מעשרות הכתוב מדבר כדכתיב עשר תעשר אי
מעשר בהמה וא' מעשר דגן ואומר הכתוב שנה שנה
שיעשר כל הנולדים בשנה מיניהו ובהו ולא יעשר משנה
על חבירתה וגזירת הכתוב הוא ולהכי לא כתב רחמנא
שנה בשנה כדכתיב כשכיר שנה בשנה דררשינן
שכירות של שנה זו משתלמת בחבירתה ואע'ג דגבי
בכור כתיב. לפני ה' אלחיך תאכלנו שנה בשנה ובעי
למימר תוך שנתו לא דק קרא משום דמלתא דפשיטא
הוא שלא בא לפסלו תוך שנתו דהא בכור קדשים
הוא שנרצים לשמונה ימים וקרא גמי אקיש להו בקרא
רוהבאתם שמה כן פי' בתוט' ומוקי בגמרא לסתם מתניי
כר'מ רסבר דאלול ר'ה למעשר בהמה ור"א ור"ש סברי
בא' בתשרי. ובגמרא מפרש פלוגתיהו והלכתא כסתם
מתני', = ואיכא מרבנן זיל דבעי דהכא משמע רלכ"ע
ליכא אלא חד זימנא בשתא למעשר בהמה ואלו התם
בבכורות
ריטנ'א ראש
בבכורות משמע דלריא וריש ג' זמנים למעשר בהמה
כדתנן ג' גרנות הם למעשר בפרס הפסח ובפרס עצרת
וכפרס החג דברי ר"ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה
באדר בא' בסיון בכ"ט באב ר"א ור"ש אומרים בא'
בסיון בכיט באלול ולא אמרו בא' בתשרי מפני שהוא
"ט ואי אפשר לעשר ביט רמיא בא' באלול ריה
למעשר בהמה ו"ל דהא לא קשיא כלל דהתם מלתא
אחריתא היא דכי היכא דאיכא לתבואה גורן למעשר
דמההיא שעתא אסור לאכול ממנה אפי' אכילת עראי
עד שיעשר כגון מירוח וראיית פני הבית להן וכן שעת
גלגול לענין חלה כך עשו הכמים גורן למעשר בהמה
שאסור לשחוט ולמכור עד שיעשר כדי שלא ישהא
מעשרותיו ואלו הן גרנות הגזי שם וקבעו בהם ג' זמנים
אלו כדי שתהא בהמה מצויה. לעולי רגלים כדמפרש
בגמרא וגרן האמור שם לשון מושאל הוא מגורן
האמור לענין תבואה אבל הא דהכא מלתא אחריתי
שהבא לעשר לא יעשר מן הנולדים קודם ו'ה על
הנולדים אה"כ ולא מאלו על אלו וכדפסיק ותני ר"מ
התם בסיפא ולא בא ר"מ לחלוק. בדין ג' גרנות אלא
לפי שקבע א' מן הגרנות בא' בתשרי מפני שהוא ריה
למעשר בהמה לפי דעתם בא ר"מ ואמר דריה של
מעשר בהמה היינו | בא' באלול והכי מתפרש התם
בסיפא דתנן כל הנולדים בא' בתשרי עד כ"ט באלול
מצטרפין הי לפני ר'ה וה' לאחר ר"ה אין מצטרפין ה'
לפני הגרן וה' לאחר הגרן הרי אלו מצטרפין א"כ למה
אמרו ג' גרנות | לענין מעשר בהמה שעד שלא הגיע
הגרן מותר למכור ולשחוט הגיע הגרן לא ישחוט ואם
שחט פטור והרי זה מבואר שם כדברינו :
גמ' למלכים למאי הילכתא. עיקר הפי' כדפרש"י ז'ל
למאי. הילכתא הוקבע יום ידוע. למנין
מלכים אלא כל מלך תתחיל שנתו מיום | שנולד
בו ומהדרינן | ראצטריך הא לענין שטרות וכדאמ'
ואזיל אבל ליכא לפרושי למאי הלכתא לאיזה ענין
אנו צריכים מנין למלכים חדא דמלתא פשיטא שאנו
צריכין זה לענין השטרות ותו דאם איתא כיון דמהדרינן
לשטרות למה לי למימר תו וכרתנן שיח המוקדמין
פסולין :
דתנן שט'ח וכו' , פרש"י פסולין מדין השטר שאינו
גובה מנכסים משועברים ואפילו מזמן שני אבל
מבני חרי גבי כדין מלוה ע"פ ואינו יכול לומר שלא
לוה וכן עיקר כרמוכח בבימ ראפי' ממשעבדי הוה ס'ר
השנה פרק א
רליגבי מזמן שני אי לא דגזרו דלמא אתי למגבי מזמן
ראשון וראי מתניי לא איירי בשהקדימו הזמן שעבר
דא"כ עדים פסולים נינהו ושטרא חספא בעלמא אלא
כגון שלוה בניסן בשטרי דלאו אקנייתא ונתאחרה
כתיבתם ולא כתבינהו עד תשרי וכתב זמנו מניסן והי =
סבורים דמשעת הלואה שעביד נפשי' איג שכתבוהו
וחתמוהו ביום ההלואה אבל לא מפרוהו למלוה עד תשרי
כסבורין דעדיו בחתומיו זכין לו כסברא דאביי ורומיא
דשטרי אקנייתא לרירן א"נ שכתבו וחתמו ומסרו ללוה
בו ביום דהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין
מלוה עמו מיירי בשטרי דלאו אקנייתא דעידיו בחותמיו
זכין לו וכל חד מהני הוה מוקדם מן הא דקי"ל
דבשטרי דלאו אקנייתא לעולם אינו זוכה ער שיגיע
השטר ליר הזוכה ואין להם לכתבו אלא א"כ נמסר
בפניהם לזוכה ביום שנכתב ונחתם כי מה ששניו
כותבין שטר ללוה אעיפ שאין מלוה עמו הא פרישנא
בפ"ק דמציעא דמיירי בשטרי אקנייתא דהא שעביר
נפשיה בין ילוה בין לא ילוה כדפרש"י ומשכחת לה
נמי דמקדמי ליה כגון שטעו בקביעא דירחא. כגון
שנקבע החודש בשני בשבת וכסבורין העדים שנקבע
בא' בשבת וכשכותבין בשטר בכך וכך ימים. בחודש
הם מונין מניסן וא"ת ומי. יוריע לנו שהשטר הוא מוקדם
דאלו סהדי גופיהו כיון שהגירו וחתמו בשטר שוב איגן
חוזרין ומגידין ודעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה.
עדותן בביד וי"ל ראתיא כשבאו עדים אחרים והעידו
שהוא מוקדם, ובירושלמי אמרינן שאפילו עידי השטר
נאמנין במכילתין ובפרק בתרא דשביעית = מי מודיע פי'
ששטר זה מוקרם שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר
עירי השטר מודיעין ולא כן אר"ל עדים החתומים על
השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן = בב"ר ופריק תמן
כשאומרין לא חתמנו כל עיקר ברם הכא על זה חתמנו
וע"ז לא חתמנו ורבינו גר פי' הירושלמי בשם רבו
רבינו הגדול הרמבין דמיירי בשאין כתב ידם יוצא
ממקום אחר דאי לא הא ודאי אין נאמנין לפסלו כלל
וה"ק דכי אמר ר"ל כשבאו לעקור כל .העדות ולומר
שלא ניתן השטר ליכתב כלל כגון שאומרין קטנים
היינו פסולי | עדות 4 היינו | דבהא ודאי אין . נאמנין
אע'פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל הכא
נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון הרי ניתן ליכתב
מזמן שני וכגון שטוענין רבטעות עשו כן דאכוליה
שטרא קמסהדי והרי הוא כאלו אמרו אנוסין חינו
שטעו
בה 7
ריטב"א
שטעו בשטרי דלאו אקנייתא כדאביי או בפי" המשנה
דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. או שטעו
בשיפורא דירחא דלאו משוה נפשיהו רשיעי דחשבינן
להו (דאלו) [כאלו] אמרו אנוסין היינו מחמת גפשות
שהן נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר
מיהת דהא ניתן ליכתב' להציל נפשן כדאיתא בהאשה
[שנתארמלה] וכך הן אומרין, על עקר הממון חתמנו
מדעתנו באמת וכראוי אבל על הזמן לא חתמנו כראוי
ולא מדעתנו הן שהיינו אנוסין מחמת נפשות הן מחמת
שטעינו וסמכנו על דעתנו ולא דקדקנו בדכר המשנה
ולא בשיפורא דירחא . ורבינו גר ה" אומר דנראין
דברי רבינו זיל כשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות
(שאין) [שהן] נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום
אחר אבל כשטעו בשיפורא. דירחא או בדאביי לא
מהימני דכל שטר שנמסרת לעדים חזקה דרייקי מעיקרא
מנפשיהו. או ע"פ חכמים וכתבי. ליה כראוי בכל דיניו
וכדאמר חזקה על העדים שאין חותמין על השטר אאיכ
נעשה גדול. ומייתי ליה במוכר נכסי אביו פחות מכן
עשרים כדאיתא בגט פשוט וכן בזה בורר גבי אודיתא
דלא. הוה כתיב בה אמר. לן. כתובו וחתומו למימר'
דחזקה על העדים דירעי היכי אבעי להו למכתב שטרא
וכדין כתבא ליח וכ"ש הכא לענין שעבוד השטר ומנו
ראית להו למידק טפי שזהו עיקרו של עדות בשטר
ולא מהימני אינהו גופיהו למימר לא דקדקנו בדבר
ואפיי במקום דאיכא מגו שאין כתב ידן יוצא ממקום
[אחר] דמגו במקום חזקה אלימתא קרובה לעדות ובמקום
חזקה זו לא אמרי" מגו הילכך לא משכחת לההיא
דירושלמי אלא בשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות
ומורי גר היה מפרש דמשכחת לה שהעדים נאמנים
ואפ" בשכתב ידן יוצא ממקום אחר וכגון שאינן מעידין
כלום כנגד מה שהעידו הם בשטר וכגון שאומרין האמת
היה שבאו שניהם אלו במרחשון ואמרו לנו כתבו
שאני ראובן חייב לשמעון מנה היום ועשינו כדבריהם
וכתבנו וחתמנו להן שטר דלאו אקנייתא ומפרנו לו
[נו] ביום ואחר כך ראינו שהמלוה לא היתה
עד כסליו ושכך הודו שניהם לפנינו זה לזה והרי. הן
נאמנין בכך כשם שהיו נאמנין לומר שמחלו אח'כ או
שפרעו. שהרי אינן אומרים כלום כנגד מה שחתמו וזיש
בירושלמי שיכולין לומר עיז חתמנו ועיז לא חתמנו
כלומר על מה שכתוב בשטר חתמנו וע'ז שאנו אומרין
עכשיו לא חתמנו שלא היינו יודעין בו באותה שעה
ראש החשנה
פרק א ב
ומיירי בשטר ראייה שאין בו קנין ושעבור נכסיו הפ
מחמת הודאתו וכל כיוצא בזה אם המלוה חזר והודה
שלא הלוהו כלום באותו חיום הרי הוא = נאמן ג'כ והוי
כזה אומר הלויתני ו'א לא הלויתיך הילכך כשבא
והודה לפני העדים האלו שלא לוה בו ביום אלא לאח'כ
הרי הוא מוקדם על פיו ונאמן בכך ואף עידי השטר
יכולין להעיד שכך הודה בפניהם, והא דתנן והמאוחרין
כשרים יש מקשים אמאי לא חיישינן שמא לוה וקנה
ומכר דלא משתעבר וכי משוה לי' מאוחר אפשר דכתבי
ליה בתוך הזמן | שיש בין קנה ומכר דה"ל קנה ולוה
ומכר רמשתעבר וטורף ללקוחות שלא כדין ו"ל. דהב"ע
בדכתב ליה דאקנה דהשתא אפ" לוה קנה ומכר
משתעבר כדאיתא בפרק מי שמת , = ולמאי = דאייתי"
בשמעתין. להאי מתני'. צריכינן | לברורי מאי ענין מתני
בכאן דריה למלכים לשטרות פרש"י דתקנתא דמתני'
להבחין בין שטר מוקדם למאוחר שאלו לא קבע יום
ידוע לתחלת שנות המלכים שמונין לכל מלך. מיום
שעמר פעמים שאין להבחין כגון שכתוב בשטר (בפסח)
[בכסליו] בשנה שלישית למלך ובאו עדים ואמרו
כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו
חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ וכו ואין
אנו יורעין אס הלוהו קודם לכן או לאח"כ אבל ראינו
שלוה בתמוז בשנה ג' למלך ואם אין הדייניס יורעין
באיזה חרש עמר המלך אין להבחין אם תמוז קודס
לכפליו או כסליו קודם לתמוז כי אם שנתו מתחלת
בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם תמוז ואס עמר
בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם כסליו לכל שנותיו
ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסליו
ע'כ. ולפי' יש לנו לומר עכיפ דמיירי כשחמלוה מודה
- שלא הלוהו אלא פעס אחת (ואל"כ) [דאל"כ] אע"פ
שיעידו העדים שלא ראו נתינת המעות בעת הכתיבה
אין בכך כלום ואפ העידו בפי" שהמעות שנתן לו
בפניהם היו לאחר זמנו של שטר מה נכך דילמא
הלואה אחרת היא , ובתוס' הקשה על פ". זה דלמה
לן למימר הכי כדתנן שט"ח המוקדמין וכו' שאפי' היו
כשרים צריכין אנו לקבוע זמן לשטרות להבחין בי בי
שטרות איזה מהן קודם לגבות וי"ל דאה'נ מיהו ניהא
לן למימר. הכי צריכותא לתקנתא ררבנן לחקון
זמן למלכים ותו דילמא משום קדימה לא הוי טרחי
רבנן לתקוני זמן למלכים משום חששא דלא ירעי
באיזה יוס עמד המלך ורבותי הקשו על פרש"י חדא דהא
דקאמרי
ריטב"א
דקאמרי סהדי שהם לא ראו שהלוהו בכסליו אלא שכתבו
שטר כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה א"כ לאו מוקדם
הוא כלל דהא מתני' אוקמינן בשטרי אקנייתא דהא שעביד
נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכדפרשיי גופי" חתם וכי תימא
דהכא בשטרי דלאו אקנייתא אליבא דמאן אי אליבא
דאביי | ומסרותו ללוה הא לרידיה כשטרי דאקנייתא
דאמרינן דעידיו בחתומין זכין לו ואצ'ל אס מסרוהו
למלוה בו ביום דכדין עשו ולאו מוקדם הוא ואם לא
מסרוהו אלא ללוה אליבא דחילכתא הרי עשו שלא כדין
ואין הדעת סובלת שהוצרכו חכטים לתקן זמן לשנות
| המלכים מפני חשש שטר שנעשה שלא כדין ועוד
הקשו דהא בתקנה זו לא הרווחנו כלום דאפי' לא תקנו
יום ידוע למלכים כשבא המעשה לפנינו שהי' ספק אם
הוא. מוקדם או מאוחר כך היינו דנין בו שהוא מאוחר
וכשר מן הסתם וכההיא דתניא בגט פשוט בשטר שה"
זמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי וכההיא דאמרינן נמי
בסנהדרין שטר שהי כתוב בא' בניסן בשמיטה ובאו
עדים | ואמרו האיך אתם מעידים והלא אתם הייתם
במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא
איחרוהו וכתבוהו וכ"ש הכא שאני אומר שראו המלוה
בתמוז הקודם ונתאחרה כתיבת השטר עד כפליו
והוצרכו על כרחן לכתוב זמנו מכסליו הילכך מה שאנו
דנין אותו עכשיו במאוחר לאחר התקנה כך הי" נדון
בלאו הכי , ולפי: שיטת רש"י הי' לו להפך הדברים כי
זמן השטר הי כתוב בתמוז והם אומרים שראו ההלואה
בכסליו דאי לא תקנת חכמים היינו דנין אותו כמאוחר
מן הפתם ועכשיו שאנו מונין מניסן הא בודאי תמוז
קודם לכסליו והקדים זמן להלואה . והנכון כפי' התופ'
שאם לא תקנו יום ידוע ריה למלכים פעמים שיעמוד
המלך בג' בניסן משנה זו וכשיגיע שלשה בניסן אחר
יש לנו למנות שנה שניה למלך והסופר ישכח הדבר
ויכתוב בשנה ראשונה, כסבור שלא עמד המלך אלא
בד' בניסן ונמצא השטר מוקדם שנה א' והא ודאי
מילתא דשכיחא היא דטעי אינש חד יומא בין ג' לניסן
או ד' בניסן ואפ" הוי דלא שכיחא כיון דאיכא חשש
חורבה דטריף לקוחות שלא כדין ראוי לתקנו כל כמה
דאפשר :
ת"ר מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע יום א' בניסן
עלתה. לו שנה כו'
עב קמ"ל , יש גורסין עלה מאי קמיל הא קמיל וכו'
ורשיי כתב דליג ליה אלא ה'ג קמ'ל
ראש השנה
%ז
פרק א
דניסן = וכו' והדין עמו דהכא ליכא למבעי כלל מאי
קמיל דהא ודאי טובא קמיל דניסן ר"ה למלכים ואין
מונין (אלא) מיום שעמד בו ועור אשמעינן דיום א'
בשנה חשוב שנה ואע'ג (דממפנין) [דממתני'] שמעינן
לה דהא רובא דמתנייתא איתנוהו | במתני' ועור | מאי
קא מהדרינן הא קמיל דניסן ריח למלכים הילכך. אי
[גרסינן] | מאי קמ"ל הא קמיל ייל דלאו קושיא היא
אלא ביאור ודברי, התלמור ואפי' כר'א דאמר שלשים
יום חשובין שנה ה"מ בדיני דאורייתא אבל הכא כך
תקנת חכמים והיינו = דלא אמרינן מתנ" דלא כר'
אליעזר :
מת בניסן וכו'. פי' כל השנה הזאת יכולין למנותה לכל
א' מהן ואפיי בשטרות שלאחר מיתתו לשני מונין
אותה ראשונה למלכותו (ולשני) [ולראשון] מונין כפי מה
שהיתה לו דשתא הדא לבי תרי שפיר מנינן ואמרינן
פשיטא דהא שמעינן מההיא דמת באדר ועמד אחר
תחתיו | באדר ומהדרינן מהו דתימא כי כו' בסוף שנה
אפ" בתחלת מלכות אבל בתחלת (שטר) [שנה] ופוף
מלכות לא אמרינן לה . וא"ת ואמאי ס"ד דאמרינן לה
בהא טפי מהא וי"ל. דגמרינן לה מנדה כרלקמן שפוף
היום עולה לה בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה
ואע'ג דהא תקנתא דרבנן היא ור"ה ולרימ גמי משכחינן
דיום א' חשוב שנה אפי' בתחלת שנה אפיה הוי ס"ד
דכיון דאתו רבנן לתקוני לדיה לא תקון אלא בסוף
שנה דפשיטא ומסתבר טפי כדילפי' מנדה והא דתניא
מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שגה לזה
ולזה אמרינן. עלה בירוש' דרוקא שזה שעמר הגיע עד
ניפ] וכן אמר שם א"ר יונה והוא | שנכנס לניסן כן
וימלוך ירח ימים בשומרון כלומר דלא כתב וימלוך
שנה בשומרון אלא ירח. ואיכא מדרבנן דדייק נמי
דלהכי קתני מת באדר ולא קתני עמד ומת באדר
לאשמעינן שכבר עמד ?[ומת] באדר ומסתברא דהא לאו
שיטתא דגמרא. דילן היא מדשקלינן וטרינן במתניתא
כולי האי ולא אמרינן לה ומן הכתוב אין כאן ראיה דהא
פשיטא. דכי מניסן [התחיל] מלכותו לא מני אלא
קושטא דמילתא . איג קרוב לדבר כגון שיאמר ב' שנים
אם עברה רובה של שנה שני' או אפי" מקצתה אבל
על מי שמלך ירח ימים לא יאמר שמלך שנה א'
ואפי' היתה התקנה מקודם לכן כמו: שלמדנוהו בגמרא
משלמה והירושלמי גיכ סמך בעלמא נקטיה 6
לא צריכי אלא דאימנו על" מאדר ומלך. בן מלך להכי
נקט
שָ
%
ריטב'א
נקט ומלך בן מלך דאפי' תימא דתנא לחנו בבי. בהדי
הדרי תניא וכולה חדא מתנייתא היא | אכתי בה אית
צריכותא כגון דהוי מלך בן מלך ואפ"ה אין מונין לו
מיום מנויו אלא מיום עמידתו דאלו היכא דלא הוי מלך
בן מלך הא מאירך רלעיל שמעינן :
אמר רבי יוחנן וכו' מקיש מלכות שלמה וכו', [וא"ת]
למה לי היקישא תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב
אא החודש השני למלוך שלמה וחודש זיו חיינו אייר
כדלקמן וייל משום דאיכא למימר דילמא שלמה הוא
שמלך. מניסן ומונין לו מיום שעמד. בו ולהכי צריך
היקישא דודאי לאו משום דעמד בניסן אלא משום
דלעולם מנינן ליה מניסן דומיא דיציאת מצרים , וא'ת
א"כ מה האי דאקשינן ויציאת מצרים גופיה מנלן והא
מחאי קרא מוכח בהדיא | דקמני מניסן למלוך שלמה
ואתקש ליציאת מצרים מכלל דליציאת מצרים מנינן
מניפן וי"ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחודש
השני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה
הרביעית קאי שהיא שנה רביעית למלוך שלמה ובהאי
נמי מתרצא קושיא קמיתא :
מדקאי באב וקרי ליה שנת ארבעים וכו'. פי' דאי אמרת
שתהא ר"ה בין אב לשבט (דא"ל) [דא"כ] כי
קאי בשבט הו"ל למימני שנת מ"א והא רנקט מכלל
דר" לאו תשרי לאו דוקא אלא משום דאקשי ליה
דילמא מתשרי מנינן אהדר לי" מכלל דר"ה לאו תשרי
אבל ה'ה לשאר חרשים שבין אב לשבט והכי מוכח
לקמן דאקשי ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר
ולהכי דילג מאב לאדר לפי שא"א להיות ר'ה בנתים
בדכתיבנא . הא דאמרינן שנת מ' שנת מ' לגיש לאו
ג'ש ממש אלא ילמד פתום מן המפורש הוא ולהכי
לא בעינן שתהא מופנה :
ג ע"א וישמע הכנעני וכו'. פיי בתוס' דתרי קראי נינהו
חר בפ' חקת דכתיב וישמע כו' ולא
דרשינן ההוא קרא דהתם כתיב רשמע כי בא ישראל
ואידך קרא דרשינן דכתיב בפ' מסעי וישמע וכו' דההוא
קרא לא כתיב מה שמועה שמע ועל כרחיך הוא מיתת
אהרן לעיל מיניה הוא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני
הכבוד :
כדר"ל וכו'. פי" בלשון אם ואם גופיה משמש בב'
לשונות חד בלשון ספק כלומר כשיהא כך
וזה רוב אם שבתורה כמו כי תפגע כי יה" להם דבר
כשיה" או אם יהי" וחד שהוא על ודאי כמו אשר כמו
ראש השנה
פרק א ג
אם יהי' חיובל אם כסף וזה ג'כ שכל כי בתורה משמש
בלשון אשר וכן נמצא לשון אשר משמש בלשון אם
אשר נשיא נמצאת אומר כי אם וכי ואשר משמש
כל אחד מהם בלשון ספק ובלשון ודאי כמו אשר ;
רילמא. פ" כמו כי תאמר בלבבך שפירושו שמא
תאמר כי אם אתה מפרש אותו בלשון אם
כשתאמר. בלבבך לא קאי עליה שפיר מאי דכתיב
בתריה לא תירא מהם ;
אלא . כמו ותאמר לא כי צחקת לא כן אלא כן וכן
בתלמוד הרבה לא כי ;
רהא . פיי לשון נתינת טעם כמו לפי לא צחקתי לפי
שיראה הילכך כשאתה מפרש כי גוע אהרן אינו
נדרש יפה עם כל אחד מהם אלא בלשון דהא שנותן
טעם למה נראו העדה לפי שגוע אהרן והא (דתנן) ויראו
אל תיקרי אלא וייראו לומר שענינו כמו וייראו כלומר
ראו זה את זה מגולין וזהו שתרגם אונקלס וחזו כל
כנישתא ארי מית אהרן יישב פשוטו של מקרא ואם
תתרגם ואתחזי אז יש לך לתרגם דהא מית אהרן וכמו
שכתב רש"י בפי' החומש ;
והאי דמקשי ואמאי אייר ואימא סיון. ק'ל אמאי לא
משנינן דכיון ראפקיה מתשרי אוקמיה. אניסן
כראמר לקמן כיון דאפיקתיה מניסן אוקמי' אתשרי ו"ל
דהתם הוא דאיכא לאוקמי' אתשרי (וזהו) [שזהו] ריה
לכמה דברים וגם לבריאת עולם לדעתו של ר' אליעזר
אבל הכא גבי ניסן דלא עדיף מסיון ואייר דהא לא הוי
ר"ה אלא למלכים דבעי' למימר דאלו לרגלים בטיו
הוא ליכא טעמא לאוקמי לניסן טפי משאר חדשים :
מרקאי בניסן וקרי ליה שנה שנית וכו'. קשה מנלן
דליציאת מצרים הוא דהא לא כתיב יציאת >
מצרים בחד מיניהו וו"ל דהא כתיב קרא אחרינא בשנה
השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים בפ' במדבר
איג דקרא קמא דהוקם המשכן פשיטא דליציאת מצרים
מנינן דעד השתא לא מנינן להקמת משכן דכן יליף
שנית שנית בג"ש ;
לא ס'ד דכתיב בחודש השלישי ואם איתא בשנה
השנית מבעי ליה, פי' אבל בשנה הראשונה לית
ליה למכתב דהא כל כמה דלא כתב שנ" פשיטא
דראשונה היא :
ואימא תמוז וכו" %[אלא אר"א מהכא וכו'], וא'ת
אכתי מאי הוי דילמא שלמה הוא שעמד
בניסן וייל רהשתא נמי אהיקישא דר"י דלעיל סמכינן
דאתקש
ריטב'א
ראתקש יציאת מצרים לשלמה לומר ששניהן נמנין
לעולם מניסן ומה דלא אתפרש למלך שלמה על
ישראל דקאי אהחדש הב' מתפרש מהא והיינו דכי
אמרינן תניא | כוות" דר"י נקטינן כולהו קראי דלעיל
ונקטינן האי קרא דר' אליעזר למימרא דכולהו צריכי
ומתפרשי מהדרי :
חרא דשני בשבת לא אשכחן. בירושלמי מקשה עלה
והכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום. שני ופריק. אין
למדין מבריאת עולם פי' שלא מנה שם שני לשבת
אלא שני לעולם א"נ דהתם אכתי לא הימ למימר לא
חדש ולא שכת והוצרך למימר שני של שבת ראשונה
והא דלא אשכחן בלשון הכתוב שמות לימי השבוע
כמו לשאר לשונות מפורש במדרש חטעם כדי שנזכור
תמיד א יום השבת כשנמנה כל ימי השבוע וכן אמר
במכילתא זכור את יום השבת ר' יצחק אומר לא תהא
מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם
השבת ומזה הטעם אין לנו שמות לחדשים אלא שאנו
אומרים חודש ראשון וחורש שני לפי שחשבון החרשים
הוא ליציאת מצרים לד'ה כדכתיב החדש הזה לכם
ראש חדשים כראיתא לקמן והטעם כדי שנזכור תמיר
יציאת מצרים כדבעי" למימר. קמן וז"ש בב'ר שמות
החדשים עלו מבבל פי' שלא תמצא 'שמות ניסן אייר
וחביריו נזכרין בכתוב אלא אחר שירדו לבכל ושמות
פרסיים הם ואפ'ה לעולם מייחס אותם ליציאת מצרים
החדש הראשון הוא חדש ניסן בייב חודש הוא חודש
אדר וכן כולם כדי להזכיר גלות בבל עם יציאת מצרים
וא"ת והרי מצינו שמות חדשים בתורה ירח האיתנים
חודש זיו וו"ל דהנהו אינם שם עצם אלא שם תואר
על מה שאירע ירח האיתנים או דתקיף במצות או
שנולדו בו איתני עולם וחדש זיו על שם שנולרו
בו זיותני עולם או דאית ביה זיותא לאילנא וזה טעם
נכון וברור , והשתא מצהיר לן מה דאשכחן בכולה
סוגיא דכולהו מודו בסדר החרשים וכי ניפן הוא ראשון
ותשרי שביעי וכן כולם ובכולה שמעתין נמי פשיטא
להו שתהא ר'ה למלכים בר"ח אבל לא באמצע חודש
שאין ראוי לקבוע בו ריה אלא למה שמוכרח כמו ט'ו
בניסן שהוא ר"ה לרגלים וט"ו בשבט ר"ה לאילנות וכן
מיש בברייתא גבי עומר ושתי הלחם שהם באמצע
החדש ע'כ הא במלתא דליכא הכרח אין לקבוע ר'ה
באמצע חודש ולחלוק חרש א' לשני שנים :
א"ר הסדא וכו', פ" כדי לחלוק בין מלכי ישראל
ראש השנה
פרק א
למלכי אויה ומלכות | ישראל איכא למתלי ביציאת
מצרים שיצאנו מעכדות לחירות ומלכות אבל מלכי
אויה ליכא למימני להו אלא מתשרי שבו נברא
העולם. לר"א א"נ שבו העולם נדון ובו עתירין לקבל
את הרין :
מדקאי בכפליו וכו'. פי' וה'ה דלא הוי ר'ה א' מן
החדשים שבין כפליו לניסן כדפי" לעיל דאי
לא כי קאי בניסן ה"ל למימני שנת (נ'א) [כיא] :
עב א"ר אבוהו כרש וכו', פי' דסבר ר' אבוהו דרריוש
היינו כורש כראמרינן לקמן ואפשר דגמרא גמיר לה
דאלו קראי לא מוכחי הכי:
גרש"י ז'ל מתקיף לה רב יוסף חדאא דא"כ קשו קראי
אהדדי דכתיב ושיציא ביתא דנא וכו" ותניא באותו
זמן וכו' ואס איתא שנה ח' מבעי ליה ועוד מי דמי התם
(כמו)| כורש] הכא דריוש. וה"פ מתקיף לה וכו' להא פירוקא
דו' אבוהו חדא דא"כ קשו קראי אהדרי דהשתא אמרת
דמנו לדריוש מניסן ולו מהני קראי רבעינן לאתויי משמע
דלא מנו ליה מניסן | רכתיב ושיציא וכו' ואם איתא
דמניסן מנינן בשמינית מבעי ליה שהרי בנין הבית בשנת
ו' בירח אדר וישראל עשו את הפסח בניסן הסמוך לו
ועזרא עדין בכבל שלא. עלה אלא בא' בניסן הסמוך
לו לשנה האחרת כרכתיב כי בא' לחורש הראשון הוא
יסוד המעלה מבכל וכא' לחודש החמישי של אחרון
בא לירושלם כמפורש בעזרא הרי שמחודש אדר
שנבנה הבית ער חורש אכ שבא עזרא לירושלם עברו
שני ניסן דכיון דאדר דבנין הבית בשנת ו' ה"ל אב
בשנת ח' אם איתא. דמניפן מנינן ויותר. ייל = דמתשרי
מנינן דהא ליכא ביניהו אלא תשרי א' ועוד מי דמי אנן
מותבינן לעיל מדריוש ואת מתרצת מכרש שחי' מלך
כשר ומפרקינן תנא וכו' והדרינן לקושיא קמייתא דמימ
קשו קראי אהדרי ומהדרינן כאן קודם שהחמיץ הא
דבשנת שתים מנו לו כמלכות ישראל ולבתר ההחמיץ
בשנת שית ואח'כ מנו לו כמלכי אויה מתשרי ולהאי
שיטה הא דפריך לר' אבוהו ולא פריך מהנהו קראי
דארתחשסתא. דלעיל משום דקפיד דדילמא דריוש או
כורש לאו היינו ארתחשסתא ואע'ג דהכא בקראי
דקמייתי רב יוסף גופי' חשיב דריוש וארתהשסתא כחר
דילמא תרי ארתחשסתא הוי , מיהו. ק'ל מאי האי דפריך
מי דמי הכא כרש התם דריוש רמשמע דלא ירע מה
דתניא הוא דריוש הוא כרש הוא ארתחשסתא ואלו
לריריה נמי חזינן רחשיב דריוש וארתהשסתא אחר
דהא
ריטב'א
דהא קראי דמייתי חד מני לדריוש וחד מני לארתחשסתא
ואמאי קשי ליה טפי כרש ודריוש טפי מדריוש
וארתחשסתא ורבינו זרחיה הלוי "ל גרס וכן בנוסחי
עתיקי מתקיף לה רב יוסף חדא דאיכ קשו קראי אהדרי
ועוד דכתיב ושיציא ביתא וכו" ותניא וכו' עד השנה
השמינית מבעי ליה מי דמי התם כרש וכו' והיפ דרב
יוסף נמי. יודע היה דכרש ודריוש וארתחשסתא הדא
נינהו ולהכי מקשה דא"כ דלכרש מנו כמלכי ישראל
קשו קראי אהדדי דהא לעיל מההיא דנחמיה בן חכליה
שמעינן שמנו לארתחשסתא שהוא דריוש מתשרי
ואלו בהני קראי דשנת שתים לרריוש משמע דלא מנו
לו מתשרי ועוד קושי' דשימ דלא מנו לרריוש מניסן
וקשו קראי דדריוש לקראי דרריוש דכתיב ושיציא
ביתא וכו' ואם איתא ה' מבעי. ליה כדפי' לעיל וכי
סיים רב יוסף פירכא דידיה מתמה תלמודא בין אדרבי
אבוהו בין אדרב יוסף מי. דמי וכו" כלומר מהו זה
בשמועתינו דפרכינן מדריוש ומשני מכרש והדר פרכינן
לדריוש מקראי דארתהשסתא ומהדרינן דהוא כורש
וכו' והדרינן לפרכי דרב יוסף | מימ קשה דקשו קראי
אהדדי ופרקינן כאן קודם שהחמיץ וכו' וא"ת לרב
יוסף גופיה היכא מתרצי ליה קראי ו"ל דאיהו פבר
דלמלכי או'ה אין מונין אלא מיום שעמר בו ודריוש
זה עמד באלול. או בכסליו או מרחשון ואתו כולהו
קראי שפיר אבל בשאר חדשים ליכא למימר דאלו
מכסליו ועד ניסן לא מלך כדמוכחי הני קראי בתראי
דמייתי רב יוסף ושיציא ביתא דנא וא"ת מנ"ל דכרש
הוא דריוש הוא ארתחשסתא וי"ל דגמרא. גמירי ליה
ו"א דנפקא להו מדכתיב ובי יהודאי בנין ומצלחין
וכו' עד מטעם כרש ודריוש וארתהשסתא מלך פרס
מדקאמר מלך ולא אמר מלכי ותו דאלו בימי כרש
קמא לא אצלח בנינא בידיהון וכן בימי ארתחשסתא
ועל כרחנו יש לנו לומר דאיכא תרי כרש הראשון
שלא עשה אלא פקידה בלבד ועליו אמר הנביא כה
אמר ה' למשיחו לכרש וכו' ודרשינן במס' מגילה וכי
כרש משיח הוא. ואמרי" דה"ק כה אמר ה' למשיח
קובלני על כרש אני אמרתי הוא יבנה ביתי והוא אמר
מי בכם יהי אלהיו עמו ויעל ואידך כרש בתרא דאשכחן
דאתבני מקדשא ביומוהי (וכן איכא תרי ארתהשסתא
חד דבטיל עבידתא ואידך בתרא דבנה מקדשא) ותרי
דריוש חר דריוש מדאה שעמד אחרי בלשצר וחד
דריוש הפרסי בן אסתר הוא שבגה ב"ה וכן תרי
ראש השנה
פרק א ד
ארתחשסתא חד בטיל עבידתא ואידך בתרא בני מקדשא
וא'כ הני בתראי דאתבני מקדשא ביומיהון כולהו חר
נינהו , = ואכתי איכא. למידק כיון דדריוש וארתחשסתא
חר נינהו דהכי אמרינן דבשנת שית לדריוש אתבני
מקדשא ואלו בפפוקי נחמיה בן חכליה אמרינן ששלחו
ארתחשפתא לבנין בשנת כ' וי"ל דההיא לבנין חומת
ירושלים אשר היו פרוצים הוא שהלך וכדמוכחי, קראי
התם בהריא אבל המקדש כבר. היה בנוי משנת ו'
למלכותו ואפשר דאידך ארתחשסתא דשנת כ' אחריני
ותלתא ארתהשפתא הוי אבל אין צריך כי האמת כמו
שכתבנו דהשתא אנן לאו ממלכות למלכות בלחור
מקשינן אלא מבנין לבנין :
מתקיף לה רב כהנא וכו'. קשה מאי קושיא דההוא
בתחלת דבריו היה קודם שהחמיץ וי"ל. דתכי
פרכינן ומי החמיץ מאי דעבר כולי האי הא וראי הכתוב
מספר בשבחו והאומר שהחמיץ עליו להביא ראי' מן
הכתוב :
ר' ע"א א"ל רבי. יצחק. רבי מטונך . כלומר ממשא
שבאת להטיל עלינו נטיל עליך דכתיב
בסופיה 4 ומצלין לחיי מלכא ובנוהי ולא נתכוין אלא
להנאתו . וא"ת כיון דהשתא הוי חומץ אימת הוי כשר
תירצו תוספת שבתחלה כשצוה הבנין חשנוהו לכשר
דמנו לו כמלכי ישראל. אח"כ הוכיח סופו על תחלתו
דה" חומץ ומנו לו כמלכי או"ה:
ומאן דעביד הכי לאו מעליותא וכו', פי' בכמה מקומות :
כאן בישראל, פי' דישראל אם אינו נשכר בעוה"ז אינו
חושש כי מאמין הוא בעוה'ב אבל אויה כשאינו
נשכר מקלל במלכו ובאלהיו :
אוכעית אימא מנלן דאחמיץ וכו'. וא"ת דהא לא עביר
הכי מדעתיה אלא משום דהכי אשתכח באחמתא
קמא וי"ל כיון שהסכים בדבר הוי רשע :
אמר רב חסדא רגל שבו תחלה לרגלים, וה"ק בא'
בניסן הוא ר'ה לרגלים שהרגל שבו הוא תחלה
לרגלים וכר"ש וכיון רסתים לן תנא כר"ש הלכתא
כוות" דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם
מתניתין :
ת"ר חייני הדמים וכו', וא"ת היכא מני צדקה לג'
[רגלים] דהא אמר רבא לקמן וצדקה מחייב
עלה לאלתר וי"א דהתם מחייב בעשה דצדקה כדבעינן
לפרושי , אבל בתופ' פי' דההיא לבל תאחר והא דהכא
מיירי בדליכא עניים באתריה ולא רמא עליה קרא לאהדורי
בתריהו
ריטב'א
בתריהו אלא תלוהו ברגלים כשעולה לירושלים לא
סגיא דלא משכח עניים תוך ג' רגלים ובתר הכי יהיב
ליה לגזבר וכיוצא בו ואפ" תימא דלא סגיא דלא
משכח עניים בירושלים ברגל ראשון מ"מ כיון שהוצרך
הכתוב כלל לתלותו ברגלים לא חלק בדבר משאר
נדרים ונדבות וצרכי גבוה + ומיהו ק"ל ההא לכ"ע סיפא
דמתניתין בדאיכא. עניים באתריה = מיירי. כדאמר | לקט
שכחה ופאה ואי דליכא עניים דידיה הוי וו"ל דאפ"ה
(ת"ק) [תנא = קרא]. דריש וע'כ כיון דקרא לצדרין
כתיב | צדקה בדליכא עניים ולקט שכחה ופאה בדאיכא
עָניים איהו לא חייש ויש מתרצים דהא לא אירי
לענין רגלים | אלא לענין יבל תאחר וכדי נסבה
כדאמרינן לקמן פסח כדי נסבה :
מעשרות, פ" בין מעשר א' ומעשר בי ומעשר עני
ואית דהא מעשרות בשנה ג' תלוהו רחמנא
בהדיא כדכתיב. כי תכלה וכו' מכלל דעד ההוא שעתא
לא מיחייב וי"ל דההיא היכא דמטא שנת ג' מקמי
רגלים (א'נ כגון שה" ממוכח ברגלים הילכך) = 5 [כגון
שלא היה | ממורח ברגלים] ועבר בין הרגלים בלא
שלישית או שלישית בלא רגלים ופעמים שעובר
בשתיהן :
בכור ומעשר, פי' מעשר בהמה וא"ת והא שלמים הוא
וכבר קתני ליה שלמים וי"ל תנא שלמים הבאים
בנדר ותנא שלמים הבאין בחיוב :
ע'ב לקט שכחה ופיאה . וא'ת ומאי בל תאחר שייך
בהן דהא לא כתיבא בהן נתינה אלא עזיבה
ו"ל שני הכא שריבה הכתוב עזיבות הרבה מפני גזילן
של עניים וכרתנן לא הפריש פיאה מן הקמה מפריש
מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי;
ור"ש מיט דתני ריש אומר, גר' רש"י אינו צריך לומר
בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר
שזה אחרון פי' בפ' ראה דמסדר סדר המועדות כי קאי
בסדר סוכות כתיב | שלש פעמים בשנה יראה כל וכו'
הילכך. לא הי' צריך לכתוב בפסוק זה בפי' חג הסוכות
ולימא יראה כל זכורך לפני ה' אלהיך ובחג המצות
ובחג השבועות שלשה פעמים ומייתורא שמעינן שבא
למנותו אחרון לבל תאחר שיהא חג המצות תחלה
ובכולהו נוסחי אשכהן לא ה" צ"ל הַג המצות שבו
פתח הכתוב תחלה למה נאמר לומר שזה ראשון ונראה
פ" לא ה" צ'ל במנין בתחלה. חג המצות שבו פתח
הכתוב בסדר מועדות כי רחוק הוא מן הפרשה וכיון
ראש השנה
פרק א
שה" מדבר בחג הסוכות ממנה ה"ל להתחיל מניינו
ולכתוב הכי בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות
כיון שנראה חג הסוכות יותר מכולם לדבר בו בענין
הראיה יזכירנו תחילה :
דא"ר יונה הוקשו כל המועדים זה לזה . פי' לרין
ששעיריהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו
דילפי משעיר ר'ח דכתיב ביה גבי פ' בני אהרן ואותה
נתן לכם לשאת את עון העדה וההוא שעיר ר"ח היה
כדאיתא בפ' טבול יום וריח איקרי מועד כדכתיב [קרא
עלי מועד] :
ור"מ ור'א וכו', ואית אמאי לא בעי נמי לראב"ש בחג
המצות ובחג השבועות מאי עביד להו ו"ל
דאה"נ אלא (דאירף) % [דאינך] | עדיף ליה דפריך
מייתורא דכולהו וכי איפריקו אינהו מדר"א א"ר הושעיא
איפריק נמי ראביש , ע"ל דמרראב"ש לית ליה למפרך
כלל דבשלמא ר"מ וראב"י הא לא אצטריך למכתב חד
מנייהו כלל וא"כ מסתייה דלכתוב רחמנא שלש פעמים
בשנה יראה כל זכורך לפני ה' אלהיך ותו לא אבל
לראב"ש כיון דאצטריך למכתב בחג הסוכות לא פגי
דלא לכתוב נמי בחג המצות ובחג השבועות דהיכי
לכתוב שלש פעמים יראה כל זכורך לפני ה' אלהיך
בחג הסוכות הוה משמע דחובת ראי" שלש פעמים
בסוכות אבל בשאר מועדות כלל לא ואי לא ליכתוב
שלש פעמים (וכתב שלש פעמים) * [וכתב שלש
רגלים] הא נמי לא אתי שפיר וכ'ת הא פרכינן | לקמן
חג הסוכות למה לי אליבא דר"מ וראביי ולעיל נמי
מיותר לדרשא אליבא דר"ש לפי גרש"י וי"ל דשאני
התם דפרכינן מחג הסוכות וההוא ודאי לא הוה צריך
כיון דבריריה משתעי ופשיטא דלהוי במניינא רשלש
פעמים אבל דלכתוב הג הסוכות ולא לכתוב אידך הא
לא אפשר :
שמיני רגל וכו'. (וא"ת) פיי וליכא אלא ז' ואפ'ה מחג
המצות עדיף למעבד היקישא שהוא ז' בלא
ספק ראלו שבקי" חג המצות ומקשיי לי" לפוכות היא
דטעמא משום דהוה ח':
אימור דאמרינן רגל בפ"ע לענין פז'ר קשיב . פי'
בסוכה. ושמעינן מהכא דרגל בפני עצמו לשון כללי
לכלם וגם לשון פרטי מדלא קאמר לענין פיז קש'ב,
ורגל בפני עצמו פרשיי לענין הזכרת תפלה וקדוש
וברכה בפני עצמה ברכת המלך כראיתא בתוספתא
אבל רית פי' ברכה שמזכירין חג עצרת בתפלה וברכת
המזון
ריטב'א
המזון מדאמר פ' לולב וערבה כשם שז' ימי החג טעונין
קרבן ושיר ולינה וברכה כך שמיני עצרת ופרישנא התם
דברכה חיינו ברכת מזון ותפלה וא"כ צריכין אנו לפרש
רגל. שלא כפרשיי , ורית פי' לענין ליגה שטעון לינה
לעצמו ונראה יותר למי שלא נראה בתוך החג ונראה
עכשיו כגון שנתגייר או שהגדיל שהוא. הייב בלינה +
וריח שפירשה לענין מי שקבר מתו קודם החג (ח')
[חשבינן] לאחריו. כ'א יום. ז' ימי אבילות קורם הרגל
ימי החג ויום ח' עצרת שנמנה 4 רגל בפני עצמו
ונחשב. לז' כדין כל רגל אין זה מחוור דהתם מוכח
דרבינא חדש אותו הדין אף אנו נאמר הקובר מתו קודם
לחג מונה כ"א יום לאחר החג. ומאי רבות" דהא
סוגיין בכולא תלמודא דשמיני רגל בפני עצמו אף
לענין אבילות :
קרכן בפני עצמו, שאין בו אלא פר אחד וז' כבשים
ואלו הי" מכלל החג עדיין מתמעטין והולכין
היו קרבין בו ו' פרים ו"ד כבשים וכפרש"י :
ושיר בפני עצמו, פרשיי אין שירו שוה לשל סוכות ולא
פיי לנו מה שירו ולא נהירא שאפי' ימי החג נמי
אין שיר זה כשיר זה כדאיתא בסוכה ותוס' פי' שאומר
- בו מזמור שיר שלם משאיכ בשאר ימות החג כדאיתא
בסוכה ולישנאי דשיר בפני עצמו לא משמע הכי כלל
ונראה לפרש שאם חל שבת בתוך החג שנדחה שירו
של יום מפני שירו של שבת וביום שלאחריו אומר
השיר שנרחה מיום שבת וכן דוחין מיום ליום ונמצא
אחרון נדחה כדאמר התם ואלו שמיני מכלל החג היו
אומרים בשביעי שירו של ששי ובח' שירו של ז'
וה" שירו של ח' נדחה אבל עתה השמיני בפני עצמו
שיר ז' הוא נדחה ושל ח' עומַד במקומו :
ה ע'א מה חג המצות טעון לינה וכו', הקשה בתופ'
למה. לי היקישא לחג הסוכות מי גרע
מעצרת ובכורים וכל שאר קרבנות שטעונין ליגה רנפקא
לן מדכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך ותירץ דלא
אצטרך היקישא אלא לומר שיהא טעון לינה. כל ז'
דאי מהתם לא הוה צריך אלא אחת ככל הקרבנות
אתא היקישא לחייבו בלינות כל החג דומיא דהג המצות
שטעון לינה כל ז' דכולי' חג בוקר א' הוה כדתנן בפרק
דם חטאת אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל
הרגל פי' (דלא) [בלא] מריקה ושטיפה הצריכה לכלים
שבשלו בהם קדשים קלים או קדשי קדשים וקסיד
בגמרא דכל הרגל ממש קאמר שאינו צריך מריקה
ראש השנה
פרק א ה
ושטיפה בין בישול לבישול ואפ" מיום ליום ואמר
מ"ט דר"ט דכתיב ופגית בבוקר וכו' הכתוב עשאן לכולן
בוקר א' כלומר לענין לינה וה'ה לענין בישול דלא חשיב
נותר | ואע'ג | דאקשי" וכי אין נותר ברגל ואי פיגול
ברגל ואוקימנא דר"ט היק כל = יום. ויוס נעשה פיגול
לחבירו כלומר שצריך מריקה ושטיפה בין כל יום ויום
(ולא') [ולא אמר] ר"ט יבשל בו כל הרגל אלא שבכל
היום אין צריך מריקה | בין תבשיל לתבשיל שהקילו
עליו חכמים מפני שטרוד בשמחת. הרגל מ'מ לענין
פגול ונותר הוא דפרכינן שאינן נחשבין ימי החג בקר
א' אבל מ'מ בדרשא דקרא דכתיב ופנית לענין לינה
לא פריך תלמודא כלום ומפשט פשיטא ליה שעשאן
הכתוב' בקר. א' וה'ג משמע לכאורה פרק . לולב. וערבה
דתניא התם כשם שז' ימי החג טעונין קרבן ושיר
וברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן
ופרכינן זמן כל ז' מי איכא ואוקי' ברכת המזון ותפלה
ומרלא פרכינן לינה כל ז' "מי איכא מכלל דכל ז' טעון
לינה אבל רשיי פי' כאן חג המצות טעון לינה ליל
חול המועד נראה מדבריו רההיא דפרק דם חטאת
אידחייא לה בפרכא. דפגול ונותר וההיא דמפ' סוכה
משום. דזימנין דאיכא לינה ז' כשלא הקריב. קרבנותיו
ולא נהירא ומ"מ קשה לתירוץ רבותי' בעלי התוס' דהל"ל
הכא מה חג המצות טעון לינה כל ז' כיון דכל ז' הוא
דגמרי" מחג המצות והאיך קיצר התלמוד עיקרו של דין
ונראה לפרש דאלו הקריב. קרבנו פשיטא דטעון לינה
דומיא. דכל הקרבנות אבל הכתוב הוסיף ברגלים חיוב
ליגה מדין הרגל. אע"פ שאינו מקריב. קרבן והיינו דכתביה
לקרא בפ' חג המצות ולא כתביה בפ' קרבנות :
אטו עצרת יומי מנינן וכו'. ואית נהי דשבועי נמי מנינן
מ"מ לימא תפשת מרובה לא תפשת וי"ל דהיינו
דאמרי" ועוד. חג שבועות כתיב והוה חדא ועור דבתרא
עיקר. מניינא. ומיניה. גמרינן לתשלומין :
מאי פסח שלמי פסח. פי' שהפריש פסחו ואבד והקריב
אחר תחתיו :
ע"ב נרבה מנין וכו'. וק'ל למה לן כולי האי תיפוק
לי' דהכא כתיב נרבה בקרא דמוצא שפתיך
וייל (דהאוקימנא) [דהאי אוקימנא] בנדבה הבאה בדרך
נדר כגון דאמר ולא הפריש והכא מרבינן לה לנרבה
ממש דאמר הרי זו וכעין נדר ואיברא. דלההוא דלקמן
סגי לן לגמרי ומיהו כיון האפשר למדרש ולברורי מלתא
טפי דרשי' הלכך תלתא איכא בנדבה הא דבסמוך
2 בדאמר
ריטביא
בדאמר ולא אפריש ושאמר נדבה בלשון נדר שלא
באחריות וגבי קרא דוהבאתם שמה דכתיב ונדבותיכם
בדאפריש ולא אקריב דהכי אוקימנא לקמן והכא מרבינן
נדבה. כעין נדר דאמר הרי זו ועלי אחריות :
כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות וכו', פי" דבהו
= שיך דרישה דהוה. קדשי מזבח וחמירי :
ועולות ושלמים דקאמר. פרשיי שהם עולת ראיה
ושלמי הגיגה פי' שבאין לחובה פי' לפירושו
דאלו הבאין בנדר. ונדבה. הא כיילינהו בכלל נדר ונרבה
וא"ת אי בעולת ראי' ושלמי חגיגה היכי שייכי רגלים
דהא זמנא קביע ליה ואם. עבר הרגל ולא חג עליו
נאמר מעוות לא יוכל וכו' וי"ל דמיירי כגון דאפריש
ליה סתם לעולת ראייתו ושלמי חגיגתו ולא אקרביה
דקעבר עליה בג' רגלים דהאי ודאי בר מקרב. בכל רגל
ורגל הוא . ואיכא דמקשי דהא מרבינן להו נמי מקרא
דמוצא שפתיך תשמור ועשית דאוקימנא | לקמן
בדאפרשיה ולא אקרביה ולאו מלתא היא דהתם בעולות
ושלמי נדבה איירי דמכאשר נדרת. לה' אלהיך דרשי"
ליה
לה' אלהיך אלו הדמים והערכין והחרמין. ומדקא מרבי
להו מהכא משמע דפ"ל סתם חרמים לגבוה . א"נ
בשפ" כן שיהיו לגבוה :
ה' אלהיך אלו צרקות בכורות ומעשרות. בכור ומעשר
ופטח פי" דבכולהו כתיב בהו שם וקילי מאידך
דלעיל ולהכי חשבינן להו בתראי :
חלופו דמאן אי חלופי עולה, פי' שהפריש עולתו
ואבדה והפריש אחרת ונמצאת שלו ונתכפר
בה מקרב קרבה פי' וכיון דבת הקרבה היא אמאי לית
בה בל תאחר כשאר קרבנות ואי חלופי חטאת למיתה
אזלא פ" דהא מה' חטאות המתות בכפה היא חטאת
שנתכפרו (בעלי הדין) [בעליהן] בה או בחליפיה וכיון
דלא חזיא להקרבה היכי שייך בה בל תאחר :
כגון שהומם בתוך הרגל וכו'. ושמעינן דלרימ חצי רגל
אינו ככל הרגל ומינה נשמע לרבנן שאינו עובר
בב' רגלים וחצי עד דעברי ג' שלמים. וה"נ משמע
בגמרא י"ש דאמרינן אין מקריבין תורה בפסח מפני
חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אלא בחג
ואלו בחג היינו חולו של מועד והא קא עבר מקצת
הרגל והיל ג' רגלים אלא ודאי דלא חשיב ככולי
רגל וכדכתבינן התם :
סר"א ה'מ בכור וכו', וא"ת דהא בההוא קרא גופי'
ראש השנה
פרק א
כתיב | קדשים וכל נדריך אשר. תדור ותדבותיך ו"ל
דאפ"ה הוה אמר" דלא אתקיש למעשר אלא בכור
דדמי ליה דלא הוה בר הרצאה ולא קדשים (ולא)
[דלא] דמי למעשר הילכך טפי עדיף לן למפרך מאירך
דבן עזאי :
ו ע"א סר"א. הואיל וא'ר יוחנן אין אשתו כו'. פי'
ע'כ ממון של נדרים קאמר דקרא בהכי
כתיב. אם אין לך לשלם וכו' וכדררשי' בבמה מדליקין :
אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמיל .
פ" קמיל ולא באשתך הטא וא"ת א"כ הא
דריי היכי אתיא ויל דהתם בשלא שלם כלל וא"ת
וכיון דעברו ג' רגלים עבר בבל תאחר עד היכן ממתינין
לו לענוש את אשתו דהא כל יומא בעמוד ושלם קאי
וי"ל כל היכא שתבעוהו וה'ל לשלם מתחלה ולא שלם
במזיד וחיינו דאמר ר' יוחנן אא"כ מבקשין ממנו ממון
ואין לו לפי שפשע ולא רצה לשלם בתחלה ועכשיו
כשרוצה אין לו:
ח"ר מוצא שפתיך זו מ"ע, פ" שאפי' לא יאמר הכתוב
אלא מוצא שפתיך כאשר נדרת לה' אלהיך יש
במשמעו קיום מוצא שפתיך אשר נדרת (וסכין)-[ וכמו]
שאמר הכתוב (לכל) [ככל] היוצא מפיו יעשה שהוא
אזהרה | לנשבע ותודר | נדרי איסור שיקיים נדרו
ושבועתו ומ"ה נדרים דאיסור חפצא חלין ע"ד מצוה
ונפקא לן מקרא דכתיב כי. ידור נדר ולא אמרינן דליתי
עשה דמצ' וסוכה וכיוצא בה ולידחי לא תעשה דלא
יחל דברו ראע'ג דאיסור חפצא הוא לא תלי אלא
בלאו וכיון דכן לידחי ליה עשה אלא הש משום
דבנדרי איסר איכא עשה ולא תעשה עשה דכל
היוצא מפיו ולא תעשה דלא יחל דברו ואין עשה
דוחה לא תעשה ועשה וכן אמר כאן בנדרי הקדש
דאית בהוא (עשיה) [עשה] משום מוצא שפתיך
דמשמע עשה מוצא שפתיך :
תשמור זו מצות לא תעשה דקיל השמר פן ואל לא
תעשה, ואע'ג דאיכא לאו אהרינא דלא תאחר
לשלמו אצטריך למכתב חד להיכא דאמר ולא אפריש
וחד להיכא דאפריש . ואיכא דמקשי דהא אמרינן השמר
דלאו לאו השמר דעשה עשה והכא דעשה הוא ואבתרי'
גמי (לעשות) [ועשית] שהוא עשה וי"ל כיון דלא כתיב
ביה עשה בהדיא לא חשיב השמר דעשה ולהינ סתם
קרא דלא פריש ביה עשה ואי משום ועשית לא חשיב
השמר דעשה דההוא לאו אזהרה ועשה שבגופו אלא ענין
אחר
/
|
ריטב'א
אחר הוא. ואזהרה לב"ד ולא עוד אלא דאפי" לביד
ליכא עשה שיעשוהו וכי לא כייפי ליה לא עבר בעשה
דהאי לישנא דועשית גבי נודר משתעי ולא גבי ב"ר
ולא מצינו עשה שידבר (עכ0 [אם] זה עשה כך זיהא
המצוה לאחרים - אלא דאנן דרשינן קרא דאמר מוצא
שפתיך תשמור דרך אזהרה בעשה ולא תעשה ואח'כ
אמר. ועשית כלומר שאם לא תשמע לעשות מפני
העשה ולא תעשה לאו. כל כמעך זעשית אותו עכ"פ
ואפ" בע"כ וא"א בע'כ | אלא שיעשוהו ב'ד אשתכח
דלאו דעשה הוא כלל וה"ל חשמר דלאו דלא תאחר
דכופיב. לקמ" :
ועשית אזהרה לב"ד. הרשו בירושלמי מכאן למשכון
כלומר שאם אינו דוצה ליתן ממשכנין אותו
וכן אמרו בעירכין חייבי עירכין ממשכנין אותן וגבי
צדקה אמ' ממשכגין על הצרקה אפי' בע"ש -ומשכון
משמע אפ" בתוון ביתו ולאו נתוחי בלבד וחמיר מחוב
דעלמא בהא כי.. היכי דחמיר | מיניה | לאפוקי בע"ש
ונחוב דעל מא לא קבעינן זמן במעלי שבתא ותימא
האיך ממישכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן
שכרה הצירה ואין מוזהרין ב"ד עליה ותירץ בירושלמי
אין ב'ד נעָנשין עליה כלומר מווהרין הן לכוף אבל
העלימו (עליהם) [עיניהם] ולא כפאום אין נענשין כמו
שנענשין על שאר מ"ע אם לא כפאוהו. ואומר רבינו
ערו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ"ע
שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב"ר מוזהרין כלל כדאטרי'
במס' חולין ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א"ל
לרב נחמן כפתיה 4 וא"ל דלא בעי למכפייה רכל מ"ע
שמתן שכרה בצידה אינן מההרין עליה וא"כ | האיך
ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו דשני הכא דגלי ביה
קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ולא גמרינן
מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא
עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה
או לענים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט
שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש , ויש מקשים דהא
בפיך דכתיב בקרא אכולה קרא כתיב ואפי' אהטאות
דנפקי מלה' אלהיך וא"כ איך אמר במפ' עירכין חייבי
חטאות אין ממשכנין אותן והנכון דלאו למימרא דאין
רשאין ביר למשכנן אלא שאינן צריכין למשכנן שהרי
(מעוטין)+ [מעושין] ועומדין הן כי היכי | דתהוי להו
כפרה והיינו ראמרינן ברישא חייבי עולות ושלמים
ממשכנין אותן כלומר צריכין למשכנן דלא מחסְרי
ראש השנה
פרק א ו
כפרה וכן אמר שם דחייבי חטאות נזיר ממשכנין אותן
מפני שאינו מחוסר כלום שהרי אם גלח [על] א'
משלשתן יצא ואם נזרק עליו מן הדם מותר לשתות
יין וליטמא למתים ומ"ה פשע ולא אייתי. וצריך למשכן
אבל בחטאות דעלמא שמחוסר כפרה על שגגתו שכל
שודונו כרת שגגתו חטאת אינו צריך למשכן מיהו אם
פשע ולא הביא או שהזיד בכך ממשכנין אותו מן
הדין כראמר הכא. ולעולם כופין בין ברבר שקבל עליו
וחייבו פיו כגון נדרים והקדשות ועירכין וצדקות בין
בדברים הקדושים מאליהן כל זמן שהן ברשותו
בעיניהו וכדאמר התם גבי מעשר ב' ומתנות כהונה אפי'
ענ שבישראל מוציאין אותן מידו ולישנא דמוציאין
משמע על כרחו בדין וכן אמר גבי מתנות כהונה דבי
רינא קנסי אטמא וגלימא ומשמתי עליהו מיהו בשהזיקן
או אכלן וצריך לשלם פטור דה'ל ממון שאין להם
תובעין:
להי אלהיך אלו חטאות וכו'. דכולהו איכא חלק גבוה :
אשר דכרת אלו קדשי בדק הבית. פי' קרא יתורא
ולהכי סמיך גמ לה' אלהיך דאית ביה זכות גבוה
וכיון שכבר פ" קדשי מזבח יש לנו לדרוש זה בקרשי
בדק הבית :
בפיך זו צרקה. פרש"י קרא יתירא קדריש פי' שהרי
דברים שמתחייב בהם (לאמירה) [באמירה] לגבוה
הרי הזכירם וא"כ. האי בצרכי הדיוט מיירי ואי לך דבר
שמתחייב להדיוט באמירה. אלא צדקה וסמך לדבר דכתיב
בי נשבעתי יצא מפי צדקה :
חר דאמר ולא אפריש ., פי' קרא דמוצא שפתיך. דלית
כאן אלא אמירה :
וחר דאפריש ולא אקריב, פיי קרא דיקריב אותו דמשמע
שאינו מחוסר אלא הקרבה וכן קרא דוהבאתם
שמה :
אמר א רבא משכחת לה כו'. ואית היכי אמרינן הכא
דמהני ליה תנאה למגרע מדינו דהא אמרינן
במס' י"ט האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה
חייב להביא תודה וחגיגה אלמא לא מהני ליה תנאח
וכיון דאמר הרי עלי תורה נתחייב | בה ותנאה | ראמר
כמאן דליתיה דמי כיון שדין תורה לבא מן החולין ולא
מצי לומר כיון דתנאה ליתיה. אף נדרא ליתא ו"ל
דשאני התם שאם אתה מקיים תנאו נמצא שאין בנדרו
כלום והוציא דבריו לבטלה שחרי אינו מביא גדר של
כלום וזה ודאי לנדר נתכוון אבל הכא אין גדרו לבטלה
שהרי
ריפבא
שהרי מחוייב בנדבה , ולא נהירא דהניחא לר'מ דאמר
אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא לרבנן מאי איכא
למימר והנכון דלעולם לא מהני תנאה לעקור דין תורה
והתם כיון דנדר ודבר תורה שאינו באה אלא מן החולין
לאו כל כמיניה לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עליה אבל
הכא בנדר עצמו מה שחייב באחרפתו אינו מגזירת
הכתוב אלא משום דשעבר עצמו לכך דכיון דאמר עלי
אטעניה על כתפיה לחיובי באחריותו וכיון שכן כל היכא
דפ" תוך כדי דבור שאינו מקבל עליו אחריותו- שוב
אין לנו עליו כלום . ויש מתרצים דהתם שלא אמר
עימ. אלא ואצא בה דיינינן ליה רהיק שיצא בה אם
| יוכל מן הדין דאי ע'מ קאמר הו"ל לפרושי :
אמר רבא וצדקה מיהייב | עלה לאלתר, פי" תוס'
דמחייב בבל תאחר דהקיימי עניים ואף על גב
רלעיל קתני צרקות הא תריצנא לה והקשה תופ' על
פי" זה דהא לקט שכחה ופיאה במקום דאיכא עניים
היא ואפ"ה תנא לעיל שאינו עובר בבל תאחר אלא ברגלים
ואמאי נימא דהקיימי עניים. ות" דהתם בשלקטן לעניים
אחרים שאינן בעיר וכר' אליעזר דאמר מי שליקט הפיאה
ואמר הרי זו לפ' עני זכה לו. ודאי שאין תי" זה מחוור
דהליל עלה הניחא לר' אליעזר אלא לרבנן מאי איכא
למימר דהוה כיחידאה דלא כהילכתא וע'ק אם איתא דבל
תאחר תלי כפי מה שפפק בידו לעשות גבי קרבנות נמי
לחייבו בני ירושלים לאלתר דהא קאי מקדש ותא
קיימי כהנים | ועוד אפי' כל ישראל נמי כיון שחייבו
הכתוב בעשה אפי" ברגל אחד והרי הוא מחוייב לבא
עכיפ למה לא חייבנו | ג'כ מיר בבל תאחר דהא קיימי
מקדש וכהנים ועוד דאם איתא דבל תאחר בעלמא
דספק בידו לעשות תלי מ"ט דר"ש דאמר פעמים ג'
פעמים ה' ולמה ימתינו יותר למי שנדר לאחר הפסח ממי
שנדר קודם פסח אלא ודאי דרגלים לבל תאחר גזרת הכתוב
הוא וא"כ מה לי קרבנות מה לי צרקה . ועור כיון דצדקה
גבי קרבנות | כתיבי מנ"ל לרבא לאוקמי קרא לצרדין
חיוב צדקה לאלתר וחיוב כולהו אידך בג' רגלים וכית
דקרא בדליכא עניים באתריה משתעי ורבא לאו אקרא
קאי אלא שבא לפרש הכי הו"ל וצרקה אי קיימי עניים
מיחייב עלה לאלתר דאלו האי לישנא דרבא משמע
דאצדקה דכתיב בקרא קאי ובכל צרקה קאמר דמחייב
עליה לאלתר ועוד כל היכא דליכא. עניים הכא ולא
אתו תוך ג' רגלים נמי דאלו אתו הוה מיחייב
עליה לאלתר למה יהא זה חייב לחזר אחר עניים בארץ
ראש השנה
פרק א
כדי שלא יעבור בל תאחר לאחר ג' רגלים בכל יום
ומפני כל הקושיות האלו פי' דלעולם בל תאחר בג'
רגלים הוא תלוי לכל דבר וגזרת הכתוב הוא ורבא לא
קאמר אלא דמחייב עלה ליתנה לעניים. לאלתר משום
עשה דמוצא שפתיך והיינו דליתיה להאי טעמא גבי
לקט שכחה ופיאה ועוד מביאין ראיה לפי' זה מלישנא
דרבא דלא קאמר וצרקה עבר עליה לאלתר (עשה
דמוצא שפתיך קיים והיינו דליתיה להאי טעמא) (דלישנא)
[כלישנא] דנקיט לקמן בכל יו ויום עובר בבל תאחר ונקט
לישנא דמיחייב | עלה לאלתר. | ועוד (מדאקשין)
מדאתמהינן עלה דרבא ואמרינן פשיטא ואי לבל תאחר
קאמר מאי פשיטא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא .
וקשיא להאי פי' הא דאמרינן הואיל ובענינא דקרבנות
כתיבא כקרבנות דמיא וער דעברי עלה ג' רגלים. לא
מיחייכי ומה ענין ג' רגלים בכאן דהא אנן לא מחייבינן
ליה בבל תאחר דרגלים אלא בעשה בלחוד וההוא
אפ" בקרבנות ברגל א' עובר והכי הל"ל מהו דתימא
כקרבנות = דמי וער דעבר עליה "גל | א' לא מיחייב
ומפרקי לה דתלמורא לא דק בהכי ונקט מאי דפשיט
ליה דהשתא מפרשי' לומר מה דהוה סיד והחיא דברגל
א' עובר בעשה ליכא למתליה בפשיטותא דהוה ס"ד
דהא רבא חדית לה לקמן ולא אמרינן עליה דפשיטא
אדרבה ס"ד דמתניתא דר' יהושע ור' פפיים תיובתיה
הילכך לא דק תלמודא ונקט מאי דפשיטא ליה טפי
והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי הילכך הא דרבא
לענין עשה קאמר וכאירך דרבא דבסמוך דאמר כיון
דעבר עליו רגל א' עובר בעשה סמכו ענין לו דהכא
נמי בעשה קאמר אבל יש לדון כשיטת חתופ' מדחזינן
פשטא דגמרא דנקיט מהו דתימא כקרבנות דמי ועד גי
רגלים לא מיחייב ותו קשיא לי דאיכ היכי סתים ואמר
מיחייב עליה לאלתר ולא פריש רמיחייב או דעבר
עלה בעשה כדפריש באירך דבסמוך אלא וראי משמע
דאכל | מה דאיירינן בצדקה קאמר בי לעשה בין לבל
תאחר בכוליה מחייב עליה לאלתר וחיינו דנקט האי
לישנא ולא נקט לישנא דעובר עליו ותו דלא שייך
ההוא לישנא אלא במלתא דיהבי בה זמן מסוים כגון
רגל או יום -דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל
הכא דלא יהבינן לי' שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן
ליה לא שייך ההוא לישנא כנ"ל והא דמקשי על פי'
מלקט שכחה ופיאה ל"ק דרחמנא לא חייביה לאלתר
במה שספק בידו לעשות אלא שהוא עצמו נתחיב .
ברבר
ריטב'"א
בדבר בפיו כגון נרר של צרקה אבל לקט שכחה ופיאה
דלאו איהו נדר מירי אלא רחמנא רמא עליה לא חייביה
בבל תאחר לאלתר ודקשי' להו מקרבנות אנשי ירושלים
הא נמי לדירהו תיקשי אמאי לא עברי בעשה דמוצא
שפתיך לאלתר דהא קיימי מקדשו וכהנים = וא"כ. בכל
מה דנדר או הקדיש ליהייב לאלתר דהא כולהו איתנהו
בעשה דמוצא שפתיך אלא ודאי בצדקה דשכיחי עניים
בכל דוכתי והם צריכין לו בכל שעה רמא רחמנא
חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה שאם אתה
לובע לו זמן מרובה. הרי עניים רעבים וסתמא שכך
היה דעת הנודר ליתנו לאלתר אבל קרבנות שרוב
הנודרים לא שכיח להו מקדש וכהנים והוא ממון גבוה
ואפשר להמתין לא חלק הכתוב. בין אנשי ירושלים
לשאר מקומות שאם באנו לדון כן אף בשאר מקומות
נחייבם כפי מה שקרובים לירושלים אלא ודאי לא חילק
הכתוב ותלה לכולם ברגלים לבל תאחר מיהת וכשם
שגזרת הכתוב לחלק בין עשה דוהבאתם שמה ללאו
דבל תאחר לענין רגל א' וג' רגלים כך גורד לתת לכל
ישראל ג' רגלים ולא עור אלא שהאליך זמן לכולן
שיהו ג' רגלים כסדרן לדברי ר"ש ומיהו במידי דגבוה
ושייכי ביה רגלים אבל בשל עניים דלא שייכי ברגלים
והן צריכין לו בכל שעה ואין להם ענין בירושלים
ורגלים סברא הוא שלא תלאו ברגלים ומשום דהוה
טעמא דסברא הוא דמתמהי' עלה פשיטא כי למה
יאריך הכתוב חוב של עניים שצריכין לו כל שעה
ויתלהו ברגלים כיון דשכיחי עניים ולהכי מהדרי' דילמא
סיד דגזרת הכתוב הוא לדונו כשאר. נדרי גבוה
קמ"ל רבא דקרא לא כתביה הכא אלא להוסיף עליה
חיוב דעשה ולא תעשה ולא לאקולי עליה במאי דחייב
בדין צרקה לתת לעניים בכל שעה כמסת ידו בלי נדר
וכיש במה שנדר . ודקשיי להו דהאיך אפשר (לרב)
[לרבא] לומר דקרא לצדרין כתיב. תמי' לי דהא לדירהו
נמי לצדדין כתיב לענין עשה דמוצא שפתיך דהא וראי
אינו עובר בעשה לגביה קרבנות ואפי' לאנשי ירושלים
אלא ברגל א' כדמשמע ממאי דפסיק ואמר רבא בסמוך
אלא ודאי דהאי לא חשיב לצדרין אלא כל הד וחד
מאי דשייך ביה גבי עניים שייך בהו לאלתר מן הסתם
(דלא) %[ולא] שייך בשאר דברים על רוב ישראל אלא
ברגלים וצרקה דנדר באתרא דלא קיימי. עניים מן הסתם
כך היה דעתו שאם יבא עני בנתיים ואי לא שיקיים נדרו
בנתיים כשאר כל נדריו ואי משכח עניים ואי (ולא)
ראש השנה
פרק א ז
"[לא] מהדר ליה בידיה או יתנהו לגבאין תה ג"ל
ברור. בשיטת רבותינו בעלי התוס' והיא שיטת מורי
הראה ז"ל | אבל הרשב'א. מכריע | בלשון האחר וכן
נמצא בהלכת הר' אושעיא האשכני :
אמד רבא כיון שעבר עליו רגל א' וכו' . פיי בעשה
דובאת שמה והכאתם שמה ומתניתא דלעיל
דקתני רגלים לבל תאחר ורבא סבר לה דלא כר"מ
דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי | ממילא
קל בבל תאחר. | אלא . כתבנן. סול לפק בין
עשה ללא תאהר. והאי דאמרינן לעיל להדיא ורבנן
ההוא לעשה בתר הא ררבא אתאמרא ועל דידיה סמך
תלמודא וכ"ת ולמאי דמותבינן בסמוך עליה דרבא
ממתניתא | דרבי יהושע ור' פפייס וס"ל דאינו = עובר
ברגל. א' אף בעשה קרא דובאת שמה והבאתם שמה
מאי. עבדינן ליח ו"ל דה'א דההוא קרא נמי
ברגל שלישי כדגלי קרא לבל תאחר שלא חילק
הכתוב בין עשה ללא תעשה ובדין הוא דלעיל נמי
מצי לתרוצי הכי אלא דכיון דהכא מסקנא כרבא נקטינן
קושטא דמלתא כניל :
מיחיבי העיד = ר' יהושע ור' פפייט על ולר שלמים ,
פי" שהקדיש בהמה לשלמים ונתעברה אצלו שהוא
קרב שלמים ואצ"ל אם חיתה מעוברת כשהקדישה :
כגון שהי' חולה בעצרת, פי' הקרבן דלא הוה חזי להקרבה.
ורב אשי לא ניחא ליה בהכי |ניחא | ליה טפי
למימר דמאי בהג עצרת ואע'ג דכל היכי דתנן פסח על
הרוב תני עצרת הכא לא דק דפשיטא ליה דעצרת
בעי למימר דלא מאחרי ליה טפי לעבור בעשה :
ע"ב אמר רבא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום וכו'
וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפ"
לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או
לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא
עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר דבכל נדרים ושבועות
איתיה ואפי' בנדרי איסר כדאיתא פ"ק. דנדרים ומיהו
כשקבע זמן לפרוע או לתת עד יום פ' מסתברא דאעיג
דקאמר עד יום פ' דלהכי קבע ההוא זימנא כרי שיהא
פטור לגמרי עד אותו זמן :
מיתיבי אחד בכור וכו' עד ואירך כו'. כלומר רבא וכן
תלמודא דאמר מאי תיובתא לאקבועי בלאו כלומר
לרבות (לו אין) [לאוין] חלוקין מהדר | למימני אלאוי
יתירה כלומר לאו אחד הנכפל פעמים רבות לא מהדרי
והלכתא כרבא :
,
גופא
ריסבא
גופא א' בכור וכו', "מ דכיון דלא נקט אלא בכור
וקדשים דרוקא בקדשים הוא שעובר עליהם בשנה
בלי רגלים משום ראתקוש לבכור דכתיב ביה שנה כדכתיב
לפני ה' אלהיך תאכלנו והיכן אתקוש דכתיב ואכלת לפני
ה'. אלְהיך וכו" ובכורות | בקרך וכו' וכל נדריך אבל
מעשרות ושאר דברים אין לנו עליהם אלא בל תאחר
דרגלים אלא שבמעשרות עובר עליהן בשנה ג', וא"ת
דהא בההוא קרא דואכלת שם כתיב ביה מעשר דגנך
וכו' ומקשינן להו לעיל מח מעשר אינו נפסל משנה
לחבירתה וכו' "ל דאפיי הכי סברא היא שלא חקיש
הכתוב לענין שנה שנאמרה בכור אלא קדשי מזבה
דרמי ליה טפי אבל לא מעשרות שחרי תלאן הכתוב
עד שנה שלישית תדע דהא לעיל דהוה מקשינן בכור
למעשר ואפ"ה היא דרוקא בכור (דבר הרצאה) [דלאו
בר הרצאה] אבל קדשים (דלאו בני הרצאה) [דבני
הרצאה] ואע'ג דכתיבא בקרא אמרינן דחיקישא לבכור
בלהור הוא דאתא כ"ש הכא דאיכא למימר דהיקישא
דבכור לנדרים ונדבות דקדשים נינהו אבל לא למעשר
קבע לו הכתוב זמן בשנה שלישית ומיהו אפשר
דעירכין וחרמין וכל קדשי בדק הבית בכלל כל הקדשים
נינהו דכולהו איקרו קדש וכולהו איתנוהו בכלל נדרים
ונדבות ראתקישו לבכור ואין לך יוצא מן הכלל אלא
מעשרות שזמנן קבוע לשנה שלישית או כל דבר שאינו
בא בנדר ונדבח או שאינו קדשי מזבח א"ג קדשי מזבח
דלאו בני אכילה נינהו | כבכור דכתיב ביה לפני [ה']
אלהיך תאכלנו כנ'ל שיטה זו וחיא שיטת מורי הרב
נרו והיא הנכונה בעיני :
בשלמא רגלים וכו' הניחא וכו'. מהכא משמע דב'
חצאי רגל הרי הם כרגל כגון שנדר תוך
הפסח ועבר עליו חצי הפסח הנשאר ועצרת וסוכות וחצי
פסח הבא חשיבי ג' רגלים דאי לא הא משכחת לה
שנה בלא רגלים בכה'ג דאמרן וזה ברור וקשי' להו
לרבנן ז'ל מאי האי דאמרינן דלמאן דאית ליה כסדרן
ניחא דהא ודאי מתני" לא אתיא כוותיה דאלו במתני'
קתני שהוא עובר בשנה בלא רגלים ואלו לריש אינו
עוכר בשנה בלא רגלים דהא אמר. רגלים פעמים ד'
פעמים ה' שאינו עובר עד ה' רגלים ורש"י ז'ל נשמר
מזה שכתב וס"ל כריש בחדא ופליג עליה בחדא ואחרים
פ"דר"ש לא איירי אלא לבל תאחר וכי אמרינן הכא שעובר
בשנה בלי רגלים היינו בעשה דלפני ה' [אלהיך] תאכלנו
(והוא) [והא] דנקט תנא בל תאחר לישנא בעלמא נקט
ראש השנה
פרק א
כלומר שמאחר עשה שלו ומשום דגבי רגלים שייך בל
תאחר ממש נקט הכא בל תאחר וכן | פי" הרב בעל
המאור ז'ל וקש ליה הא דאמרינן לעיל דתנא לאקבועי
בלאוי קמהדר אלמא אפילו בשנה בלא רגלים עובר
בלאו והוא ז"ל תירץ דה'ג (האיכא) [הא איכא] לאו
הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא תאחונו
ואין זה נכון דכה'ג לא חשיב. לאו כיון שהוא: מקיים
העשה ג"כ אחינ שאין זה לאו הבא מכלל עשה אלא
(בשתכירו) [בשעבר] כענין בעולה לכה"ג וכגון כל צפור
טהורה תאכלו . ולא טמאה לנכרי תשיך ולא לישראל
והי אלו היה בכור שעברה שנתו פפול. חיינו יכולין
לומר דלאחר שנתו. הוא לאו הבא מכלל עשה שנה
בשנה תאכלנו ולא אה"כ אבל הכא שאפי' לאחר שנה
יאכלנו בהכשר אלא שאיחרו ובטל העשה דהקדמתו
לא חשיב לאו הבא מכלל עשה שאל"כ כל מ"ע שבתורה
אנו | וכלין) [נכלול] אותן בלאו הבא מכלל עשה
והנכון לפי שיטה זו דהא דאמרינן אלאוי קמהדר לאו
דוקא אלא לומַר אאיסורי קמהדר ולא דק אלא דנקיט
ליה אגב מאי דאמר דאלאוי יתירא. לא מהדר ומיהו
אכתי ק"ל להאי פי". כיון דאאיסורי דקמהרר היינו עשה
מאי איריא שנה בלא רגלים אפי" בכל רגל ורגל עובר
בעשח וכית דאה'נ אלא רההוא בכלל רגלים כיילי ולא
אתא אלא למימר דאפי' בקדשים דעלמא איכא חיובא
דשנה דכתיב בבכור דילפי קדשים מינה משום דאתקוש
א'כ אדרייק" עלה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה
קשי לן שנה בלא רגל א' או ב' היכי משכחת לה
ותקשי לן בין למאן דבעי רגלים כסדרן ובין למאן דלא
בעי כסדר] שאפי" ברגל א' עובר בעשה ו"מ דמאי
דאמרינן לעיל רגלים פעמים ד' פעמים ה' לאו למימרא
שאינו עובר עד ה' אלא מלתא בעלמא קאמר דזמנין
דלא משכחת כסדרן בפחות מה'. ואחרים פ" דהתם
לא מיירי אלא ברין רגלים בלחוד למילי דלית בהו
משום שנה כגון מעשרות ולקט שכחה ופיאה דאלו
בבכור | וקדשים (בד') [בלי] = רגלים עובר לעולם
משום שנה ואפי' בל תאחר ממש דאכולהו עשה דכתיבי
בהו כתב בהו רחמנא לא תאחר ומיהו קשיא כיון דגבי .
שנה דבכור ליכא אלא עשה מנלן דאית ביה בל תאחר
לאלתר (ומא"ש) ול"ל מובאת שמה והבאתם שמה דהא
מתניתא. לאו ר"מ הוא דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי
ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר דלדידיה וראי ליכא
שנה בלא רגלים וכ'ת דמשכחת לה 7 כגון = שה"
חולה
ריטב'א
חולה ברגלים א'כ לרבנן נמי ולר' נפרש הכי אלא
ודאי מתניתא לאו רימ וי"ל דקים להו דרגל א' לא אתי
אלא לעשה אבל שנה כרגלים חשיב לבל תאחר דלהכי
קפיר ביה קרא בפרט לומר לפני ה' אלהיך תאכלנו
שנה בשנה לעכב שלא יאחרנו יותר. כנ"ל . = ובעיקר
קושייתנו נ"ל דאנן לא ניחא לן לאוקמי מתניתא כמאן
דאית ליה כסדרן דא'כ מאי מהדרינן תו לאשכוחה
למאן דלית ליה כסדרן וכי עכיפ אתיא לכ"ע מפתיין
דאתיא כסתם מתני' וכריש דהלכתא כותיה . = ותו לא
אפשר לן לאוקמי כר"מ וכראב"י כדאמרן אלא שבזו
היה אפשר לומר דלאו בדרך קוש" אמרינן לה אלא
בעיא ושקלא וטריא אי משכחת לה כותיהו או לאו
וכדהוה אורחא דתלמורא בכמה דוכתי , ומיהו אין אנו
צריכין לכך אלא לומר רהכא היק הניחא למאן דאית
ליה כסדרן משכחת אלו אפשר דאתיא מתניתא כותיה
ומיהו הא לא אפשר וא"כ למאן דאית ליה שלא כפדרן
דמתניתא ודאי רהטא כותיהו ולדידהו היא היכי משכחת
לה ושקלי" וטרי' עד דפרישנא לח שפיר והוה הא כעין
מאי דאמרינן בעלמא הא מני , ומיהו לאו דההיא ממש
דההיא דהכא ירעינן ודאי דמתני' כמאן דלא בעי כסררן
אלא דבעינן לברורי היכי משכחת לה לרבנן דאלו לר'
הא משכחינן לה שפיר (דנ"ל) [זנ"ל] שהוא ברור :
בשלמא לר' וכו' שס'ה וכו'. פיי שהיא יתירה על ימות
הלבנה "א ימים | ולהכי נקט תמימה ובין
בפשוטה בין מעוברת כך הוא נידו[ואלו אמר שנה סתם
אינו אלא "ב חודש ואפי' במעורבת הילכך משכחת
לה שנה בלא רגלים כגון דאקדשה בתר חג המצות ,
פרשיי בתוך הרגל . והוצרך לפרש כן דאי לאחר הרגל
ממש הא אמר" דכי מטי שלהי דאדר בתראה שנה
מליא דהא ליכא שסיה ימים ויפה דקדק ומיהו תמי"
מלתא אמאי נקט תלמודא. האי לישנא ואפשר ה"
לומר דלימים ראשונים של פסה קרי חג המצות ולפי
זה שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דחצי רגל אינו כרגל
דהא אמרי' דרגלים לא מלו ואפשר הי" לי לופר בתר
חג המצות ממש , והא דאמרינן דבשלהי אדר שנה מליא
שנה פשוטה של שנות הלבנה שהם "ב חדש דהא
לר' כל חיכי דלא אמרי' שנה תמימה לא משמע אלא
שנה פשוטה משנות הלבנה והא דאמרי' לכי מטי
שלהי דאדר בתראה לאו כוליה אדר ממש אלא לימים
אחרונים של אדר כדי שתפחות מהם מה שנטלו מחודש
ניפן של אחר המצות א"נ שלאחר חג המצות בעינן
ראש השנה
פרק א ח
למימר ר'ח אייר ומשום דלא מסיימי" ליה נקטי" באירך
שלהי אדר אלא דקש" לי אם איתא דשנה האמורה
בכור שנה פשוטה מנינן ולא גמר משנה האמורה
לענין בתי ערי חומה הא לרבנן גמי משכחת לה שנה '
בלא רגלים בשנה מעוברת דלגבי בכור כיון דלא כתיב
ביה שנה תמימה אין חדש העבור בכלל ואין לו אלא
למנות "ב חדש הילכך כיון דאקדשה בתר חג המצות
כי מטי שלהי אדר בתראה שנה מליא רגלים לא מלו
אלא ודאי ש"מ דהכא כשנה האמורה בבתי ערי חומה
דיינינן לה בין לר' בין לרבנן וזה הכריחו לרשיי "ל
לפרש כן לפי דעתי . ועכיז אפשר לי לפרש לשון
התלמוד כפשוטו בתר חג המצות כדכתיבנא | וההיא
דרבנן לא קש" דלרבנן כיון דאזלי בתר שנות הלבנה
אף לגבי בכור אם נתעברה השנה נתעברה לו דלישנא
שנה בשנה הכי משמע כמות שהיא אבל לר' כיון
דגבי בתי ערי חומה לא דריש הכי ה'ג לא דריש הכי
אלא שמנה "ב חדש בלבד כניל :
אלא לרבנן וכו', פי' פעמים שהוא בה' לפיון פעמים
בו" פעמים בז' בו :+
הא כיצד שניהם מלאים. פי' ניפן ואייר ה' לפי שאנו
מונין מיום שני של פסח עד עצלת חמשים יום
טיו מניסן שהוא מלא ושלשים של אייר נשארו. ה'
בסיון :
שניהם חפרין ז' א' מלא וא' חסר ו'. פי' משכחת לה
כגון שה" עצרת שנה זו בה' בסיון ונדר לאחר
עצרת בו' ולשנה הבאה חל עצרת (בו') [בז'] בסיון וכי
מטי ערב עצרת שנה מליא ורגלים לא מלו :
ומאן תנא וכו' אחרים היא, | פי' דפיל שכל החדשים
סדר א' להם א' מלא וא' חסר ולעולם לא הוה ניפן
ואייר מלא (וא') [או] חסר ועצרת לעולם ו';
כרתני' וכו'. פ" כשתחשוב י"ב חדש א' מלא. וא'
חסר ותעשה מהם שבועות ישארו ד' ימים
וזה כי מן הו' חדשים המלאים יותר על השבועות ב'
ימים 0 חדש שהכ"ח ד' שבועות ומן הששה החסרים
יום א' לכל חדש הרי ימים העודפים "חח שהן ב'
שבועות וד' ימים ואם היתה שנה מעוברת ה' פ" כי
חדש העבור לעולם חסר ונשאר לנו ממנו יום א' עורף
על הכ"ח ימים :
בעי ר' זרא יורש וכו'. י"מ דלאו דוקא משום בל
תאחר לשלמו דההוא ודאי ליתיה אלא לנודר
ממש כדכתיב כי תדור נדר אלא משום קרא דוהבאתם
שמה
ריטב'א
שמה קמבעיא ליה (אלא) שאין לו לאחרו מי. אמרינן
רההוא נמי: לא קאי אלא אנודר דכתיב ביה בל תאחר
או לא . ואינו מחוור אלא מימרא כפשטא לבל תאחר
רוקא. וקמבעיא ליה מי אמרינן כי תדור נדר דוקא הוא
או. דילמא ובאת. שמה והבאתם שמה כתיב והא מיחייב
בעשה זה וכל רמחייב בחאי מחייב בבל תאחר לשלמו
וי תדור נרר | לאו דוקא: הוא: והיינו דאמלינן. ת"ש
(דא' רב חנינא) [דתני רבי חייא] מעמך פרט ליורש פיי
שאינו בבל תאחר ממש דהא דהאי מעמך גבי בל
תאחר כתיב ולעולם בעשה דוהבאתם שמחה איתיה כנ"ל :
והאי מעמך מבעי ליה וכו' [קרי. ביה עמף]. פי' דהוה
לעני דכתיב ביה את העני עמך פי' למדרש
לקט שכחה ופיאה וקרי ביה מעמך פרט - ליורש. וכן
הלכה :
בעו (רבא) [ר' זירא] אשה וכו', פיי בבל תאחר דרגלים
וכרמוכח בעיא בהדיא דתליא משום דלא מחייבא
בראיה ומחויבא בשמחה אבל בצדקה דלא. שיכי
ברגלים דהא קיימי ענים כדכתיבנא. לעיל הא ודאי
מחייבא. לריה וכופין אתה לקיים מוצא שפתיה לבל
תאחר ולאירך פי נמי כופיף אותה משום עשה דאית
בה כנ"ל :
אביי כו'. פי' ושייכי ברגלים משוס חיוב שלמי
שמחה כדכתיב ושמחת אתה וביתך ופרכינן ומי
אמר. אביי הכי והאמר אביי (שמחה) [אשה] בעלה
משמחה פרשיי בבבל בבגדי צבעונין ובא"י בכלי פשתן
המגוהצים * כלומר והרי אין לה לעלות. לרגלים ואפי"
משום שמחה והקשה. עליו רית זיל דהאמרינן. לה פ'
ערבי פסחים ההימ \ בזמן שאין בהמ"ק קיים אבל בזמן
שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב
וזגחת שלמים ואכלת שם לפני ה' אלהיך , = ולפי פי'
רית אשה בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על
בעלה שהוא חייב להעלותה עמו כדי שישמח עמה
ותשמח עמו וכיון שאין עליה החיוב. מעצמה. ואלו לא
רצה בעלה אינו עולה לא חשיבא דאיתא ברגלים ומיהו
קשה לי דהאמרי' פ"ק דחגיגה אמתני' דאיזהו קטן כל
שאינו יכול (לעלות שלמים ולעלות) [לאהוז בידו של
אביו] לעלות מירושלם להר הבית דאמרינן עלה מתקיף
לה ר' זירא ועד האידנא מאן אתייה. אמר. אביי עד
[הכא] דהוה. אימיה מיחייבה בשמחה איהי איתיתיה. וי"ל
דלדבריו. דר' זירא. קאמר .כדאמר הכא , ואחרים פי'
רהתם היק כיון דהוה אימיה מיחייבה בשמחה שהרי
א"ל
ראש השנה
פרק א
בעלה חייב | לשמחה בבשר . לא פניא דלא פלקא מן
הסתם הילכך איהי איתיתיה ומיחייבא לאו דוקא :
אבעיא להו בכוך כו להרצאה ,= פ' מיום הח' והלאה
כרכתוב ורצח 7 יק )=
ולא פליגי כו'. פי' בתם. מונין. משעה שנראה להרצאה ..
ובבעל מום משעה' שולר דֶלאו בר > הלצאה ,>
ותם ולבסוף הומם גראה מרברי. רש"י שדומ. כתפישכתב
כן בעל מום שנולד במומו ונראה" טעם דבריו: רכיון
שהתחלנו למנות לו משעה שנראה להרצאה אי משנין
מנינם ואפי" הומם תוך חי מ"מ. לא התחלנו. למנות
לו משנולד וכן נראה מדבריו ז'ל ואפשר שאם הומם"
תוך ח' משעה שנולר מונין לו ופהכינן ובעל מום מי >
מצי אכיל . ליה = פי' תוך ח' כדי שנטנה לן משעה
שנולר והא ספק נופל הוא ופרקינן כגון. רקייל בגויה
שכלו לו חדשיו הילכך אי לא קים לן בגויה אין מונין
לו אלא מח' ואילך וק'ל א'כ אמאי לא אמרינן הא
והא בבעל מום ולא קשיא הא דקי"ל בגויה הא דלא
קי"ל. בגויה וי"ל דלישנא דמשעה שנראה להרצאה לא
משמע אלא בתם כניל ומ'מ נראהָ, דתם דאמרינן דומיא
דבעל מום דאע'ג . דקי"ל בגויה | שכלו לו חדשיו אין
מונין לו אלא. משעה שנראה להרצאה ותדע עוד דאי
לא לוקי תרויהו בתם. והא דקי"ל בגויה הא דלא "קייל
מכאן ראיה לר"ת ז'ל שכתב דאע"ג: דקי"ל. בגויה שכלו
לו הרשיו אינו. ראוי להרצאה דמרת הכתוב הוא
בהקרבה ולא משום ספק נפל רא"כ למה לי קרא מי-
איכא מידי דלהדיוט (שרי) [אפור] ולגבוה (אפור) [שרי] .
ורבותי' בעלי התוסי מביאין ראי" מהכא דהא הכא
כשאנו מונין לו שנה כבר יצא מספק נפל. לאחר חי
מונין לו ואיגלאי מלתא למפרע דיצא מספק' נפל
ואפ"ה אמרינן משעת הרצאה ואיני מבץ. ראי" זו שהרי
שני הכא דאעיג דאיגלאי מלתא למפרע אינו מעלה
ומוריד כלום לעלות לו במנינו דמ"מ הרי מחמת ספק
לא ה" נראה להרצאה והאיך מונין לו משם ראי לא -.
תימא הכי אמאי אצטריכנן למימר גבי בעל מום דקי"ל
בגויה שכלו לו חדשיו תיפוך לי" דמח" ואילך יצא -%
מספק נפל ואיגלאי מלתא דחזי לאכילה ונמנה לו מוום :
שנולד והיכי מתמה תלמורא מעיקרא בעל מום מי. מצי .
אכיל ליה אלא ודאי כראמרן אבל הראיה שכתבתי
יל נכונה . = וכתבו רבות" בעלי - התופ' דכי היכי דגב .
קרבן אע"פ שכלו לו הרשיו לא חוי להרצאה |כן גבי %
אדם עד שלשים יום לא חזי לפריון] מרתנן כל שלא :
שהא... .ו -]
1
₪ מלן "
%
,
₪
ב
ּ
-
]
ב
ריטב'א
שהא' שלשים יום בארם ושמנה ימים בבהמה. הרי זה
נפל אלמא דשלשים יום באדם דומיא דשמנה ימים
| בבהמה. ודינם אמת וכההיא. דאפליגו בבכורות גבי: פורה
-
את בנו בתוך שלשים"יוס ונתאכלו. המעות אם הוא
פדוי לאחר -שלשים יום ואיכא מיד דאינו פדוי דההיא
"שעתא. לא חזי | לפדיון ומיד שהוא פדוי. מִירי דהוה
לאומר. לאשה הרי את מקודשת לי לאהר שלשים יום
| מדאיתא התם אכל. מדברי הש"י ז'ל שכתב בפ"ק דב"ק
> וכן צבכורות | גבי בכור שנטרף בתוך שלשים יום
--
.
:
ם
ואה שפובך. דכל היכא דקי"ל. בגויה שכלו לו חדשיו
ראזי הוא .לפדותו תוך שלשים יום :
1 ע"א ת"ר בא" בניסך היה להדשים. פי' גּנ'מ לדעת
7 = = אתחו סדר חדשים איזהו ראשון ואיזהו
שביעי ובזה תקון כל המועדות וחא ד"ה היא ואפ"
לר"א דאמר. בתשרי נברא. העולם דהא לא אפשר
| = חשליג. שום גברא בהא" דלא להוי ניסן ר"ה לחדשים
אי משום. קראי דמוכחי הכי. להדיא כרלקמן בשמעתין
אי משום נוהג: שבעולם שנהגו כל ישראל לעשות
פסח' בניסן. וכל המועדות בתשרי. דכתיב ביה בהודש
: השביעי ופישוט הוא זה וכיון דכן איכא למירק טובא
לר' אליעזר דאמר \ בתשרי נברא העולם וממנו מונין
לתקופות הרי תשרי כשם שהוא ריה לדעתו כך הוא
ראש ההרשים כ משם התחילה תקופתם ומי
4%
> חלק כ
/
ר'ה וראש החרשים. ההנכון בזה כי
בודאי
.-
0
-החךשים ומה שאנו אומרים דניסן הוא ראש החדשים
זה למנין התורה ומנין. ישראל שגזר הקביה למנות
מניסן זכר. ליציאת מצרים. תדע שלא אמר הכתוב ראשון
הוא לחדשי השנה אלא ראשון הוא לכם. וכן אִמַר
במכילתא החדש הזה לכם אבל לא מנה בו אדם הראשון
ויונתן בן עוויאל [תרגם] בירח האיתנים בהג בורחא
דעתיקיא קרו ליה ירחא קרמאה והשתא קרי ליה ירחא
שביעאה תרגמו לדעת ר"א דאמר בתשרי נכרא העולם
והוא | הי' ראשון | לחרשים קודם | מתן תורה וההיא
דמכילתא גמי כר"א: רהטא דאלו לר' יהושע אף ראשון
לאדם חראשון ולה" יהושע לסמוכין הוא ראתא לכם
כם ומסתברא. דהלכתא כר"א והיינו דתקינו בצלותא
דבי רב זה הום: תחלת מעשיך וכדאיתא לקמן:
ואומא אייר.. מָש"י. בעינן אביב וליכא. ופיי ז'ל שכבר
נגמרה. מניסן ואי איכא זרעא אפלא אין זה
גכיר אלא אפיל. ובכולהו נוסהא דירן אשכחן: דגרס'
ראש השנה
מ'ד בתשרי נברא העולם תשרי הוא ראש .
פרק א ט
בעינן. שימור וליכא וה'פ רשמור משמע עיון יפה שיהא
שם אביב. ותעשה פסח ובאייר אין צריך עיון | שכל
העולם | מלא \ אביב . ולקמן מקשינן ואימא מרחשון
ומאי שביעי שביעי לאייר וגרשיי זיל בעינן אסיף וליכא
וכן ברוב. הספלים אבל .יש נוסחאות ישנות | דגרס. בהו
בעינן שימור וליכא ויש לפרש דאשינויא דלעיל מחדר
כלומר א"א שיהא מרחשון ז' לאייר דא"כ דאייר ראשון
קשיא. לן דבעינן שמור וליכא ומאן דלא ידע. לפרושי
הגיהו באסיף ובתוס' כן מפרש אותה: .
אלא אמר רבינא. פי' לא למדנוהו לגמרי. מתורת. משה
כי אם*בפי' דברי קבלה ומגיָלת אסתר גקראת
דברי קבלה ושלא כדבהי יחיד+..
דילמא''" מאי ראשון למלתא . ואת (באייר) ב
נמ נומא עשירי ועשתי עשר למלתייהו וי"
דאורחא דעלמא כי (מתרע) [מתהמי] ליה מילתא אינו
מונה לה | אלא בתחלת מנינו | לומר שהתחיל ביום פ'
אבל שאר החדשים אינו מונה בה :
ולעיבורין מניסן כו' (להפקעת).[להפסקת] עבורין .
פי" שאין מעברין. את" השנה מריח ניסן
> ואילך וכדאמרינן התם עיבר ניסן בניפן ולא הודו לו:
רתנן הם העידו,. ר' יהושע ור' פפיס :
שואלין בהלכות פסח . = י"מ בהלכות לדרוש. בבי
הועד - ואע'ג: דתניא דורשין בהלכות פסח
> בפסח מזרזין לאדם קודם מעשה ובשעת מעשה כן פ"
מתוס' ואינו מחוור מדלא קאמר דורשין כי התם ותו
דבתוספתא מסיימי \ עלה דההיא ובבית הועד שואלין
בהלכות | פסח קורם לפפח | שלשים יום לכך- "ל
ששואלין בבית הועד וחשיב שואלין (בענין) [כענין]
להפסיק | ממשנתן 4 ולהשיב. לו וכמו | שפי" במגילה
וכפסחים בס"ד והא דאמרינן הכא כיון דאמר מר
שואלין בהלכות פסה קוחם לפסח שלשים ים אתי
לזלזולי. בחמץ אע'ג דלא דרשי ליה ברבים לפי" זה
מ'מ מעתה משתדלין בני אדם בצרכי הפסה ומתחילין
לישאל עליהם וגם לשאת ולתת בבית הועד ו:נו כ"ע
עד. הפסח שלשים יום וכי אתו | בתר הכי ש:וחי ב'ד
שלא. יעשו פסח מפקפקין בהן ואתו לולזולי בחמץ
בזמן איסורן :
דנין שנה שיש עמה הדשים וכו . ואע'ג רתנא. הבי
ר' ישמאל זו הוא שיבה זו היא ביאה בג'ש כבר
פרישו עלה בתלמודא בכמה דוכתי דה'מ היכא דליכא
רדמי ליה אבל היכא דאיכא רַמי מדמי ליה ילפיגן ;
3 והא
ריטפ'או
והא דאמרינן מהו דתימא ניחוש שמא לא ימפרם יפה
ופה קמ"ל + דלא חיישינן. איכא למידק דהאמרינן
בהבית ועליה דספיחי שביעית לעומר אין מביאין אותן
משל. יהיו חוששין שמא לא ימפרם יפה יפה וי"ל
דשני התם כיון שבאין מן ההפקר \ כסבור שאין בהן
זכיה כל כך דמבעי לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוה
ממונו גמור הא ירע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד
דהתם. סבור דאפילו בשל יהיד יוצא ולא בעי זכיה
שלימה משא"כ בקרבנות ציבור !
ע"ב ה'ג תניא המשכיר בית לחבירו לשנה מונה "ב
הדש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד
אלא באהר בחר כיון שהגיע ניסן עלתה לו שנה ורוקא
בא' באדר אכל בתוך אדר לא עלתה לו, ופרישנא
טעמא דלא אגר אינש ביתא לבציר מתלתין יומין וכיון
שלא: השלים בא' בניסן מונה. "ב חדש ותמי' לי א"כ
אמאי אמר. שנה זו וי"ל דלהכי אמר זו שיתחיל. לדור
בה מעתה ולא יוכל לדחותו וכאלו אמר שנה ראשונה
משא"כ באומר שנה סתם דידו על התחתונה ויכול
לרחותו דאפי' בנדרים דאוריתא אם אמר שגה אינו מחויב
בשנה ראשונה אלא מדין בל תאחר וכדפר" בנדרים הילכך
בממון יכול לרחותו ופרכינן ואימא תשרי ומחדרינן כי אגר
אינש ביתא לכולהו ימות (השנה) [הגשמים] אגר ופרכינן
ותנא דידן ותנא קמא דבריתא בניסן נמי משכה שכיחי
קיטרי פרש"י עננים מתקשרים וגשמים יוררים והוה כימות
הגשמים הילכך לתנא דמתני' ליכא ריה ירוע לשכירות
בתים ואע"פ שאמר זו לעולם הוא מונה ייב חדש וא"כ
לדידיה האומר שנה זו אינו אלא כאומר שנה פתם
אלא שיורד לתוכה לאלתר ודין הוא שלא יהא חרש
העיבור בכלל וק"ל הא דתנינן בפ' המשכיר בית לחבירו
לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר והא היכא
משכחת לה ודוחק הוא לומר דהחיא כיש אומרים ודלא
כתנא | דמתני' ות"ק | דברייתא ו"ל דההיא כגון שהיה
עומד \ בריה ואמר שנק זו א'נ כנון: ששפר לשנה
מסויימת שאמר לשנה הבאה או לשנה ראשונה או
שני' או שביעית, | ושמעתי שמפ' דה"ק ותנא דידן
ות'ק דברייתא אלו איתא דלהאי חיישינן בניפן נמי
משכח' שכיחי קיטרי וכיון (דכי)+ [דכן] ניחא להו למימר
דתהוי ר"ה תשרי ולא ניחא לי דאיכ לתנייה תנא
(מדתני) דמתנ" רתשרי ר"ה לשכירות בתים וכן תנא
[קמא] דברייתא (לקמן) ו"א | דאעיג דלא אהני ליה
שנה זו למגות עד ניפן או תשרי. אהני ליה שיהא
ראש השנה
פרק-א
חרש העבור בכלל זה חה אינו כלום וי"מ אמאי | לא
משנינן להא דמתני' דבהפסקה לא מיירי כדפרי" לעיל
ומתרצים דאה'נ אלא דבעי לתרוצי ליה דומיא דתנא
דמתניתא דכיון דחזינן לתנא דמתניתא דפליג עלי' דיש
אומרים וחזינן ליה לתנא דמתניתין דלא איירי בי" טפי
ניחא לן לאוקמי תנא דמתניתין כתנא דברייתא ולמימר
דמ"ה. לא איירי ביה מלאוקמי כי"א (ולמתני) [ולמתלי]
דמשום דבהפסקה לא קא מיירי ביה ולפי זה אפשר הי' לומר
דבין לתנא דידן ובין לתיק דברייתא תשרי ר'ה לשכירות
בתים משום דבהפסקה לא מיירי (ותנא דברייתא דלקמן
כייא ס"ל) אבל אינו | מחוור וניל = דהכא ליכא לשינויי
בהפסקה לא קמיירי דכי הא לא חשיבה הפסקה דהא
זימנין דהוה התחלה כגון דאמר ששוכרה לשנה זו
ולשנה הבאה א'נ לשנה הבאה דודאי לי"א מתחיל
מניפן שהוא ריה לשכירות בתים :
הא דאקשינן רישא וסיפא ר"ש מציעתא ר"מ , = עיד
האמת לית כאן מציעתא דמציעתא וסיפא. כולה
חדא היא במחלוקת שנויה הילכך האי לישנא לאו
דוקא אלא (דאלו) אקשיי היכי סתים לן בהדא כר"מ
ובאידך כר"ש ודכוותא בפיק דיומא גבי הא דתנן כיצר
מקריב. חלק בראש וכו' ונוטל חלה מב' חלות די או ה'
מלחם הפנים ר' אומר לעולם ה' דכתיב והי" לאהרן
ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו דאקשי' הא גופה
קשיא אמרת נוטל חלה מבי חלות מני ר' היא מציעתא
נוטל ד' או ה' ממעשה לחם הפנים מני רבנן היא
דאמרי לא שקיל פלגא אימא סיפא ר' אומר לעולם ה'
רישא וסיפא ר' ומציעתא רבנן , ופרקי' דמתני' [רבי] היא
וברגלים סיל כריש ופתים לן כותיה ובמעשר בהמה סתים
לן כר"מ ופיל. כותיה והא דרימ מתניי היא יבפ' בתרא
דבכורות וה'ג דתנן רמ"א וכו ולא גרס" דתניא ;
א"ה ד' ה' הוה, פי' אא"ב דפלוגתא היא ומאן דאית
ליה דרגלים לית ליה דמעשר בהמה ומא]
דאית ליה רמעשר בהמה לית ליה הוגלים לא
משכחת אליבא דחד אלא ד' ראשי שנים אבל
השתא דאמרת 4 דרבי ם"ל לתרויהו | א"כ בא' בניסן
למלכים ט"ו בו לרגלים א' באלול למעשר בהמה א'
בתשרי לכמה מילי א' בשבט או טיו בו בפלוגתא
דב"ש וג'ה ומסתבר לי דמשום האי קושיא הוא מאי
ראקש" מעקרא מאי דסתים לן תנא .כר"מ בחדא
וכריש בהדא דאי לא מאי קוש כיון דתרתי מילי
דפליגן לגמרי מהדרי נינהו אלא ודאי כדאמרן ?
מתיבי
ב"א
מתיבי "ו בניסן ריה לעומר ו' בסיון ר"ה לשתי הלחם,
"מ לישני ליה דתנא דמתנ" בהפסקה לא
קמיירי דמכאן ואילך אין מקריבין עומר ושתי. הלחם .
ולאו מלתא היא דא'כ ליכא הכא ר"ה כלל שהרי
התחלתו והפסקתו באין כאחר אבל הכא כבר פי" יפה
רשיי דהיק "ו בניפן ריה לעומר שנתהדשה כו השנה
לאכול. בו חדש מכאן ולהבא א ו" בסיון ר"ה לשתי
הלחם שבו נתחדשה השנה להביא' מנחות | מן החדש
שהעומר מתיר החדש להדיוט ושתי הלחם במקדש
ולישנא דר"ה לעומר ולשתי הלחם [לאו דוקא] שהרי
הם עצמן ראשי שנים לדברים אלו אלא הרי הוא כאלו
אמר. לענין העומר ולענין שתי הלחם כלומר להיתר
שעושין וזה נראה פשוט בעיני:
מירי דלא חייל מאורתא לא חשיב . פי' והיתר חדש
לגבוה בשתי הלחם לא חיילי אלא ביום שאין
עומר וג' הלחם קרבין אלא ביום , ואקשינן והרי רגלים
" דלא היילי מאורתא וקחשיב. פי' דרגלים לא. חיילי
מאורתא לענין קרבנות שאינן אלא ביום . ואיכא למידק
נהי דלענין קרבנות ליתיה 40 ביום הא איתיה לכולהו
שאר מילי דתלי בג' רגלים דתניא במתניתא דלעיל
הילכך אמטול כל הני מילי. תני להו וי"ל דאנן סיל
השתא דקרא לאו לצדרין כתיב וכיון דלקרבנות לא
חייל מאורתא אף לשאר דברים כן והנכון דתלמודא
לא דייק כולי האי בקושיא ומשמע ליה דכיון דתני
ולרגלים פתם אף לקרבנות הוא מונה דאע'ג דלא חייל
מאורתא ובדין הוא דמצינן לתרוצי ליה דנקט ליה
משום אידך אלא דקושטא עדיפא לן לשנויי דכולהו
חייל מאורתא ואפי' קרבנות :
לאתויי מעיקרא. מיחייב. וקאי . פרש"י אנן לבל תאחר
קיימינן ומשעה שנדר היה מחוייב. להקריבו שלא
הוקבעו רגלים לבל תאחר לענין הקרבת הקרבן אלא
לענין שיהא. חל עליו איסור | בל תאחר ומאורתא נמי
חייל, פי" לפי" שהרי היה עליו חובה להביא קרבנותיו
מקודם הרגל :
כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה וכו' . = פי' | עומר
ושתי הלחם אינן באין אלא לאחר הקרבת תמיד
א'נ והוא הנכון שאין חדש ניתר לגבוה ולא להדיוט
אלא אחר הקרבת העומר ושתי הלחם וכדפרש"י שהרי
פ' לעיל שאין העומר ושתי הלחם ממש ראשי השנים
אלא גרמת היתר חרש שלו אנו. מונין ראשי שנים
אלו זה פשוט;
ראש השנה
פרק א י
והרי רגלים דמידי דתלי במעשה הוא. פ" שאין
קרבנות. יחיר קרבין אלא לאחר הקרבת תמידין
ומוספין ומהדרינן לבל תאחר ממילא קחייל פי' שהיוב
בל תאחר משעה שנדר הוא כההוא. פירוקא דלעיל
אלא כיון דאשתני השתא לישנא דפרכא אשתני נמי
לישנא דפירוקא . = ומיהו תרויהו חד ענינא. הוא. וא"ת
בהא דאקשינן לעיל והרי יובלות דלא חיילי מאורתא
דהיינו ודאי משום דקס"ד דמיום הכפורים הוא (דהייב)
[דחייל] יובל אחר תקיעת שופר .וכדמוכח נמי ממאי
דפרקינן | הא מני רי. ישמעאל. מכלל רמעיקרא ס'ד
דרבנן הפליגי עליה. דר' ישמעאל היא דסברי מי"ה חייל
יובל וזה תימא חיכי ס"ד הכי כלל דהא בהדיא תנן
באי בתשרי ריה ליובלות והכי | מפרשינן | לה לקמן
בהדיא . = ותירץ הרשב"א בודאי מעיקרא | דסיל נמי
דמתני' ר' ישמעאל היא אלא דהוה סיד דלרידיה נמי
עקר יובל אחר תקיעת הכפורים | הוא שבו עבדים
נפטרים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ומה = שנוהגין
בשמטת עבודת קרקעות מריה וכי עבדים הולכים ושמחים
אינו אלא בתוספת יובל ואין לו לתנא למנות אלא מעקרו
ומאי דמהדרינן לומר דמתני' ר' ישמעאל היא לא ביארו
אלא לומר 0 ישמעאל מר'"ה ממש חייל. עקרו של
יובל וגזרת הכתוב הוא שלא יהו עבדים נפשרין לגמרי
ולא יהו שדות חוזרות לבעליהן אלא לאחר תקיעת ייה
ואין בין דברי המקשה והמתרץ אלא מחלוקת בדברי
ר' ישמעאל ונכון הוא בטעם אבל אין לשון התלמור
מתיישב בו ולא מצינו כיוצא בו בתלמוד . ונל דמאן
דקא ארי לה סבר 4 המסתמא סתם מתניתין. רבנן היא
ומי"ה הוא דחייל יובל והא דקתני בא' בתשרי משום
שנים ושמיטין ונטיעות וירקות נקט ליה דלגבי יובלות
לאו בא' בתשרי ממש הוה ר"ה אלא דמועד שבו ר'ה
ליובל וכדפרישנא לעיל גבי בא' בניפן ר"ה לרגלים
ותלמודא תריץ :לה דלעולם א' בתשרי ממש ומתני'
ר' ישמאל היא והא דאוקמינא לקמן בהריא כר'
ישמעאל לאו דוה הכרחא אלא משום דניהא לן בהכי
כיון רפשטא דמתני' דייקא כותיה וקל גמי | דהלכתא
כותיה , = ומורי אמר לי דהאי קושייא דיובלות וההיא
דרגלים לאו קושי' ממש נינהו אלא ביאורין בעלמא
הוא דעביד תלמודא בדרך קושיא ותירוץ':
ח' ע'א. האדאמר (ד') [ג'] לד'ה.. פי' לדברי ב"ש וב'ה
דלא חזינן להו דפליגי במלתא ראלודיה ממש
שי" לילא
ריטב'א
ליכא לפרושי דהא בא' באלול פלוגתא דר"מ ור"ש
וכן סרעדי :
מתעברות באדר ויולדות באב . פ" שזמן עיבור בהמה
[דקה] ה' חרשים ויהבינן כוליה אדר לעיבור
וכוליה אב ללידה ולכל אחד. ליכא [אלא] ה' חדשים
כי המתעברות בתחלת אדר יולדות [בתחלת אב]
והמתעברת \ בסוף אדר יולדת בסוף אב והמתעברת
באמצע יולדת באמצע ואין לנו אלא לקבוע זמן כללי
השנה בכולן דרך כללי :
נרש"י בקמייתא ההיא באפילתא דהוה בניסן ובבתריתא
בהריפתא דהוה מאדר ופי" אפילתא וחריפתא
על הבהמות שיש בכירות להתעבר מאדר ויש. אפילות
להתעבר בניסן אליבא דאידך תנא אבל בפפר גורס
בקמייתא בחריפתא דהויין | מאדר ובתריתא באפילתא
דהויין בניסן וקאי אשבלים ושירה שלהן שעושין ע'י
הרוח :
לשנים למאי הילכתא . כלומר לאיזה ענין שייך ריה
ואין פ" כן בההיא דלעיל כדפרי" התם . והא
דלא פריך (רבא) [הכא] לשטרות ולשתוק מיר משום
דניחא ליה לברורי מלתא למה הוצרכו לקבוע יום ידוע
לכך דכיון דאמר לשטרות ממילא משתמע רבעי למימר
לשטרות. דאנו מונין למלכים שכבר ירוע היה להם
ומשום דתנינן לעיל דאחד בניפן ר"ה למלכים הוצרכו
לשאול כאן לשנים למאי הילכתא וזה מן הלשונות
שבתלמוד שהלשון אחד וענינם מתחלף כג"ל :
רב חסרא מתניתין אתא לאשמועינץ , וליכא למימר דרב
הסדא פריש לן איזה מהן למלכי ישראל ואיזה
מהן למלכי עובדי כוכבים ומזלות דהא נמי פשיטא לן
רלמלכי ישראל מניסן | כעין יציאת מצרים וכדאשכהן
במלכות שלמה ולמלכי עכומ"ז בתשרי :
(אי') [ואובעית] אימא רב חסרא כר' זירא מתני לה
לתקופה ור"א כו'. וא"ת [ולמה]
לא קתני תנא ריה | למלכי עובדי כוכביס ומזלות באחד
בתשרי וי"ל דאה"נ דלא השיבי ליה למתנינהו :
איוהו הג שהחדש מתכסה בו.. פרש'י שהירח מתכסה
בו מפני שהוא בן יומו אינה נראית לרחוקים
כגון שהרית לבני מזרח וערבית לבני מערב. וכן נראה
בויקרא רבה פ' אמור דאמר התם תקעו בהדש שופר
וכו' והלא כל החדשים הדש אלא בכסה והלא כל החדשים
מתכסים אלא ליום הגינו והלא ניםן הדש ונכסה ויש
בו הג אלא שאינו כן יומו אין לך הדש שהוא נכסה
ראש השנה
פרק א
ויש בו חג וחג בן יומו אלא תשרי וכן פר"ת ונסתייע
מן המדרש הזה ומצינו לבנה שנקרא חדש מאימתי
מברכין על החדש . ו"מ שענין ר'ח מתכסה בו לפי
שאין מקריבין בו שעיר חטאת דר"ח ושעיר שיש בריה
חובת היום הוא ואע"פ שמלבד שעירי הרגלים כלם
מנו בתוספתא דפ"ק דשבועות י"ב. שעירים לר"ח אומרין
רההוא לשנה מעוברת ומסתעיין מזה מן המקרא
שאומר בקרבנות ו"ח מלבר עולת החדש ומנחתה ולא
כתיב | והטאתה ואין פי" זה נכון כי | טעם שלא הזכיר
הכתוב מלבד חטאת החדש לפי שלא הי" צריך וכמו
שכתוב יפה בפ" החומש לרבינו הגדול וכמו שכתבתי
בפ" הלכות שלי. ו"מ שהחדש מתכסה בו שאין
מזכירין ר"ח בתפלה וקדוש וליתא . דאזכ היכי לא מייתי
לה בעירובין דשקלי וטרי בה אמוראי אם עולה זכרון
אי לכאן ולכאן או לא . ו"מ שריח נקבע מלשון ליום
הכסא וכן בכפא ליום חגנו לשון קכיעות - זמן ונקיט
תלמורא לישנא דקרא דרריש ביה והנכון שריח מתכסה
בו שאינו עולה על הלב דקיי"ל (כדרבא מיניה) [כדרבה]
ואין אדם מזכירו בשום דבר וכל שעושיץ בו עושין
לשם ריה :
ע'ב. לעשית משפט עבדו. כו'. פיי וישראל. לגבי
עכומ"ז | כמלך | לגבי ישראל
חשיבי מטעמא דדריש בגמ' דלא ליפוש חרון אף ולא
ליתבו מאבראי :
(יובל היא קדש תהי' לכם) [וקדשתס את שנת ההמשים
שנה] מה ת"ל מלמד שמתקדשת והולכת
מתחלתה. פי' בשמטת הארץ ולנהוג קצת בענין שיהרורי
עבדים וכדמפרש ואזיל :
ועטרותיהן בראשיהן . לאו דוקא אלא לומר שאינן
משתעבדין כלל והולכין: כדרך בני חורין :
ורכנן . דפליגי עליה התם בעירכין וסברי דמ"ה ממש
הייל יובל ולא קודם לכן כלל האי וקדשתם
את שנת ההמשים מאי דרשי ביה ואמרינן שנים אתה
מקדש ואי אתה מקדש חדשים פרש"י כששנת היובל
נכנסת חייבין ביד לומר מקודשת השנה ואי אתט
מקדש חדשים כר"א בר"ש (דפריך) [דאמר]. הכי לקמן
בפיב בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין
מקדשין אותו ויליף | טעמא מהכא ע"כ וכיון דכן ש"מ
דהלכתא כר' ישמעאל דהא קיי"ל דמצוה לקדש הרשים
הילכך האי וקדשתם לכדר' ישמעאל הוא דאתא :
הניא אידך יובל היא שנת הני וכו'. פיי למה לי למכתב
כי
ריטב'א
כי היובל הוא בשנת הנ' דהא כתיכ. לעיל מיניה
וקדשתם את שנת החמשים שנה ומהררי" לפי שנאמר
וקדשתם את שנת החמשים שגה יכול כשם שמתקדשת
מתחלתה פי' כר' ישמעאל דדריש הכא לעיל דהא מתני'
נמי כוותיה היא | כך מתקדשת והולכת בסופה פ" ער
"ה של שנת ג'א ואל- תתמה פי' על | שממשיכין
בקדושתה בסופה כמו שנמשך מתחלתה שהרי מוסיפין
מחול על הקודש פי" בכל מקופ"כין בתחלתה בין
בסופה כדאי" לקמן :
חיל = יובל היא שנת הנ' שנה, שנת חמשים אתה
מקדש פי ואפי" מתחלתה ואי אתה מקדש שנת
נא פי' שיהא בכלל עקר קדושה להשמיט הארץ אבל
מדין תוספת אכתי איכא כרלקמן :
ט'ע"א ורבנן. פי"דלא דרשי וקדשתם לקדש שגה בתחלתה
האי יובל [היא] מאי דרשי ביה ומהדרי'
שנת הג' אתה מקדש ואי אתה (מקדש שנת ג"א) [מונה
שנת חמשים אחת] זו גרפת התוס' וה"פ בשנת היובל
שהיא שנת ג' ואין מונין אותה בשמיטה הבאה :
ולאפוקי מדר' (יהושע) [יהודא] דאמר שנת נ' עולה
| לכאן ולכאן . פ" שנמנית ג'כ משנת שני
השבוע הבאים אחר היובל ובכל הספרים וכן גרסת רשו
שנת ג' אתה מונה ואי אתה מונה שנת (נ"א) [חמשים
ואחת] וה'פ ואי אתה מונה אותה לב' מנינים שתהא
שנת הנ' לכאן ושתהא שנה א' לכאן והכל עולה לדרך
אחד אלא שגרסת התוספת יותר מכוונת וכיון דהני
רבנן מפקי מדר' יהודא מכלל דר' ישמעאל כר' יהודא
פ"ל דהא אצטריך ליה יובל היא לההיא דרשה דלעיל
שלא תהא מתקדשת בסופה (וכן) [וכיון] דכן ש"מ
דהילכתא כר' יהודא דהא קיי"ל. כר' ישמעאל וכסתם
מתנ" דאוקימנא כוותיה. וכדכתי" לעיל דהא קיי"ל בכוליה
תלמודא שמקדשין את חהדשים ודלא כרבנן דפליגי
עליה. דר' ישמעאל ועוד דר' יוסי דנימוקו עמו קאי כר'
ישמעאל בפ"ק דקדושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו
משמט ובעירכין סוף פי אין מקדישין. מוכח דמאן דאית
ליה מתחלתו משמט פ"ל כר' ישמעאל דאמר מר"ה
חייל יובל. ובפיק דע"ז סוגיין כר' יהודא דאמרינן התם
ונשקול מאה [ממאה] תרתי כדכת" התם וכן כתב רית
זיל הילכך לר' יהודא שבוע ראשון של שמיטה אינה
אלא חמשה שנים של עבודה בלבד וכדאיתא פ'
קונם יין :
ורמוסיפון מחול וכו' דתניא וכו', = פי' האי קרא הכי
ראש השנה
פדק א יא
הוא. גבי שבת ו" ימים תעבוד וביום הז' תשבות בחריש
ובקציר תשבות ובודאי אינו | ענין לשבת דמ"ש חריש
וקציר דאסור בשבת הרי ארבעים מלאכות הסר אחת
ותולדותיהן אסורות מן התורה וליכא למימר גמי שיצאו
לחלק דהא לא תבערו אש בכל מושבותיכם יצא לחלק
ואפ" למ'ד שיצא ללאו הא נפקא ליה לחלק מדכתיב
מאחת מהנה אחת שהיא הנה כדאיתא פרק כלל גדול
ועוד שכל שיצא לחלק. לא מפיק ליה בלשון עשה
אלא בלשון לאו שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו
חטאת הילכך אינו ענין לשבת וכיון דכן תנהו ענין
לשביעית שלפי שאמר ו' ימים תעבוד בא לומר שיש
פעמים שאינו עובד אפ" בימי החול והוא צריך לשבות
בחריש ובקציר | משים שמטת הארץ ואלו לשביעית
עצמה לא הוצרך לומר שהרי הזהיר עליו במקום אחר
שרך לא תזרע וליכא למימר שבא הכתוב. כאן להוסיף
עליו עשה אחר מלבד הכתוב שם- בפרשת שביעית
דקיל כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמי' בלאוי ועשה
יתירח וקיל דהא אצטריך למיסר חרישה בשביעית
מדאמרינן בריש פ"ק דמיק החורש בשביעית אינו לוקה
מ" מכרי זמירח בכלל . זריעה למאי הילכתא כתבינהו
רחמנא לומר. אהני, תולדות מיחייב | אאידך. לא מיחייב
הילכך אצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית . = וי"ל
דעקר ררשא דהכא מבקציר הוא שהוא מיותר דהא
כתיב. לא תקצור את ספיחיה ומדקציר. לאו לשביעית
חריש נמי לאו לשביעית דוקא אלא לערב שביעית כך
פ" תוס' :
אלא חריש של ערב שביעית הנכנסת לשביעית , פ"
שהיא. מועלת בשביעית וזה מן התורה שלשים
יום קורס שביעית וחכמים הוסיפו בשדה. אילן מן
הפפח ובשדה לבן מן העצרת רבהכי מועילין בשביעית :
וקציר שביעית היוצא למןצאי. שביעית. פרשיי כגון
תבואה שהביאה שליש בשביעית וא"ת א"כ
למה לי משום תופ' שביעית הא אסירא. מדין פירות
שביעית כרנפקא לן מדכתיב ועשת את התבואה לשלש
השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וי"ל דהכא לא
הוצרכו לאסור הפירות אלא לאסור. כל עבודה בשדה
שיש בה באותו קציר במוצאי שביעית עד שתשלש
אותה תבואה וזהו תוספת שביעית בסופה :
ר' ישמעאל אומר וכו'. פ" מה הריש רשות דהא
לית לן שום הרישה של מצוה ואפילו
לחרוש לעומר ולשתי הלהם שהוי אם מצא הרוש
אינו
ריטב'א
אינו חורש מ"ה אפשר לעשות בחול ואין טעם לחלל
בה שבת :
אף קציר רשות יצא קציר העומר שרוחה שבת. פ"
דקסבר דהובה לקצור ולהביא בו ביום וכדכתיבנא
במס' מגילה אבל ריע סבר שאין קצירת העומר דוחה
שכת שאפשר לקצור מבעור יום והחיא דאמרינן במפ'
מנחות שאומר קופה זו מגל זו שבת זו כר' ישמעאל
שייכא :
ור' ישמעאל דמופיפין מחול על הקדש מניל , = פ"
בתוספת מנ"ל בשביעית ומייתי ליה מדתניא
ועניתס את נפשותיכם דקתני סיפא שבתכם כל שנאמר בו
שבות אתה מוסוף מחול על הקדש, ונראה שהוצרכו
לפ' דהאי בעיא בשביעית חיא מתרי טעמא חדא (דאין)
[דאנן] בשביעית קיימינן השתא בשמעתין ועוד דאי
בשבתות ו"ט מאי. איריא דאיבעיא לן אליבא דר'
ישמעאל תבעי לן נמי אליבא דריע אלא ודאי לשביעית
הוא דאיבעיא לן וקשיא להו אי בשביעית מאי קמבעיא
לן והיכא מייתינן לה הכא מקראי ההא בפ"ק דמ"ק
אמר. להדיא. דלר' ישמעאל תוספת שביעית הלימ
וכדאמרינן התם קראי לר"ע הלכה לר' ישמעאל דעשר
נטיעות (הלכה) וערבה וניפוך המים הל"ט מכלל. דזקנות
אפירי דכיון דאצטריך למשרי ילדח ממילא (ואסרה)
[אסורה] זקנה כראיתא התם ואלו לפום פוגיא דהכא
קראי אפיי לר' ישמעאל דהא נפקא ליה משבתכם וי"ט
דהאי בעיא | רהכא. היינו מקמי דתיקום לן מפקנא
דהתם ולפום מסקנא רהתם עקר קרא לשבתות ולייט
אתא ומאי דררשי" ליה לריע לאוכל ושותה עי"ה לישנא
רויחא הוא דהא ודאי מבעיא ליה לתוספת שבתות וי"ט
וי"ה ור'ת ז'ל [תירץ] רמאי דמייתי הכא קראי לר'
ישמעאל היינו לתוספת שביעית של מוצאי שביעית
דשבתכם דמרבינן מיניה אתוספת מחול על הקדש
(דמרבינן) \ לאחריו קאי ואינו נכון דהא ודאי כיי היכא
דמרבינן מתשבתו תוספת לשבתות ו"ט בין לפניהם
ובין לאחריהם ה"נ דרשינן ליה גבי שבתכם ואכתי איכא
קראי לר' ישמעאל ואפי' לפניו והל"מ למה לי גם תירוץ
הראשון אינו נכון מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא
דחתם והנכון | דהכא וראי כל שבתות ו"ט אבעיא לן
דאלו לשביעית | לר' ישמעאל הל"מ ואלו | לר"ע לא
אבעיא לן כלל לענין שבתות וייט דכיון דלרידיה איכא
תוספת שביעית. לפניו ולאחריו מקראי מיניה = גמרינן
ליה ושבתות. ו"ט שהם חמורים בכ"ש אבל לר'
ראש השנה
פרק א
ישמעאל כיון דהל"מ היא לא גמרינן מיניה כלל לעלמא
אלא היכא דגמיר גמיר היכא דלא גמיר לא גמיר וא"כ
מניל תוספת | לשבתות ו"ט ומייתינן לה מהא מתנית'
והא דאמרינן כל מקום שנאמר בו שבות לאו למימרא
(דאפשר) למדרש הכי ברוקא דא'כ תיפוק ליה לר'
ישמעאל תוספת שביעית מהכא מקראי אלא ודאי
עקר קרא לי"ט אצטריך ונקיט ליה תנא בהאי | לישנא
משום דהכי קושטא'" דמלתא. אפי' בשביעית אי לרי
ישמעאל ואי לריע מקרא דכחריש ובקציר וכ'"ת מ"מ
לגמר ר' ישמעאל תוספת שביעית משבתות ו"ט ייל
דהא ליתא שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו הילכך
הא דרשא דאמרינן לקמן לר"ע דרריש קרא לאוכל
ושותה בעייה דוקא היא דאלו לשבתות ו"ט לא צריך
קרא | דמשביעית יליף. לה כדאמרן שהרי לדיה למדין
חמור מקל להחמיר עליו והא דפרישגא בעיין לרי
ישמעאל בתוספת שבתות ו"ט אי קשיא. לך דא'כ
הו"ל לפרושי הכי דהא אנן בענין שביעית איירינן ער
השתא לא קשיא דאנן סתמא. תניא לעיל | שמופיפין
מחול על הקרש רמשמע בכל מקום ואלו מעקרא
בעינן סתם. דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל ופשטינן
ליה לריע לשביעית ומינה נפקא לן ודאי לכולהו הדר
בעיין לר' ישמעאל מנ"ל בעלמא דהא בשביעית לא
חזינן דאית ליה וכבר ירעינן רמהל"מ גמיר לה וא'כ
בשאר ענינים מניל ומייתינן לה מהא מתניתא והרי זה
ברור. ונכון :
יבול בתשעה ת"ל בערב. וא'ת האיך אפשר לומר בט'
דוקא עד דאצטריך בערב והלא הכתוג צוות
ואומר בעשור לחדש השביעי הזה ייה הוא וייל דאי מהתם
היא דבעשור הוה "ה אבל אין הענוי בו אלא בט' כרכתיב
הכא בט' לחדש א"נ דהכא בערב לאו דוקא דודאי מאירך
קרא נפקא לן אלא דכיון דאפשר למדרשיה מקרא
גופיה. דרשי' ליה מיניה. גופא דכיון דכתב רחמנא בטי
לחדש לא פגיא דלא. כתיב. נמי בערב דלא לישמע
(דפתם) [רסתר] אידך קרא דבעשור וכיוצא בו בתלמור
הרבה ותוספת זה ככר = ביררנו בפ' במה מדליקין
ששיעור התוספת בכניסתו הוא מזמן תחלת שקיעת
החמה ער זמן בין השמשות ששיעור זה הוא מהלך
ג' מילין ורביע מיל רצה לעשותו כולו קדש עושה רצה
לעשותו מקצתו בלבד עושה כיון שהוסוף דבר הניכר
שיש בו משום קדושה ותוספת זה אינו בדברים וביטול
מלאכה בלבד אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או
בתפלה
ריטכ"א
בתפלה או בקדוש ושיעור התוספת ביציאתו הוא שימתין
עד שיראה ג' כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה
דאלו בבינונים הוה לילה גמור לכל דבר הוסף עד
הקטנים משום תוספת ובירושלמי אמרו והוא דיתחמון
ג ככבין דכדמין הד ככבא פי' שיראה ג' כוכבים רצופים
כאלו גראין תוך אמה אחת וי"מ תוך ד' אמות:
עב כאלו התענה כו'. הקשה רית משמע דאם התענה
בט' משובה טפי הא אמרינן במס' פסחים מר בריה
דרבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא בר ממעלי יומא
דכפורי ויומא דפוריא ועצרתא ותירץ דה"ק כאלו נצטוה
להתענות ט' ו" והתענה וטעם הדבר. או כרי שיוכל
להתענות יפה ולא - יבא לידי דחיית. ענוי :"ה או כמו
שפי' הר' יונה ז'ל שהוא כדי להראות כי קדוש היוס
לאלהינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר'ה אלא
שגזירת הכתוב. הוא לפרוש בו ביום מתאות גופניות
שנהיה כמלאכים כמ"ש במדרש :
ה" ת"ר יובל היא וליג כי יובל היא דהשתא לא
דרשינן אלא יובל היא תהיה לכם דכתיב
בקרא וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור
בארץ לכל יושביה יובל היא שהוא מיותר דהא כתיב
(לעיל) יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם והכי
מוכח להריא לקמ במאי דאמרינן מקרא נדרש. לפניו
ולאחריו כדבעיגן לפרושי בס"ד, הילכך דריש ליה לרבות
שתהא קדושת יובל בשמטת עבודת הארץ נוהגת מ"מ
אעים שלא שמטו קרקעות לחזור לבעליהן ואף על פי
שלא תקעו ב"ד בשופר יכול אפילו לא שלחו עבדים
לחירות ת"ל היא פ" רמיעוטא איכא היא = יובל ויש
(אחריה) [אחרת] שאינה יובל ולקמן מפרש טעמא
משום דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא
לאהריו .פי" דהאי יובל ואין (אחריה) [אחרת] יובל
נדרש למה שכתב לפניו דהיינו וקראתם. דרור. ולא
למה שכתוב לפני פניו והיינו | תעבירו שופר ולא
למה שכתוב לאהריו דהיינו ושבתם איש אל אחוותו
שזהו שמטת קרקעות וכן פרש"י;
ר' יוסי וכו' עד לפי: שאפשר וכו'. שפעמים שאין עבד
עברי בישראל שיהא טעון שלוח וא'א לעולם
בלי תקיעת שופר שא'א שלא ימצא שופר בעולם
ומסתמא לא תלה הכתוב החיוב אלא בדבר המצוי,
וא"ת ניחא שלא שלהו אלא אע"פ שלא שמטו מאי
איכא למימר לר"י דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה
ביובל דהא. לדידיה ודאי א'א בלא השמטת קרקעות
ראש חשנה
פרק א יב
לבעליהן דהא א"א דלהוי כל ישראל חד בר חר עד
יהושע לימא תהוי תיובתיה דר"י וויל דלר"י אירך טעמא
קר !
רבר אחר זו מפורה לביד זו אינה מסורה לב"ד. והאי
דבע" מאי דבר אחר לאו לר"י בעינן לה
אלא לבר פלוגתיה דלדידיה הוה משמע דסגי בטעמא
קמא :
וכית וכו" זו מסורה וכו'. ומסתמא לא תלה הכתוב יובל
אלא בדבר המפור לב" :
אבל חכמים אומרים שלשתן מעככות בו. וקל כותיה:
חנו רבנן אחד הגוטע וכו'. הא ודאי מדקתני עלה אם
לערלה ערלה אם לרבעי רבעי נראה דערלה
נוהגת בהרכבה ובהררכה וקמ"ל בהברכה דאע"פ שאינ'נטיעה
לכתחילה ממש כדכתיב גבי ערלה. אפיה כנטיעה חשבינן
לח והרכבה אשמעינן נמי דסריא שאין נוטע אלא
הנוטע בארץ אבל לא זה שנוטע באילן קמ"ל . ומיהו
ק'ל הא דאמר בספרא ונטעתס פרט. למבריך ולמרכיב
ובירושלמי פי" דלא קשיא מבריך אמבריך כאן מעצמה
כאן מאמה פי' דכשיונקת מאמה דינה כמוה ולא נהגא
בה ערלה וכשיונקת מעצמה ומתחילין למנות לה ג'
שנים וכ'ז שפסקה מאמה ודאי יונקת מעצמה אבל
קודם שפסקה מאמה אמר שס שכל זמן שעליה הפוכין
שגבי עליה כלפי פני עלי האם יונקת מאמה .וכשהן
פנים. נגד פנים יונקת מעצמה ונתנו משל בדבר חיינו
דאמרי אנשי מאן דאכיל דלא דיריה בחית לאסתכולי
ביה וכן | מצינו במשנת מסכת ערלה בריכה שנפסקה
והיא מליאה פירות פי' של קודם הפסקה כשינקה מאמה
שהן מותרין ואח"כ גדלו אחר הפסקה שנוהג בה ערלה
אם הוסיף במאתים אסור פי" שתוספת האיפור בטל
בהיתר באחד ממאתים ולא בפחות דלא אמרינן ראשון
ראשון בטל בשהוא כדרך גדילתו | כדאיתא בנדרים
וכדכתיבנן בהשותפין ולמדנו ממשנה זו דהברכה הולכין
אחר הפסקה כדברי הירושלמי מיהו מרכיב | אמרכיב
קשיא ותו ק"ל היכי שייך לממני ערלה בהרכבה דאי
בשהרכיב באילן זקן שיש לו הא אמרינן התם ילדה
שסיבכה בזקנה בטילה ודינה כדין הזקנה שפירותיה
מותרין. ואי בשהרכיבה בילדה שאין לה ג' שנים הא נמי
דינה. כדין הראשונה וכשישלמו ימי ערלה של ראשונה
יהו מותרין אף פירות השני" והכי מוכח במס' סוטה
ויש שתירצו דהכא מיירי כשהיתה ראשונה לסייג ולקורות
שאין ערלה נוהג בה דהשתא כל היכא. דהוה ילדה
בילדה
ריטב"א ראש
בילדה מנינן לשניה ולא כראשונה שהיא לסייג ולקורות
והראיה ממאי דאמרינן במפ' פוטה גבי חוזרי המלחמה
ר' אליעור אומר אשר נטע כרם ולא חללו פרט למבריך
ולמרכיב ואקשינן ותתנן אחד הנוטע וא' המבריך וא'
המרכיב \ ופריק לא קשיא כאן בהרכבת חיתר. חוזרין
מעורכי המלחמה כאן בהרכבת איסור פי' בגון מין
בשאינו מינו אין חוזרין כר'אליעזר והוינן בה האי הרכבת
היתר ה'"ר אלימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מהדר
משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנה האמר ר' אבוהו
ילדה שסבכה בזקנה בטלה איר ירמיה לעולם ילדה
בילדה וכנון רנטעה להאי קמייתא לסייג ולקורות דתנן
הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ואלו משום
ראשונה לא הדר והדר משום ילדה שניה ולא בטלה
בראשונה כיון דילדה היא הא אלו היתה הראשונה
זקנה של. ג' שנים אע"פ שנטע לסייג ולקורות הוה
בטילה. ילדה זו גבה | בין לענין ערלה שאין נוהג בין
לענין שאין חוזר עליה | מעורכי המלחמה ואמר מ"ש
ילרה בילדה דלא בטלה להיות כראשונה כי היכא דבטלה
בזקנה ומהדרינן דזקנה. לאו בת מהדר היא פי' דאלו
אימליך עלה שתהא לאכילה לא הדרא ואין ערלה
נותגת בה ולפיכך ילדה זו בטילה בה אבל השתא דהוה
ראשונה ילרה בת מהדר היא שאם נמלך עליה לאכילה
מונין לה משעת נטיעתה מידי דהוה | אעלו מאליהן
דתנן עלו מאליהן חייב בערלה ולפיכך אינה בטילה בה
ומונין להו משעת הרכבתה וחוזרין עליה והראשונה
עומדת כדינה שהיא פטורה מערלה ואין חוזרין עליה
דהרכבה אינה כהמלכה למנות לראשונה דא"כ אכתי
תיקשה לן תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה
אלא ודאי כראמרן = ולמדנו במרכיב | אילן מאכל על
אילן מאכל שמונין לראשונה לעולם והיינו תניא בספרא
אבל במרכיב ילדה בילדה שהיתה לסייג ולקורות מונין
לשניה ועליה אמרו כאן דערלה נוהגת בהרכבה כנ"ל ומורי
גרו ה" מפרש דהא מתניתא במרכיב. אילן מאכל ע'ג אילן
סרק שמונין לשניה לעולם ואפי' ילדה בזקנה ובירושלמי
הקשה ממנה לריי שסובר דמונין | לה משעת נטיעה
ראשונה של אילן סרק ואמר דפליגא אדר"י וקיימא כר"ל
והא דלא אוקימנא ההיא דמס' סוטה בהכי משום שקלי
וטרי התם בהרכבת (היחיד) [היתר] והאי הרכבת איסור
היא משום כלאים כדאית' בת"כ מנין שאין מרכיבין עץ
סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע'ג עץ סרק ולא עץ
מאכל ע'ג עץ מאכל שנאמר את הקותי תשמרו וכיון שהיא
השנה פרק א
הרכבת איסור = אין חוזרין ליה מעורכי = המלחמה ונכון
הוא. מיהו בחו"ל אין ערלה נוהנת בהברכה והרכבה
לעולם דהא = ראב"י סבר דאין | ערלה נוהגת בהברכה
והרכבה אפי' בארץ והלכה כמותו בהו"ל. רקיל כל המקל
בארץ הלכה כמותו בהו"ל והרכבת כלאים אסור = מן
התורה אפ" בהו"ל כדאיתא בפ"ק דקדושין ואפי' ע"י
גוי אסור מדרבנן כדאיתא בסיפרא מיהו אין בה אלא
איסור הרכבה ואם הרכיב כלאים בין בארץ בין בהו"ל
נהי דעבד איפורא אבל הפירות מותרין באכילה :
פחות משלשים יום לפני ר"ה וכו', תמיהא מלתא למאי
דקס"ר בריש שמעתין דהאי ברייתא לא מייויי כלל
לענין קליטה אלא לענין עלתה לו שנה דהא שנוייא
בתרא דשנינן דהיינו רמתניתא לענין קליטה איירי מכלל
דעד השתא ס"ל דמתניתא אפ" בשקלט בעי שלשים
יום וקשיא לן דהניחא לענין ערלה דפחות משלשים .
יוס לא עלתה לו שנה משום דפחות משלשים ים >
איגו חשוב שנה אבל לענין שביעית אמאי יעקור '
ואמאי אסור לקיימן כיון דנטעו וקלט קודם שביעית
ורש"י זיל רצה להשמר מקושיא זו שפי' כאן אפור
לקיימן בשביעית משום תוספת שביעית מן התורה אינו
אלא שלשים יום ואע"פ שהכמים הופיפו מפפה ומעצר
ה"מ לכתחילה אבל בריעבד לא יעקור אלא כשנטע
תוך שלשים יום שהוא תוספת דאורייתא והקשה עליו
ר"ת שלא אסרה תורה משום תוספת שביעית אלא עבודה
שהיא מועלת בשביעית כגון חרישה וכיוצא בה דהא
מבחריש נפקא לן וכדאמר לעיל חריש של [ערב] שביעית
הנכנס לשביעית וקציר של (שמינית) [שביעית] היוצא
למוצאי שביעית מכלל דלא אסר הכתוב מדין: תוספת
שביעית לפניו ולא לאהריו אלא עבודה שהיא מועלת
לפירות שביעית הילכך בנטיעה והגרכה והרכבה אין בה
שום איסור דהא לא מהני ליה בשביעית כלל דאפי' יהיב
פרי ערלה נינהו ואי משום גדול האילן כלל לא נאסר
כלל לא בשביעית ולא בשבתות שא'כ לעולם יהא
אפור ליטע הילכך בהא ליכא לא מדאורייתא ולא
מדרבנן שאף הכמים (בהרישה) שאסרו [בחרישה]
בשרה לבן מן הפסה ובשדה אילן מן העצרת ושיערו
הכמים דבהכי אפשר דמהני בשביעית אלא שהתורה
לא אסרה אלא מעלה הניכרת לגמרי בשביעית תדע
דהא למסקנא אליבא דר"מ איתוקמי | מתניתא דבעי
שלשים יום לקליטה ומקצת יום שלשים עולה משום
שנה ונמצא שהקליטה בתוך שלשים יום של שביעית
וא"כ
יי
ריטב'א
וא"כ היכן הוא תוספת שביעית דהא כ"ז שלא נקלט
כתלוש דמי ועור דהא לקמן גבי ארז ורוחן ופרגין
ושומשמין מחלק בין השרישו לפני ריה להשרישו אחר
ר'ה אף לענין שביעית אלמא השרשה דערב. שביעית
משרא שריא ובירושלמי אמר בפי" על מתני' דחורשין
| ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה אילן עד
עצרת למה עד הפפח ועד העצרת ע'כ הוא יפה לפרי
מכאן ואילך מינבל והתנינן א' אילן מאכל וא'. אילן
סרק ע'כ מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ע'כ
ורית ז'ל פי' שלשים לקליטה ולא נהירא דהא כיון
דאמרינןבסוף שמעתין דכי אמרינן שלשים יום לקליטה
+ מכלל דמעיקרא לא הוה ס"ל הכי- והנכון בעיקר קושיין
דטעמא דפחות משלשים יום אסור לקיימן אינו מדין
תוספת אלא דכיון שכן הרי נמנית שנה ראשונה לזה
שנת השביעית וישראל מונין שנותיהן לשביעית והיום
או מחר כשימנו לזו שנה ראשונה משביעית ירננו העם
לומר שנטעוהו ממש בשביעית וכדאמר התם הנוטע
בשבת במזיד יעקור ובשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג
בין במזיד יעקור ופרישנא טעמא משום דמונין ישראל
לשביעית ואין מונין לשבתות וכרפרישנא במפ'. גיטין
כי מה שנוטע בשבת אין העולם יודעין כי אינן. מונין
לימים אבל מה שנוטע בשביעית כל העולם יודעין
הלכך אפילו בערב שביעית כל היכא דלא עלתה לו
שנה קורם שביעית איכא רינון לומר שניטע בשביעית
עצמה וכן מוכיח בפי' בירושלמי :
דף י' ע"א ופירות נטיעה זו אפורה ער טיו בשבט,
"מ דארישא קאי דוקא דקתני
שלשים יום לפני ר'ה עלתה לו שנה. דכיון שעלו
לה שלשים יום לשנה נחמיר עליה להמשיך שנתה
עד ט'ו בשבט שהוא שנתו של אילן אבל כל
שנטע פחות משלשים יום לפני ר'ה בשאר שני שבוע
שהוא מונה שלשה שנים שלימות מיד כלה מנינו בין
לערלה בין לרבעי ומסתייעין בזה מדקתני נטיעה זו ותו
מראמרינן בסמוך פעמים שברביעית ופעמים שבחמישית
מכלל דפעמים פעמים הוא כן ולא לעולם ולמעוטי
היכא שנטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה ומסתברא
שלפי שיטה זו לא נתנו דבריהן לשעורין וכל שעלתה
לו שנה בר"ה אין חילוק בין שנטעה שלשים יום לפני
ר'ה או אפיי נטעה לאחר ר'ה שעבר מיר שגם זו אין
לה שנה שלימה לגמרי כי מי חלק לנו בין שלשים
יום או יותר. וכיון שאין לדבר קצכה ביותר משלשים
ראש השנה
פרק א יג
יס אף כל שחסר יום א' מן השנה כמו שאמונו
הילכך לא משכחת לה שלא נמשיך שנתה עד ט'ו
בשבט אלָא הנוטע פחות משלשים יום לפני ר'ה דוקא
ואמטולתא בלחוד הוא דקרי פעמים דשפיר שייך למתני
הכי אעיג = דהאי דאשתאר מיעוטא הוא ומ"מ אין פי'
זה מחוור דהא קראי דדרשינן מניהו | הא דיגא דכתיב
ובשנה הרביעית ובשנה החמישית בכל ערלה וכל כרם
רבעי מיירי ועוד דלאו טעמא דמסתבר הוא כיון שהדין
נוטה שעלתה לו שנה שתהא נמשכת יותר מאותה
שמנו לה ג' שנים שלימות והוה כהלכתא בלא טעמא
הילכך ראה דברי בעל המאור שכתב שם כל ערלה
ורבעי הדין כך ואפי' בשנטעה בפחות משלשים יום
לפני ריה וכך = העלו בירושלמי דגרס התם (רבא) [ר'
בא] בר ממל קומי בי זירא נראין הדברים בשנטעה
שלשים יום לפני ר'ה אבל נטעה פחות משלשים יום
לפני ר'ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת
אמר הכין א"ל הכין הוא אפי' נטען פחות משלשים
יום לפני ר'ה והא אסור מאי כדין אמר ר' מונא מכיון
שעמד תוך שנתו של אילן משלים שנתו ע"כ הרי
שהעלו בירושלמי כדברי הר"ז ז'ל וטעם הדבר דכיון
שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל כיון
שחונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים
שלפני ר'ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה
יניקה הוא שהוציא פירות אלו הילכך עשאן הכתוב
לפירות אלו כאלו חנטו קודם תשרי הואיל וחנטה
משרף שלפני תשרי הוא ולפי טעם זה אין לחלק בין
נטיעה לנטיעה כלל והאי דנקט ופירות נטיעה זו אינה
אלא לומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה או
רבעי היא הגורמת לה ג'כ להמשך עד ט"ו בשבט מן
הטעם שכתבנו והא דאמרינן בסמוך פעמים שברביעית
ועדיין אסורין משום ערלה הטעם ברור שתפס התלמוד
לשון זה לפי שהדבר ידוע שלא הוצרך הכתוב לאסור
בזה פירות שחנטו תוך שני ערלה או תוך שנה רביעית
משום רבעי דהא פשיטא שאין היתר לאיסורן לעולם
יש לזה דין ערלה ולזה דין רבעי ולא בא הכתוב אלא
לפירות שחנטו בין תשרי לטיו בשבט שיהא דים
כפירות ערלה ממש וכפירות רבעי ממש עד לעולם
והדבר ידוע שאין החנטה זו מצויה אלא מעט ובמקצת
מיני אילנות ולהכי קאמרינן פעמים וזה ברור וא'ת
לכלהו פירושי למה אמרו חכמים שאם נטע שלשים
יום לפני ר'ה עלתה לו שנה שהוי לפי האמת לא
4 עלחה
ריטכ'א
עלתה לו שנה עד טיו בשבט וי"ל. דאפיה נפקא ליה
כיניח מהא- דהוה תשרי ר"ה לנטיעה טובא שאלו הי'
שבט ר'ה הייתי אומר דכל שנטעה שלשים יום לפני
טיו בשבט עלתה לו שנה משא'כ עכשיו דכל פהות
משלשים יום לפני תשרי לא עלתה לו שנה ואעפ"י
שהוא כמה חדשים לפני שבט ורין זה גזרת הכתוב :
לומא. דלא כר"מ . פ" לימא דהא מתניתא דבעי
שלשים יום להיות השוב שנה דלא. כר"מ ;
דתניא וכו" שהי' ר"מ וכו והיה שהי' ריא אומר כן
אלא משום דרימ אתהיל בטלתא נקט לה
בדר"מ והא דאמרינן בן בקר בן שתים פירושו כשאמר
ענל בן בקר וארישא קאי אבל כשאמר פר בן בקר הרי
זה בן שלש כדפרשיי ובספרא מייתי לה מדכתיב. קח
לך עגל בן בקר וכו' תמימיםתמימים אף בשנים (והשנה)
[והשוה] הכתוב (בין) [בן] בקר לאיל :
אפי' תימא ר"מ ,| פי' לא קאכר" בתהלת שנה וסוף
שנה אלא בתחלת שנים ופוף שנים וה'פ שלא אמד
ר"מ אלא בסוף שנתו של אותה שנה לדבר שאתה
בונה לו שנפסק עניינו עכשיו כגון פה זה שהוא נשחט
ושנותיו נשלמים ובהא אכר לה אפ" בתחלת שנה
אבל במנין תחלת השנים שאתה מונה. כגון ערלה זו
אינו אומר יום אחד בשנה השוב שנה (ואפיי) בתהלת
שנה עד שיהא שם שלשים יום והא דלא פרכינן להא
מלחא ממלכים (דמשנה תורה דפרקין) [דריש פרקין]
"ל דאירך פרכא רגדה עדיפא לן דאלו בהא איכא
למימר דההיא תקנת הכמים היא וכי קאמרינן אנן (לשר
[לדבר] תורה: והוי יודע שלא אמרו יום אחד לשנה
חשוב שנה לר"מ או שלשים יום לר"א אלא בדיני
תורה א"ג למלכים לדיה ביום אחד ומתקנת חכמים אבל
בשטרות ותנאים של בני אדם אין ל למנות אלא
שנה שלימה של י'ב הדש כלשון בני אדם ואפשר
דאפי" חדש העיבור בכלל כדאתכר גבי שכירות (המסק)
[והעושה: עסק] עם הבירו עד ג' שנים וכיוצא בו שגים
שליגות הוא מונה וכן קבלתי ממורי נרו בשם רבותיו
ודברים ברורים. הן וכ"כ הרשב'א ז"ל :
מר רבא גדה כו. עקר הפי' כדפרשיי "ל דגדה. כל
שהתחילה לראות אפי'בסוף היום עולה לה ליום
א' ונששה והוא סגי לה לענין ימי נדה ואלו בסופה ביום
שביעי אין תחלת היום שהיתה טהורה עולה לכל היום
ואינה טובלת עד הלילה שהוא ליל שמיני ואע"פ שזה
סוף יטים שהרי יש כאן הפסק דמים והפסק. ימי גדה
ראש השנה
פדק א
ואיכא נמי טבילה וכפר הנשחט דמי והומר הוא שהחמיר
הכתוב בסוף ימי גרה ואעפיכ היקל בתהלתה שסוף היום
ככלו :
שנים שיום. א' עולה בפופן וכו', חקשה בתוס' מאי
ק"ו שהרי זבה תוכיח שתחלת היוס עולה לה בסופה
שהרי זבה טבילתה ביום ז' מן התורה אלא שחשו
הכמים שמא תראה אהר הטבילה ותסתור ונמצא בועל
זבה למפרע וכ"ש דלר' יוסי מותרת לגמרי דס"ל דמקצת
היום ככולו לגמרי ואפי' ראתה אחר טבילה אינה סותרת
אלא מכאן ולהבא. היא מטמאה ואפיה אין. סוף. היום
עולה לה בתהילתה דיום שהתחילה לפסוק בו אונה
סופרתו למנין ז' וייל. דשאני זבה דבנקיות תלא רחמנא
הז' נקיים בעינן הילכך | פוף היום נגרר אהר תחלתו
וכשתהלתו בטומאה כלו טמא לפיכך אינה פופרתו כלל
וכשתחלתו טהור בשביעי כולו השוב טהור הואיל וכבר
הפסיקה טהרה ו' ימים והוא משא'כ בנדה שסופרת
אפי' שלא בהפסק דם שלא תלה הכתוב בנקיות אלא
בימים גרידי | ועוד כיון שאם הזרה. וראתה ביום הד'
סותרת כל מנינה הראשון לא השיב לן מקצת היום
ככולו :
ע"ב ואלא מאי ר"א א"ה שלשים ושלשים בעי. פיי
שלשים לשנה ושלשים לקליטה כי לעולם
אין מונין שנה עד שתקלוט דמקמי קליטה כתלוש דמי:
ומנא תימרי [דתנן] וכוי. דבעי ת"ק שלשים יום לקליטה
ומסתבר ליה לתלמודא דאירך מתניתא נמי
כוותיה ס"ל וכדרב נחמן בסמוך :
(ראריכ) [1אמר רכ] נחמן לדברי האומר שלשים
צריך שלשים ושלשים, פרש"י
שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית ואזרא
לשיטתא דכתיבנא לעיל שסובר שיש בנטיעח משום
תוספת שביעית וכבר פי' לעיל שאין שטתו מחוורת
ותדע עוד ראי כדבריו אמאי לא תריץ ליה הכא
דברייתא דלעיל אפי' תימא רבי אלעזר ושלשים ושלשים
בעי ומיהו. לא חשיב אלא שלשים דקליטה אבל דתוספת
שביעית לא השיב כדלא חשיב ליה בהאי (ברייתא
תנינא) [מתניתין] וע'ך זו יכול להעמידה אפילו כר"מ
ואחד ושלשים יום בעי ולא השיב מתניתא אלא
שלשים דקליטה וכן הקשה ר"ת ומיהו הא לא קשיא
דברייתא דלעיל ודאי דינא קתני וכל הצריך לרבר קתני
דהא קתני שלשים יום לפני ריה עלתה לו שנה ומותר
לקיימה ותו מדהדר ותני סיפא פחות ו יום
פני
0-0 6 מש = 42 אד
= 2-00 4-8 לשרה
רוטב'א
לפני ר'ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה והאי כפילא
דסיפא למה לי דהא מדיוקא (דסיפא) שמעינן לה אלא
ודאי אתא לאשמעינן דשלשים יום דקתגי רישא דוקא
הוא. ואינו אסור אלא בפחות משלשים יום בלבד ומ'מ
| אי שיטת רש'י [מחוור] מן הטעמים. שכתבנו למעלה
| והנכון. כפי' רית = לדברי האומר שלשים צריך שלשים
ושלשים שלשים לקליטה כדקתני בהריא ושלשים
לעלות לו שנה ולדברי האומר ב' שבתות צריך. ב'
שבתות ושלשים ב' שבתות לקליטה. ושלשים לשנה
ולדברי האומר ג' צריך ג'' ושלשים ג' לקליטה ושלשים
| לשנה וכ'ת ומהיכן פסיקא ליה דכולהו בעי שלשים
] להיות = שנה. כיון דפלוגתא דתגאי היא וי"ל דלאו
[+הכרחא. הוא. דהכי פ"ל. להני תנאי דאפשר דכר"מ סבירא
| להו אלא דרב נחמן סיל להא כריא. מוקי להו. כה'
|אליעזר ואין הכוונה = אלא לומר שהזמן שהזכירו תנאי
]הברייתא אינו | אלא לקליטה בלבד ובר מיומי קליטה
בעינן זמן להיות חשיב שנה או כר'מ או כר' אלעור
/ כדי שלא תמנה לערלה זה שנת השביעית שנה ראשונה
/ מן הטעם שכתבנו למעלה :
וא" כר"י ס'ל, פי' לתנא. (דמתניתין דא' הנוטע וא'
\ המבריך אכתי ג' ושלשים בעי ולהאי פי' דר"ת
]ראי לא מצי מוקי לדלעיל כרימ או כר'א | ולמימר
(דמתני") לא מני אלא יומי קליטה וכדמפרש באירך
(ברייתא). דהא ודאי. כיון דבהדיא קתני בברייתא דלעיל
|דין עלתה לו שנה מפתמא בזמן רעלתה לו שנה
| ירי טפי מזמן. קליטה דלא. איירי ביה מלבד התירוץ
| שכתבנו לעיל רמסיפא (דמתניתין) דייקיפון דשלשים
| דקתני סג להו. לכל. מילי :
\ [אלא]. לעולם ר"מ היא וכי קתני שלשים לקליטה
"ה שלשים ואחד בַעי,. האי. א"ה לא מתפרש
באאיב אלא כעין שאלה הוא וכאלו אמרינן ואכתי
שלשים ואחד \ בעי והרבה כיוצא בו ויש לנו לפרש
בדרך אחרת אא"ב וה'פ אַא"ב דמצינו לאוקמי מתניתא
דלעיל כר' אלעזר ונימא דשלשים יום דקתני חיינו
לענין עלתה לו שנה ובענין קליטה לא איירי ולא ניחות
אדיוקא. דסיפא וכפילא דידה שפיר אבל השתא דאמרת
| דבקליטה לא איירי כ"ש דאיירי לענין זמן שעלתה בו
שנה ושלשים ואחד בעי ופרקי' דיום שלשים עולה
לכאן. ולכאן פי' שהרי בתחלתו קולט ושאר היוס עולה
לו לשנה דלרימ מקצת חיום ככלו ולענין הלכתא
בסלוגתא. דר"מ ור"א הלכה כר"א רהכי ס"ל. לרב נחמן
ראש השנה
פרק א יד
לפי הפי הנכון של ח"ת ובימי קליטה הלכה כר' יופי
דרב ושמואל אפליגו בה בהערל. ורב פסק כה' יוסי
וק'ל הלכתא. כרב באסורי וכן. פפק הריף :
א"ר יוחנן ושניהן וכו'. יש מקשין ודילמא בראשון
באחד לחדש שלמו א' ות'ר והשתא
עיילא שנת שתים ות"ר ולא חשיב לה משום דלא
עייל אלא יום אחד ומתרצים דהא כתיב. קרא אחרינא
בתורח דהאי | קרא בחדש השני (בי"ז) [בכ"ז] לחרש
ולא בתב. ביה בשתים ותיר ולדידי לא קשיא כלל
דא"א לומר שכבר שלמו א' ות'ר עכשיו שא'כ תחא
זו שנת ג' למבול ויהא זמן המבול שתי שנים וזה א"א
שהמבול התחיל בשנת ת'ר שנה לחיי נח בחדש השני
ובחדש העשירי. נראו ראשי ההרים ומשם הלכו הלוך
וחסור וחסרון חמים היה אמה לארבעה ימים כמו שכתוב
בפרש"י וא"א שישהא עוד חסרוגם כ"כ מחדש העשירי
של שנה ראשונה עד תשלום שנה זו ושנה שניה
ובכמה מקומות במדרשות שמשפט דור המבול "ב
חדש ואין לך לומר שהמבול התחיל בסוף שנת ת"ר
רא"כ כיון | דבחדש השני הוא וליל בשנת ת'ר ואחד
אלא ודאי כדאמרן הא דאמרינן מדאכתי יָום א' הוא
רעייל בחדש וקרי ליה חדש פרש"י דמשמע ליה דקרי
ליה חדש מדכתיב בא' לחדש וקאמר בראשון. בא'
לחדש : |
גריי מכלל רתרויהו [פ"ל] בניסן. נכרא העולס . . וכן
הוא בפרש"י אבל חוא "ל כתב דלא גרס" ליה
דרילמא . כר'א. ס"ל דאמר בתשרי. נברא העולם ותאי
ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון
למנין ימי עולם קרי להו ולר' אליעזר תניא בהדיא בסהל
עולם | רהאי בראשון. היינו תשרי ע"כ ומיהו. ?[ל"ל]
דראשון היינו. חודש אחר דעלמא ומאי ראשון ראשין
לדין כראמרינן לקמן שני לדין דהתם הוא דמיירי בדין
המבול אבל הכא. ליכא למימר הכי אכל ודאי תשרי
או ניסן הוא דאיכא למימר ולוכא. לאכרוחי. חר מנייהו
טפי מחבריה ויש . מקיימון גר"י דה"ק דמסתמא. האי
לישנא דבראשון חיינו ניפן שהוא. ראשון לחרשים
דלדיריה בכל | רוכתא דאורייתא. ואין זה כלום רהא
בסדר עולם מפרש שהוא תשרי לר"א כרכתב רש"י
זל והשעם כי לאחר יציאת מצרים הוא שנקרא ניסן ראשון
כדכתיבנן לעיל אבל קודם לכן ראשון הייעו תשרי שבו
נברא: העולם ואין מביאין ראי' מאירך אש רכתיבי
אחר
ריטב'א
לאחר יציאת מצרים ובתופ' קיימו גר"י דודאי בניסן
נברא העולם ס"ל והיינו | דמייתי ראי' מבראשון מא'
לחודש דלא עייל אלא יום אחד בשנה דאם איתא
דס"ל בתשרי נברא העולם מנא להו דיום א' הוא דעייל
בשנה דילמא. עייל מיניה ששה חדשים שהרי בתשרי
נברא העולם וממנו מונין לימי המבול והאי בראשון
רהייגו ניסן שהוא עכשיו ראשון לחדשים פי' דאף על
גב דלריא דאמר בתשרי נברא העולם אף תשרי ה"
ראשון לחדשים באותה שעה כרכתיבנן לעיל שלא מנה
בניסן אדם הראשון מ"מ כשנכתב המקרא הזה לאחר
יציאת מצרים היה שאנו קורין לניסן ראשון אלא ודאי
ס"ל דבניסן נברא העולם והוא שנקרא ראשון דאלו
חורש אחר אין לו טעם לקרותו ראשון שהרי אינו
ראשון לחדשים ולא ראשון למנין עולם וראשון לרין
ליכא | למימר | כדפרי" לעיל כג"ל לפי פירושם ונכו
הוא ובמקצת ספרים שלנו גורסין מכלל דתרוייהו 5
בתשרי נברא העולם והאי גרסא ליתה כלל רבהא
ודאי ליכא הכרחא דלהוי האי נראשון תשרי דרילמא
ניסן הוא | שהיו ראשון למנין העולם ולחדשים ואי
משום דר'א ס"ל בתשרי נברא העולם ר' אליעזר לחוד
ור' אלעזר לחוד רהכא ר' אלעזר גרסי' בכל הנוסחאות :
ד' ו"א. ע"א. בקומתן. פי' בשלימות קומתן שכל
גדלתן היתה להם בבריאתן
(וגם יש להם) שנברא כל אחד בקומה הראויה והגונה לו:
לרעתן . פרש"י ששאלן אם היו חפצין להבראות והן
אומרין הן והוא פי" ע"ר דרש ובערוך פי'
בשלימות דעתן ובאותו הדעת הראויה להן ולא כדעת
תינוקות וזה נכון לציביונם לחפצם וכפרש"י בפי' לרעתן
ורש" פ" בטעם כל א' וא' ואין שרש למלה זו
לפירושו 4 ועוד דהיינו לרעתן ולקומתן והנכון דצביונם
לשון יופי הוא מלשון צבי היא לכל הארצות לומר
שננראו כל אחד בשלימות יופי הראוי לו וכן פי' בערוך ,
והא דמייתי ראיה מדכתיב ויכלו השמים והארץ וכל
צכאם אל תקרי צבאם אלא צכיונם לכלהו מייתי ראיה
דצניונם לשון פרטי הוא וגם לשון כללי לשלימות
קומתן ורעתן ויפותן :
ר' אליעור אומר וכו' ואומר קול דודי וכו'. והכא
ליכא למפרך מאי ואומר דכלהו. צריכי
דאע'ג ראיתנים לישנא דתוקפא מנלן דמשום אכות
הוא דילמא משום דתקיף במצות להכי אצטריך שמעו
הרים והאיתנים דאינון אבות כדאשכחן דקרי לאבות
ראש השנה
פרק א
הרים מדכתיב מדלג על ההרים ומיהו איכא | למידק
מדאמרינן בסמוך לר' יהושע הא דכתיב בירח האיתנים
משום דתקיף במצות סוכה ולולב וערבה האיכא אירך
קראי דשמעו הרים את ריב ה' וי"ל דאיהו סבר דאיתנים
לשון תוקף הוא ואבות וראי נקר' איתנים כדכתיב
והאיתנים מוסדי ארץ ומיהו בירח האיתנים לא מוקמי'
ליה בהכי דהא אשכחן דכתיב בחורש זיו שנולדו בו |
(איתני) [זיותני] עולם הילכך | אית לן למימר דירח |
האיתנים היינו תקיף במצות אכל רבי אליעזר מוקי בחודש |
זיו משום דאיכא זיוא לאילני הילכך דריש ירח האיתנים |
שנולדו בו אבות כנ"ל והא דאמרינן ירח שנולדו בו (איתני)
*[זיותני] עולם פי'ישהיו כבר נולדים מניסן כשבא הוא כי
היה הוא. כלו מלא זיו מתחלתו ועד סופו ולהכי קרי ליה
חודש זיו שהיה כלו זיו וכללו של דבר דתני קראי |
סמך ורמז בעלמא ועקר מחלוקתם או בגמרא או בסברא
שבדרך חכמה :
האי דנפיק ביומי ניסן .= פ" ברכה זו בשם ומלכות
אלא שהתלמור קצר ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל
מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי :
בפסו נולד יצחק . כדכתיב למועד אשוב אליך ומשמע
ליה דמועד היינו יווש כדכתיב אלה מועדי -ה'
וא"ל לי"ט הבא ראשון אשוב אליך ולשרה בן :
אימח קאי אילימא בפסח וכו' אלא דקאי כו'. פירש
שהוא חג דומיא דעצרת . והיינו דלא נקטי ריה
וכ"ש דלא מצי לומר דקאי בריה וא"ל בחג ולא מצי
לומר דקאי בריה וקא"ל לפסח ואיכא ז' חדשים מקוטעין
דהא "מ הבא ראשון אחר ר"ה הינו פוכות וא"א
לרלוג ולומר דעל פסח א"ל הילכך אצטריכנא למימר
ע'כ דקאי בחג הסוכות וא"ל לפסח וקיל דהא כתיב בפ'
מילה אשר תלר לך שרה למועד חזה בשנה האחרת
ולר' אליעזר היכא הוה ניסן שנה אחרת דהא בתשרי
נברא העולם ותו היכא אמרינן דקאי בחג הא אמרינן
בב'ר לושי ועשי ענות הדא אמרת פסח-היה ו"ל דהך
דרשה אליבא דר' יהושע היא דאמר בניסן נברא העולם
הילכך כיון דקאי בתשרי כי מטי ניסן שנה אחרת היא
והחיא דרשה דהתם לר' אליעזר ואיהו סבר דלמועד
הזה היינו כעין | מועד הזה ממש בפסה קאי ולפפח
קאמר לה ולכך כתיב בשנהי האחרת וכדתניא במכלתין
בטיו בניסן נדבר הקכ"ה עס אברהם בט"ו בניסן באו
מלאכי השרת לבשרו בניסן נולד יצחק ואתיא ההוא
כריא ופליגא אהא דהכא לר' יהושע וכן אמר בהגדה
למוער
ריטב'א
למועד הזה אשוב אליך סרט לו סריטה על הכותל וא"ל
כשתגיע חמה למקום הזה לשנה הבאה תלד לך שרה
ואתיא הא כר' אליעזר וכדרשא דמכלתין ואלו לדרשא
דשמעתין הא וראי אין החמה מִגְעת בפפח במקוס
שמגעת בתשרי באותו שעה :
סוף סוף וכו'. פירוש שבשעת בשורה פירסה נדה
והילכך דל מינה ז' ימי נדה וכצרי לחו ז'
חרשים דעכור וליכא למימר דקאי ביום ראשון דחג
ואמר לה ליום אחרון של פסח דלמועד הזה כעת חיה
באותו היום ממש ראשון לחג ופרקינן דלכ"ע יולדת
לז' יולדת למקוטעין ואפילו לששה חדשים וב' ימים
ואפ'ה אצטריכנן לאוקמה בשנה מעוברת דאלו בשנה
פשוטה ליכא לאוקמה דלא משכחת מחג הסוכות עד
פסח אלא ששה חדשים אא"כ אתה מונה מיום הראשון
של חג ליום שלישי ואילך של פפח והא לא משמע
לן מטעמא דפרישית כנ"ל :
ע"ב לילה המשומר ובא מן המזיקין. מכאן אמרו
| בתוס' כי כשחל פסח ביום
שבת ש"ץ היורד לפני התיבה ערבית אין לו לומר
אותה ברכה מעין ז' שסודר בלילי שבתות דהא מפני
המזיקין תקנוהו תחילה ולילה זה משומר ובא מן המזיקין
ואע'ג דאנן השתא לית לן חשש מזיקין שהרי בתי
כנסיות שלנו ביישוב ואמרינן לה בשאר שבתות אפ"ה
אנו תופסין מנהג אבותינו וכדאמרינן גבי קרוש דאמרינן
לה בבי כנישתא ואע'ג דליכא אורחין דאכלי ושתי בבי
*[כנישתא] הא כל היכא דאינהו לא הוה אמרי אנן נמי
לא נימא זהו שנהגו שלא לומר קדוש בבהכיג בלילי
פסחים משום דההיא שעתא אפילו לדידהו לא אכלי
אורחים בבי כנישתא אלא בבתים במפבה ודרך חירות
כדאמרינן הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול :
ואזרא לטעמייהו דתניא וכו', | כל הענין הזה מפורש
בארוכה בפרש"י :
ד' י"ב ע"א . בשלמא לובי אליעזר היינו דשינה אלא
לר' יהושע מאי שינה. ק"ל והא
לר' יהושע נמי שינה שנטל ב' ככבים מכימה ויש
מתרצים דההוא (שינוייא) [שינוי] לר' אליעזר גמי איכא
ומסתמא כי היכא דלרבי אליעזר איכא שינוי אחרינא
בר מהאי ה'נ איכא שינוי אחרינא לר' יהושע א"
דמסתמא כל המשנה יותר ידו על העליונה ועליו סומכין
וקושיין לאו למתניתא אלא לר' יהושע גופיה . והנכון
בעיני יותר דהחיא דגטל ב' ככבים אע'ג דאיכא שינוי
ראש השנה
פרק א טו
סדרי בראשית לא חשיב כיכ שינוי שתהא כעין שינוי
מעשיהם ובדר' אליעזר חשיב שיגוי גמור שתמזל עומד
ברקיע | אלא ששינה דרך מהלכו שהיה דרכו לשקוע
ביום ועכשיו עלה וזה כעין שינוי דרכם ושינוי מעשיהם
וחיינו דמהדרינן דלָר' יהושע איכא נמי שינוי טבע
ודרך שנדונו ברותחין כי המעיינות שררכן להיות. צוננין
היו עכשיו רותחין והא דאמרינן לר' אליעזר שבמרחשון
מעיינות מתמעטין ק'ל. והלא במרחשון זמן רביעה הוא
ויל דאפ'ה לפי שה" עד עכשיו זמן הקיץ .ולא היו
גשמים ולא הפשרת שלגים נתמעטו המעיינות ונתייבשו
ועוד לא חזרו למלואן וכדאמרי" התם "דאבוה דשמואל
עביד | להו לבנתיה מקואות ביומי = ניסן ומפצי ביומי
תשרי לטבול בנהר לפי שכבר עבר זמן גשמים והפשרת
שלגים וריבוי המעיינות אינו אלא מן הגשמים והשלגים
ולפיכך [אינן] כמצאות המעיינות בראשי ההרים הגבוהים :
חנא מעשר ירק דרבנן וכו", | ולאו למימרא דליכא
מדרבנן אלא מעשר ירק דהא כל מעשר אילן
דרבנן חוץ מתירוש ויצהר אלא דהא פסיקא ליה לתנא
שאין במינו דאורייתא כלל וכל מאי דמשכחת בסיפרא
דמפיק מעשר אילן מקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא:
ותנא דידן תנא דרבנן וכיש דאורייתא . פי" לאו דוקא
וכ"ש דלא שייך בהא כל דכן דבהא לא שייך
קולא וחומרא אלא לומר דטפי שמעינן ממאי רקתני
דרבנן דינא דאורייתא רמסתמא כל דתקון רבנן. מעין
דאורייתא תקון מהיכא דהוה שמעינן דרבנן מדאורייתא
דהוה ס"ר דרילמא במעשר דרבנן לא תיקנו בו חרש
וישן כלל ויש כיוצא בזה בתלמוד וחד מניהו בהמניח
מאן דמתני לה ארישא כיש אסיפא וההוא כ"ש לאו
דוקא כדפרישית התם :
וליתני מעשר א' מעשר בהמה ואי מעשר דגן וליתני ירק
תרי גווני ירק . "מ דאברייתא קיימינן אמאי קתני
מעשרות לשון רבים ליתני מעשר ופרקינן דקתני הכי
לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה ואתיא כר"א וריש
דסברי דריה של מעשר בהמה בא' בתשרי הדר פרכינן
וליתני ירק בלשון יחיד אמאי קתני ירקות בלשון רבים
ומהדרינן תרי גווני ירק . = וא"ת אמאי לא פרכינן הכי
במתניתא דלעיל דקתני גבי בל תאחר מעשרות וצדקות
בלשון רבים וי"ל דהתם תנא מעשרות לכלול. אפילו
מעשר שני לבל תאחר דרגלים דלא. נימא דבשנה
שלישית תלייה רחמנא | א'ג דהתם איידי דקתני עולות
ושלמים בלשון רבים קתני אירך וא"ת אמאי לא פרכינן
הכי
ריטב'א
תכי אמתניתין דקתני לשמיטין וליובלות בלשון רבים .
והנכון דהא דפרכינן .הכא לאו קושיא ממש היא דהא
ודאי אורחא דתנא הוא בכמה דוכתא למתני הכי בלא
שום טעמא אלא דהכא כיון דאיכא טעמא רבה מפרשי"'
לה דרך קושיא ותירוץ.. והקשה בתוס' לפי' זה אמאי
פרכינן ממעשרות מעיקרא דהא ירקות קתני מתניתא
מעיקרא ותו אמאי פרקינן דקתני מעשרות לכלול מעשר
דגן ומעשר בהמה ומוקמי מתניתא כר'א. וכר"ש ורלא
כהלכתא רסתם לן תגא כר"מ (ליתני) [לשני] דקתני
מעשרות לכלול מעשר ואשון ומעשר שני ומעשר
עני רחא במתניתא דבל תאחר דקתני מעשרות מ"ה
תני לה בלשון רבים ולא לכלול: בו מעשר בהמה דהא
לבתר. הכי: קתני בכור ומעשר משום מעשר בהמה
ולפיכך פירשו הם ז'ל דלאו אמתניתא. קיימו" אלא
אמתני" ולא פרכינן אמאי קתני בלשון רבים דהא
בכמה | הוכתא אשכחן כה'ג ולא פרכינן הכי אלא
דהשתא סלקינן ממאי דמסקינן דתנא דדידן תנא דרבנן
וכ'ש דאורייתא ועל הא פרכינן דליתני מעשר שחי' כולל
הכל בין דרבנן ובין דאורייתא ופרקינן דאיכ ח'א דכייל
נמי מעשר בהמה ובין מעשר דגן ובין מעשר בחמה
קאמר וכר"א וכריש והוה סתיר סתמא קמייתא דסתם לן
בוישא כרימ הדר אקשינן כיון דכן ליתני ירק בלחור
אמאי. קתני ירקות בלשון רבים ואע'ג דקתני לשמיטין
וליובלות ולא דייקינן הכ היכא דירעינן | ראיכא טעמא
מקשינן לגלויי טעמא והיכא דלא ידעינן בה טעמא לא
מקשינן אנ דתכי פרכינן כיון שקצר כל כך דלא ליתני
כלום במעשרות ראורייתא אמאי קתני בלשון רבים
מעשר ירק דרבנן. | ואין שיטת רבותי בוה מתהוורת
בעיני חדא דלישנא דאחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן
אינו מתיישב יפה לומר דה"א בין מעשר דגן בין מעשר
בהמח ותו דלאו קושיא היא דליתני מעשר דהא ודאי
ח"א מעשר ראורייתא קאמר בלחוד ותו היכא. היא
דכייל ביה מעשר בהמה כר"א ור"ש כיון דברישא סתם
לן כר"מ ואמאי תלינן שיבושא בסתמי בכדי (ועוד)
[ועיכ] נראה לפרש כפי' הראשון ומאי דמקשי בתופ'
כי פרכינן דליתני מעשר אמאי לא פרקינן דקתני. ליה
משום מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני כמתניתא
דלעיל | רבל תאחר וכדתנן בריש מס' מעשרות כלל
אמרו במעשרות הא לא קשיא דבשלמא לעיל גבי
בל תאחר כיון דמעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני
כולן מסגנון [אחד]. והשוה אותם הכתוב | לענין שנה
ראש השנה
פרק א
שלישית מסתמא לענין בל תאהר ררגלים | נמו: משוה
להו תנא אבל הכא דאיירי לענין ר'ה שלהם טפו שייך
לומר דמעשר דגן ומעשר בהמה קתני שכתובין שניהן
כפסוק עשר תעשר דררשינן דשני מעשרות. הכתוב
מדבר וכתיב אתרויהו | שנה שנה. והא דמקשי ז'ל
אמאי לא פרכינן מירקות מעיקרא מסתבר דאדלעיל
קיימו" דאמרינן על מתניתא. דקתני דרבנן ברישא משופ
דהביבא ליה והדר קתני דאורייתא ולהכי פרפינן וליתני
מעשר כלישנא דקרא דמהדרינן דקתני בלשון. דרכים
לכלול אף מעשר בהמה והשתא שייך למפרך כיון דלא
תני בלשון רבים אלא לכלול ב' מיני מעשר דחלוקין
אמאי קתני ירקות ופרקינן דהתם גמי איכא-ב' טינון
חלוקין. לענין גורן המעשרות כרתנן ירק הנאגד משיאנד
ושאינו נאגד משימלא את הכלי, והא דתנן ירק הנאגד
לענין חיוב גורן המעשחות הוא. כרפרשיי ז'ל. וכדפרי'
דמההיא שעתא הוקבעו לאפור לאכול מהן אפי' עראי
וכדמוכח בדוכתא שנישנית לענין זה ומימ לענין הרש
וישן השוום חכמים כדאיתא במתניתא בהדיא וכדפרי'
תלמורא דלהכי קתני ירקות . = והא דתנן ושאעו נאנר
משימלא את הכלי מפרש בסיפא דמתניתא שאם אינו
ממלא את הכלי האי גרנו משילקט כל צרכו :
ח'ר ליקט ירק כו'. קמיל דמעשר ירק בתר לקיטה
ור"ה שלו תשרי לענין חרש וישן ודקתני חזר
וליקט משתבא השמש (לאפוקי דבר) *[לאו דוקא
בר"ה] תכף שתבא השמש ממש ובשנלקט באיסור
שוגג או מיר או ע'י גוי דהא אמאי תני הכי אלא
לומר יאחר ריה למוצאי י"ט ואגב רישא תני ליה דהא
פשיטא דליכא הפרש בין לאחר ריה לאלתר או לאחר
יכבאן ל
ע"ב מנה"מ. כלוטר רבשנה ראשונה ושניה אדם
נותן | מעשר שני ובשלישית מעשר
עני דתניא וכו' שנה | שאין בה אלא מעשר אי פי
שאין בה משני מעשרות שנתן עד עכשיו אלא האחר
דהיינו מעשר ראשון אבל לא מעשר שני ואמרינן או
אינו אלא מעשר א' דווקא ושניהן הראשון והשני
יבטלו ולא יתן אלא אותו מעשר עני הכתוב בפ'
ת"ל וכוי :
ר' אליעור אומר אינו צריך. פי' דלא מדריש מהכא
שפיר דרילמא הא דכתיב ובא הלוי כל
זמן שבא תן לו לפי שאף בשנה השלישית .. נותן
ו
ריטביא
לו מעשר עני מיחת | בכלל עניי ישראל אלא מהכא
שמעינן לה שפיר ואל חלוים תדבר וכו" :
ולנדרים (למאי הילכתא) וכו'. פי' ומדין בל תאחר
יש לו להתחיל מניינו לאלתר. כדאיתא
בפ"ק דנדרים. אבל מדין נדרו אינו כן ואם נהנה. ממנו
כנה שנים אח'כ מיד אינו לוקה משום בל יחל וכן
כל כיוצא בה והא. דאמרינן לשנה כלומר לשנה א'
דשנה י"ב חודש משמע דהלך אהר רוב שנים שהם
פשוטות ואפילו חיתה שנה זו שהוא מונה מעוברת אין
בכך כלום כי הוא לא קבל שנה זו אלא שנה סתם
וכדברירנא במפ' נדרים בס"ד :
ואם אמר לשנה זו וכו'. והא אצטריכא ליה למתני
דהוה רבותא טובא כדמפרש ואזיל וה"ה שיש
בלשון זה להחמיר כגון שהי' עומד בריה ואמר שנה
זו והיתה אותה שנה מעוברת שאסור בה ובעבורה
וכדאיתא בפ' קונם יין :
ואפילו למ'ד אין יום אחד בשנה חשוב שנה. לאו
לישנא דברייתא חוא אלא תלמודא מפרש
הכי רק'ל. דבהא. בין ר"מ ובין ר'א | מודה דלא דייגין
לה כשאר דיני תורה דהכא לצעורי נפשיה קביל עליה
והא אצטער ביום א' ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי
לריא לא עלתה לו שנה עד "ב חדש והאי רקאמר
זו לא בא אלא להאפר בשנה ראשונה וצ"ע היכא שהי'
עומד בכ'ט באלול ונשבע לחבירו שיתן. לו כך וכך
בשנה -זו. אם. חייב לפורעה = בו ביזם דהא הכא ליכא
טעמא. דלצעורי נפשיה קביל עליה והילכך לר' אליעזר
יש לו זמן "ב הדש ואפ" לר' מאיר מדלא: קאמר
היום כדרך בני אדם או דילמא כיון דבנדרים הלך אחר
לשון בני אדם אף בזה = למפרעיה חיום קביל עליה
וראוי לההמיר וא"ת ותנא. דידן אמאי לא תני לנדרים
ו"ל. דהא פרישנא לעיל דבהפסקה לא מיירי וכדברי
המפרש ג'כ בשכירות בתים וי"מ דתנא דידן סבר דניסן
גמ ראשון קרו ליה בני אדם וכדפריך תלמודא. לעיל
גבי שכירות | בתים וא'כ. לתנא דמתניתין לית | ליה הא
מתניתא ולעולם מונה "ב חודש וזה אינו במשמע
דא"כ ה'ל לתלמודא - לפרושי ודעת כל הגאונים ז'ל
שהלכה כברייתא זו אלמלא *[אלמא לא] פליג בה
תנא דמתניתין אבל יש ליישכ פי" זה רה"ק דתנא
רמתניתין לא פסיקא ליה למתני. בנדרים שום זמן לר"ה
דהא ס"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואיכא
קרי לניפן ראשון ומיהו כל היכא דנהוג עלמא כי
ראש השנה
פרק א טז
השתא דלא למסתם ו"ה אלא בתשרי מודה הוא
לדבריו דתנא דברייתא ולפיכך קבעוה הגאונים זיל הלכה
כנ'לץ
חנן התם התלתן וכו', רש"י זיל פירשה לענין הדש
וישן וליתא דהא זתים | דינם ככל אילן
שהולכין בו אחר חנטה לענין חדש וישן ותי' דהא
מתניתין בדוכתא | לא נשנית לענין חדש וישן אלא
בענין היוב ופטור מעשר וכן מפרש אותה בירושלמי
דלענין עונת המעשרות לומר שאם לקטו קודס זמן
זה אינו פרי ואין עליו חיוב מעשר כלל חהו עונת
המעשרות ולשון אחר וענין אחר גורן המעשרות וזהו
בפירות שהן בני מעשר שהגורן קובעם למעשר לאכול
מהם עראי כגון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית
וכיוצא בו הילכך. לענין החדש וישן אפשר דתלתן דינו
כשאר ירק דאזיל בתר. לקיטה. וכן עיקר , והא דקתני
משתצמח לזרעים פרש"י משעה שהזרע צומח בתוכו
ואין הלשון מתיישב לפי' זה וגם בירושלמי לא פי' כן
אלא משתתבשל כיכ שאם זרעין אותה תצמיח
דבהאי שיעורא הוה גמר פרי ובלשון הזה אמר שם
בריש פ"ק רמעשרות על הא מתניתין כיני מתניתא
כדי שתזרע ותצמה כיצר הוא בודק ר' שמואל בשם
ר' יונתן נותן מלא קומצו לתוך ספל מים שקע רומו
חייבת ואם לאו פטורה . ר' יונה בעי מעתה מה ששקע
יהא חייב ומה שלא שקע פטור אלא ברוב פרידה
ופרידה ע"כ , | למדנו מכאן פי' משתצמח לזרעים כמו
שאמרנו ולמדנו ג'כ שמשנתינו לענין חיוב ופטור
מעשרות א היא . ומיהו אפשר דגבי תלתן אפי' לענין
חדש וישן אזלינן בה בתר צמיחה לזרעים מכיון שזרעו
לזרע ולא אזלינן ביה בתר לקיטה וכדאמר שמואל
לקמן גבי פול המצרי שזרעו לזרע הכל הולך אחר
גמר פרי. ותו גרפ" התם בירושלמי א"ר זירא: כתיב
עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר הזורע וצומח
פרט לפחות משליש שאינו צומח ע"כ . ולמדנו ממנו
שאף תבואה כך דינה משתצמה לזרעים דההיא שעתא
הוה | גמר פרי אלא דקים להו לרבנן רכשהביאה
שליש מטיא להאי שיעורא אבל בתלתן לא יכלו לתת
בו שיעור ידוע אלא שאמרו דוך כלל משתצמח
לזרעים . = והא. דקתני תבואה ויתים | משוביאו שליש
לענין עונת המעשרות דמיירי מתניתין השוה אותם
התגא רמקמי הכי אם תלשם איגו חייב לעשרם דלא
חשיבי פרי ואין כן בשאר אילנות אלא -כל א' וא'
גתנו
ריטב'א
נתנו לו חכמים שיעור יש משישחירו ויש משישלשלו
והרבה גוונים אחרים מפורשין שם . ומיהו תבואה חולכין
בה אחר שליש לכל דבריה כגון לענין שביעית ולענין
חדש וישן ולענין שניה ושלישית וכדמוכח לקמן וגורן
המעשרות פשיטא דלא שייך בהא אלא כל דבר ודבר
יש גורן שלו שקובעו למעשר כגון מירוח לתבואה או
ראיית פני הבית וכן לכל א' וא' לפי מה שהוא אבל
זיתים לענין חדש וישן ושניה ושלישית ושביעית דינו
כשאר אילנות שהולכין בהם אחר חנטה, וא"ת מפני
מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת
המעשרות והלכו בתכואה אחר שליש לכל דבריה .
ואומר מורי הרב | נר'ו | שהאילן כבר הוא. גדול וניטע
ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שגה
ומשהניע. לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצרינה להביא
הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר
פריו מכאן ואילך הילכך אע"פ שהפרי עצמו לא קבל
שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות השתא
הוא דבע" גמר פרי בפועל וליכא אבל בדברים אלו
מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו
בכך אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב
שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף
קרי ניטע | בארץ לקבל עצמו ניקה ושרף מעתה
לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא וטעם נכון הוא,
וכן פרש"י. ועור היה הוא גר' אומר כי הטעם שקבעו
חכמים שבט ריה. לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני
שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש
ואזיל תלמודא לקמן אבל התבואה צריכה כל גשמי
שנה עד שתתבשל היטב לפיכך קבעו לה תשרי וכל
הדברים האלו הכתוב | מסרם לחכמים כרוב דינין של
תורה . ונראין דברים דהא דתנן התלתן משתצמח
לזרעים הג"מ | כשזרעו לזרעים א"נ זרעו לירק לאכילה
ונמלך עליו לזרעים הילכך. אזלינן בה בתר גמר פרי
אבל לקטו בעודו ירק לאכילה דינו כשאר ירקות לחיוב
המעשרות ולכל דבר :
התכואה והזיתים משיביאו שליש מנה'מ.. פי' מדחזינן
דמייתי ראיה | מענין שביעית שמעינן דלאו
בזיתים איירינן דההוא בתר חנטה הוא לשביעית ככל
האילנות | אלא לענין תבואה שקל" וטר" דקים לן
שדינה בשליש לכל דבריה שאין לחלק בדיני תבואה
בזה ולכלם ראוי להיות זמן אחד שהוא שלימות פרי
ופוק חזי בכולה שמעתא. דכולהו קראי דמייתי' לענין
ראש השנה
פרק א
תבואה נינהו ונראה דעונת המעשרות. לזיתים שהלכו
חכמים אחר שליש לפי שסמכוהו לתבואת דגן ששוה
לו למעשר מן התירוש ולפי שראו שאף הס משליש
ואילך חשיבי. גמר פרי והיינו: רנקטי' לה הכא סתמא
ואתבואה בע" דאורייתא ממש ואזיתים לאסמכתא
דאסמכוה רבנן אתבואה ומיית" לה מקץ ז' שנים למוער
שנת השמטה בהג הסוכות הזה מאי ענידתא דהא
שמינית היא אלא לומר לך כל תנואה וכו' וקים להו
לרבנן דהיינו שהביאה שליש קודם תשרי. ופרפינן
ודילמא אע'ג דלא עייל כלל אמר רחמנא תשמט
ואזיל עד הג הסוכות פי" שלא לעבור עבורה מרין
תוספת שביעית דאילו לאוסרה לגמרי כפירות שביעית
לא הי' במשמע כיון דלא עייל כלל והיינו דנקטיי האי
לישנא דתשמט ואזיל עד חג הסוכות וכן פרש"י אבל
כי | מוקמינן לה | כשהביאה שליש בשביעית לגמרי
אסרינן לה לתבואה לעולם כפירות שביעית ממש
ומהדרינן לא ס'ר כלומר דמיירי בשלא הביאה כלל
רכתיב קרא אחרינא והג האסיף בצאת השנה מאי אסיף
אלימא חג הבא בזמן אסיפה למה לי הא כתיב האי
ענינא בסיפיה דקרא באספך את מעשיך ותרתי למה לי
אלא ע'כ מאי אסיף קציר וקמ"ל דקציר שנקצר בחג
הסוכות מן השנה שיצאת הוא נדון דקים לה לרבנן
רכל תבואה שנקצרת בהג בידוע שהביאה שליש קורם
תשרי :
די ו"ג ע"א א"ל רי ירמיה וכו'. .פיי וכי קים להו
לרבנן כיכ בשיעורא דאלו הוה
פחות כלל אינה נקצרת בחג עד שסמכו בזה לחלק
בכמה דינין בין שליש לפחות משליש ;
א"ל לא אמינא לך לא וכו. כלומר לפקפק בשיעורי
| חכמים כמו שאומר דברים חיצונים :
כל שיעורי הכמים כך הם . פי' עכיפ כל מדות חממים
כך הם שא'א לרקדק בשיעורם על השיעור הצריך
ממש לא פחות ולא יתר ואם באנו לדקדק כן א'א
לתת שום שיעור ירוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם
יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד
בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין
מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין :
הדר אמר וכו'. דודאי קים להו כלומר שזה דבר
טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר
מצומצם לא פחות ולא יותר :
דבעי מיניה הברייא וכו', פ" דמשמע להו רביאה
האמורה
= :
ריטנ"א
האמורה בעומר. היינו לאלתר ולא לאחר שכבשו וחלקו
ואיכ מהיכן. אקרבוה :
וכית ומ" .. פי' וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת
בני גד ובני . ראובן שהביאו עמהם דהא מצוה
להָביא מן הקמה :
ומנ"ל דאקרבוה דלמא לא אקרבוה כלל. או משום
דביאה האמורה. בתורה לאחר ז' שכבשו ו'
שחלקו הוא או משום דלא הוה אפשר להו דלא הי"
להם עומר לאקרובי ומהדרינן לא סיד דכתיב וכו' פי'
דממחרת הפסה היינו יום שני של פסה שהוא מחרת
אמילת הפשח והקשה בתוספת בשם הראב"ע והלא
ממהרת. הפסח היינו יום ראשון של פסח כדכתיב באלה
מפעי ממחרת הפסה יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה
ביום ט'ו בניפן שהוא יום ראשון של פסה ומאי
דכתיב ממחרת הפשח הייו בקרו של אכילת הפסה
וכדכתיב. אם אינך ממלט את נפשך הלילה מהר אתה
מומת שפי' בבקר אתה מומת . א"נ בעי מימר ממחרת
שחיטת הפסה שהיתה. בי"ר ומחרתו טיו ואמר כי ר"ת
תירץ לו דקרא הכא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ
דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפפח ומצות וקלוי דהיינו
תבואה הדשה אכלו בעצם היום הזה דהינו יום "יו
כדכתיב ולהם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום
הזה ולפי תירוץ זה יש ליישב כן הפסוק ויאכלו מעבור
האבֶץ ממחרתי הפפח , מצות וקלוי בעצם היום הזה ,
ומאי דנקטי' בשמעתין הראיה ממהרת הפסה לאו דוקא
אלא כיון דנפקא. לן מפיפא דקרא דהכי דינא. נקט"
ראיה מפשוטיה והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתא
דלא. דייק בעיקר קרא דנקיט ונקיט קרא במקום קרא
אחרינא . ויותר ג"ל כדברי המפרש דודאי ממחרת הפפח
לפום קושטא דלישנא מחרת אכילת הפסה משמע ויום
של אחריו משמע לשון מחר ומחרת בכל דוכתא ולא
משמע בבקר אלא שבמיעוט מקומות לא דייק קרא
ונקש קרא משום בוקר כההיא דמחר אתה מומת
ודכותיה ממחרת הפסח דאלה מסעי או דבעי למימר
ממחרת שחיטת הפסה ולא דק קרא בלישניה משום
דמלתא דמפרסמא היא דבט"ו בניסן יצאו הא כל היכא
דליכא הכריחא לא משמע אלא ממחרת אכילת הפסח
דהוינו יום י"ו ובירושלמי דמס' חלה פ"ב אפליגו בהא
מלתא דגרס' התם ר' יונה בעי קומי. ר' ירמיה בשעה
שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא
אפורה משום חדש א"ל ולמה לא עד כדון לחה ואפ"
ראש הענה
,
פרק א | יז
ינושה ואפילו קצורה א"ל ואפילו קצורה מעתה אפילו
חיטים. בעליה. כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה
בלילי הפסח א"ר ירמיה מאן דנפקית תהית דלא אמרית
ליה שניא. היא שמצות עשה דוהה את לא תעשה על
דעתיה דר' יונה כי אמרה מיע דוחה את לא תעשה
אע"פ. . שאינה כתובה בתורה | בצדה גיחא | על דעתיה
רר' יוסה. כי. אמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה
אלא א"כ היתה כתובה בצדה ממה שהיו תגרי גוים
מוכרִים. להם וכר' יש-עאל. כי אמר כל ביאות, שנאמר
בתורה לאהר "ד שנה נאמרו ז' שכבשו וז' שחלקו
התיב. ר'. אבו בר . בהגא.. והכתום \יאכלו -מעבוך האהץ
ממחרת .הספת מצות | וקלוי לאו- בששה עשר הזיב
הא בר' יוסי קומי ר' יוסי והכתיב ממחרת. הפסה יצאו
בנ ישראל. ביד רמה לאו בט"ו = יצאו. ע"כ בירוש מי
אבל בגמרא. דילן פשיטא. להו. ובמס' קדושין בפ"ק
דממחרת הפפה היינו. יום "ו ופשיטא להו. בכל דוכתא
דמיע דוחה את לית אע"פ שאינה כתובה בצדת
וכדאיתא בכמה דוכת< ופשיטא להו נמי דביאה זו
לאלתר הוא כדמוכחא שמעתין . וא"ת הא דאכול חדש
ביום "1 מניל דמשום דאקריב. עומר הוא דילמא עיצומו
של יום התיר להם ול דא"כ לא הין אוכלין. עד יום
יז דק'ל דהא רכתיב עד עצם היום הזה ער ועד בכלל
כדאמרינן במנהות אכוך לא הוה אכיל .עד אורתא
דשיבסר נגהי תמנסר ס"ל כר' יהודה דער ועד. בכלל
לאיסורא וחייש לספיקא דשיבסר :
מהיכן אקרבוה א"ל כל ש*א הביא שליש ביד גוי,
רכי כתיב. קצירכם ולא קציר גוי היינו משהביא
שליש שקודם לכן לא נקרא קציר . הא דאמרינן סוף:
סוף בה' יומי מי קא מליא ה"פ מי קא מליא. כרבעינן
לעומר דבעינן כרמל רך ומלא:
אלא ארץ צבי כתיב בה, פי' שממהרת לבשל פירותיה
כצבי שהוא. קל ברגליו , ואע"ג הבפ' בתרא
דכתובות דרשי" ארץ צבי לדרשה אהרינא כולהו איתנהו
ואית ואי ארץ צבי היא לבשל פירותיה. בה' יומי ואע'ג
דלא עייל כל היכא אמריגן לעיל דקים להו לרבנן דכל
תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר'ה
דאיכא ט'ו יום וו"ל דלגבי עומר בעינן רך ומלא שפיר
מליא בד' וה' יומי ברם. לקצירה לקיום בעינן ט'"ו יום
אע'פ שהביאה שליש כדי שתתבשל חרבה :
מתקיף ונו", פ" וכיון דכן יש לנו לומר. דהאי הג
האסיף. הכי בעי / חג הבא מאסיפות
5 גורן
ריטב'א
גורן ויקנ לא יהא אלא בזמן אסיפה וה"ל כאלו כתיב
הג הסוכות בצאת השנה נאספך את מעשיך דכל היכא
*[דלא צריך] למדרש כלל לא מצית למימר מאי אסיף
קציר דהא כל עיקר לא הוה דרשינן הכי אלא מייתורא
דלישנא . ואסיקנא דנפקא לן שליש לתבואה מדכתיב
ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש
אלא לשליש וה'ק כשתעשה התבואה שליש נדונית
לשנים :
שרא ביה נרגא. וכו', וק"ל רמשמע הכא דר' זירא
דריש באספך 9% ומיקבך בפסולת גרן ויקב
ואלו בפ"ק דסוכה אתיא למימר הכי ופרכה ר' ירמיה
דרילמא גורן ממש יקב ממש וביין קרוש הבא מן שניר
ואיר זירא הא מלתא הוה בידן ואתא. ר' ירמיה ושרא
בה נרגא . וי"ל דהכא סמיך ר' זירא אמאי דהדר ואמר
רב אשי התם מגרנך ולא כל גרנך ומיהו לא נהירא. כי
לא ה" ר' זירא בדורו של רב אשי והנכון דהתם לאו
נרגא מעליא קאמר דהא יין קרוש הבא משניר לא
שכיח אלא היק הא מלתא הוה בירן בלא שום קושיא
ואתא ר' ירמ" ושרא בה פרכא דלא בעא לסמוך עלה
תוס' ז
עיב. תנן התם האורז והדוחן והפרגין וכו'. פי' דאזלינן
בהו בתר השרשה לענין שניה ושלישית
ולענין שביעית :
אמר (רבא) [רכה] אמור רבנן וכו'. או מדרבגן
לגמרי כגון לקיטה דמעשר ירק
או אמור רבנן אדינא דאורייתא דגמירי הכי או דנפקא
להו מקראי כגון תבואה וזיתים בתר שליש והא דנקטיגן
הכא תבואה וזיתים בתר שליש אגב שיטפא דמתני'
דלעיל נקטי' הכא זיתים ולאו בדוקא דהא לענין שניה
ושלישית ולענין שביעית דאיירינן הכא אין הולכין
בזיתים אחר שליש ודכותיה בתלמורא כדתנן באלו
הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והא ודאי חלוצה
דרבנן היא וכן במס' מגילה הואיל והעם מתפללין בו
בתעניות ומעמדות דמעמדות אגב שיטפא וכדפרישנא
התם בסיר :
אמר רכה מתוך שעשויין פרכין פרכין אזול רבנן
= בתר השרשה, פי' לפי שלוקטין ומפרכין
היום מעט ולמחר מעט אי הוה אזלינן בתר שליש או
בתר לקיטה אתו (למשרש) [למפרש] מן החדש על
הישן או להפך הילכך הלכו בהם אחר השרשה שהכל
משריש כאחד , וא"ת והלא מ"מ ר"ה שלהם תשרי
ראש השנה
פרק א
לענין חדש וישן דסתמא קתני לעיל לירקות וכל ירקות
במשמע וכדקתני נמי הכא מקצתו השריש לפני ר'ה
ואיכ כי אזלינן בתר לקיטה כירק אמאי אתי לאיקולקלי
בהא טפי משאר ירק רעלמא שנלקט מעט מעט
ואזלינן בתר לקיטה לענין שניה ושלישית ולא חיישינן
לאיקולקלי דכיון דר"ה שלהם תשרי הרי הוא תורם
ומעשר כל הנלקט מתשרי עד תשרי וליכא השש
7 וה" מ"ש וי"ל רשאני מיני קטניות אלו שעשוין
היות פרכין פרכין משנה לשנה להצניען ומתוך שה
לוקטין בשדה אחת מעט מעט ומניהן יתערבו הנלקטין
אחר ר"ה עם הנלקטין לפני ר'ה משא"כ בירק שאין
לוקטין ומצניעין אלא לוקטין ואוכלי. והא דאמרינן
דמשום דנעשין פוכין פרכין אזיל בהו רבנן בתר
(הפרשה) [השרשה] פרש"י ז"ל דאע'ג דשורת הרין
לילך בהם אחר לקיטה כירק מצו רבנן לתקוני בהו
דינא דהשרשה משום השש קלקול דהא כל מעשר
ירק דרבנן הוא . וק"ל דהניחא לענין מעשר אלא לענין
שביעית דקתני מתניתין נמי | מאי איכא | למימר וי"ל
דבשביעית מדרבנן גמי כגון שביעית בזמן הזה מדרבנן
כדאיתא בהשולח. והראב"ד פ" דאזול רבנן בתר
השרשה דאמרינן היינו דאזול אדינא דאוריי" שהשיעורים
והענינים הללו הכתוב מסרם לחכמים לתקן בהם כמו
שיראו :
א"ל אביי ויצבור גרנו לתוכו . נראה מפרשיי זיל דקושיא
היא | אמאי שינו. רבנן דיניהו = למיזל בתר
השרשה דאי משום חשש תערובות דחדש וישן יצבור |
גרנו לתוכו ויבללם יפה ונמצא תורם מכל אחד לפי |
חשבון וה'ל מן החרש על החרש ומן הישן על הישן
וק"ל הא ריש גופיה דקאמר בילה איהו גופיה אזיל בתר |
השרשה וכדקתני מקצתו השריש לפני ריה וכו' ותירץ |
הריז הלוי דר"ש שזורי אזיל בתר לקיטה והא דנקיט
השרשה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין הולכין בו. |
אלא אחר לקיטה דהיינו אחר גמר פרי וגמר פרי דהכא
היינו לאהר שנתייבש בשדה ואע"ם שנעשה פרכין
פרכין מ'מ מניחין אותו ליבש ולאחר ר'"ה שהכל יבש |
מניחין אותו כאחד והרי זה כאלו כלו חדש ומיהו אפי'
ה" ישן ממש וחדרש ממש די לו כשיצבור גרנו לתוכו. |
דיש בילה הילכך אפי' לדידכו למה לנו למיזל בתר |
השרשה אע"פ שנעשה פרכין פרכין וחשביתו להאי |
ישן ולהאי חדש מ"מ זילו בתר לקיטה כירק ובשעת
עישורו יצבור גרנו לתוכו הא = יש בילה ונמצא תורס
וטעשר
.
\
1
1
ו
ריטב"א
ומעשר מן החדש על (הישן) [חחדש] ומן הישן על
(החדש) [הישן] ותירוץ זה דהוק מאד בעצמו ועוד
דבתוספתא דשביעית פ"ב גרסי' להא מלתא באפי נפשה
דלא קאי ארבנן כלל דתניא פול המצרי שמנע מהם
מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשר לשעבר ומותר
לקיימו בשביעית פחות מכן מתעשר להבא ואסור
לקיימו בשביעית בד"א בשל שקיא פי" בית השלחין
אבל בשל בעל שמנע ממנו ב' עונות דברי ר"מ וחכמים
אומרים ג' ריש בן (כפר חנינא) [כיפר] אומר משום
ריש שזורי בד'א בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע
אבל אם זרעו מתחילה לזרע מקצתו השריש לפני ר"ה
ומקצתו השריש לאחר ר"ה אין מעשרין ממנו על מקום
אחר [ולא ממקום אַחר] עליו אלא כונס גרנו לתוכו
ומעשר ממנו עליו ונמצא מעשר מן החדש על החדש
ומן הישן על הישן ע'כ . והנכון כפי' הראב'ד | דהא
דאביי לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אע'ג ראפשר
בתקנת בילה שפיר עביד רבנן למיזל בתר השרשה
דלא בעי תקנה שהרי פעמים שלא יבללנו יפה אלא
בעיא בעלמא הוא אי הוה אפשר למעבר בילה ומשום
דפשטה דמתניתין דהאורז והדוחן משמע דלכל אחד
עביד גרן בפני עצמו דברישא קתני מתעשרין לשעבר
ובסיפא קתני מתעשרין להבא משמע בב' גרגות
שיילינן לה בדרך קושיא ויצבור גרנו לתוכו ומיהו לאו
קושיא היא ממש דהא ממתניתין ליכא הכריחא דלא תסגי
בחד גרן :
אשתמיטתיה הא ראמר שמואל הכל הולך אחר גמר
פרי. פ' דמאי דפסק שמואל כר"ש
היינו דהלכה כוותיה דצובר גרנו לתוכו ומיהו לאו משום
דיש בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי וק'ל
ושמואל דאמר כמאן רהא רבנן בתר השרשה אזלי וכן
ר'ש שזורִי בשלמא להר"ז חלוי אתיא דשמואל כר"ש
דסבר אחר גמר פרי אזלינן ואין גמרו עד שיתבשל
הכל ומצניעין אותו ביחד וכלו חשוב חדש אלא לרידן
דמפרשינן דאף ריש שזורי אזיל בתר השרשה נמי
שמואל כמאן וי"ל דלעולם כרבנן ובפול המצרי שזרעו
לזרע דיניה כתלתן מודו רבנן שהולכין אחר גמר פרי
שאע"פ שלקט זעיר שם זעיר שם מ"מ גמר פריו. בהדי
הדרי משאיכ באורז ודוחן שנעשה פרכין פרכין ולקיטתו
זה גמרו ואיכא חשש תערובת חדש וישן. !הא דאמרי"
דא אשמעי" לכל. אין בילה. היא פי' כרבנן דאורז
ודוחן ס"ל אף בפול המצרי דרבגן גמי הכי סבירא להו
ראש השנה
פרק א יח
דבפול המצרי גמי לא מהניא בילה משום דבתר השרשה
אזלינן דומיא דאורז ודוחן מיהת משוס דהכל הולך
אחר גמר פרי וכיון שכן אפשר הוא לבלול מה
שהשריש קודם תשרי עם שהושרש אחר תשרי קמ"ל
הלכה | כריש | שוורי ולא מטעמיה .| ורש'י כתב
אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר
פרי ואף הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וכי
אמר שמואל הלכה כר"ש שוורי לאו מטעמיה. דאלו
ר"ש טעמיה משום בילה ושמואל טעמיה משום דכוליה
חרש הוא וגדל ועומד אחר ר"ה. והלשון הזה סתום
דקאמר דלשמואל הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה
וא'כ הדרא קושיין לדוכתא שמואל ראמר כמאן (ראף)
רבכלל קטניות אורז ודוחן ופרגין | הם ודוחק לומר
דשמואל. דמפרש , דרבנן באורז ודוחן לא אזלי בתר
השרשה אלא בתר גמר פרי דהא בהדיא תנן דאזלי
בתר השרשה ומפני זה אין פרשיי נכון בזה כלל :
ד' ויר ע"א רבי עקובא וכוי על רוב מים . דהיינו
מי גשמים שרוב. זדעים
גדלים על ירן כרפרש"י :
יצאו ירקות שגדלין על כל מים, פ" אף על שאובין
כענין שנאמר והשקית ברגלך כגן הירק ואמרינן
מאי ביניהו א'ר אבוה בעלים וכו' . פרשיי והכא נמי
כשמנעו מהם מים שלשים יום לפני ר'ה
ור' יוסי הגלילי אית | ליה הא | מתני דכיון שמנע מהם
מים שלשים יום לפני ריה. נמצאו גדלין על מי שנה
שעברה אבל לר"ע דאמר יצאו ירקות שגדלין על כל
מים ובתר לקיטה. אזלינן בהו דלא אזלינן בתר הכי
אלא אחר דרכן של בצלים. והקשה עליו בתוספת
מהאי טעמא דאתיא כר' יופי למה לי שמנע מהם
שלשים יום לפני ר'ה אפי' לא מנע מהם מים כלל
לפני ר'ה כיון שמנעו מהם אחר ריה דהא גדלו על
מי שגה שעברה כגורן ויקב . והנכון כפ" השר זל
בפי" מס' זרעים דהא מתני' כר"ע דכיון דמנע מהם מים
שלשים יום. לפני ר"ה ונתקיימו חכי הוא כגורן שהוא
גדל על -מי גשמים והילכך דינן | במעשר ובשביעית
כגורן אבל לר' יופי דאמר שגדלין על מי שנה שעבר'
יצאו ירקות שגדלין על מי שנה הבאה אף אלו שחחזיר
להם מים אחר ריה וגדלו קצת ע'י אותן מים של שנה
הבאה הרי אלו כירקות שגדלין על |מי שנה הבאה וכן
נראה מן הירושלמי דגרס התם על הא מתנ" א"ר
מונא מכיון שמגע מהם מים שלשים יום לפני 0 נעשו
כבע
ריטב'א
כבעל. כלומר יצאו מתורת ירקות שגדלין על כל מים
דגשמים ודוולא ונעשה כבורה בית הבעל שמסתפקות
במי גשמים ומתעשרות לשעבר וכן הכריע הרשביא נ"ר:
ת"ר מעשה בר"ע וכו' . פי' אילן של אתרוגין דאלו
אתרוג א' לא מחייב במעשרות :
ונהג בו כו'. | פ" דה"ל שניה הנכנסת לשלישית
ומספקא ליה אם נכנסת שנה שלישית אם לאו
דקסבר דאתרוג (ושעת) [בשעת] לקיטתו עישורו כירק
וא"ת א'כ דבתר דאפיק מעשר שני אפיק מעשר עני
בצר ליה שיעורא דמעשר עני שהרי כל הגורן היה
חייב לעשר פי' בתוס' שבתחילה הפריש ממנו מעשר
שני והוליכו לירושלים ונתנו (ללוים) [לענים] א'נ
שחללו על המעות לאכלן בירושלים ואחיכ חלקו לענים
מעשר עני :
ע"ב ר' ווסי בר יהודה וכו', פיי דמספקא ליה אי אזלינן
בתר חנטה או בתר לקיטה ולקמן פרכינן וכי
אזלינן בתר לקיטה מאי האי דהא לב"ח לא נכנפה
שלישית עד טיו בשבט (למ"ד) "[אלא] כביש והא
ר"ע מתלמידי ב"ח הוא ועוד ב"ש במקום ב'ה איגה
משנה ומפרש לה תלמורא שפיר :
רתנן אתרוג שוה. לאילן וכו'. פי' [רש"י] שהולכין
בדברים אלו אהר הנטה כאילן ואין פ" זה
מדוקדק דמשמע דאלו הי' דינו כירק לא היו הולכין
בו אחר חנטה והניחא לענין שביעית רשייכא בירק
אלא לענין ערלה ורבעי [ואינן] נוהגין אלא באילן לכן
וש לפרש שוח לאילן לערלה ולרבעי שנוהנין בו כאילן
ומינה נמי שהולכין בו אחר חנטה כמותו ושוה לאילן
לשביעית שהולכין בו אחר חנטה כאילן ולא אהר
לקיטה כירק דבהא ליכא לפרושי שנוהגת בו שביעית
כאילן כדפרישית בערלה ורבעי דהא שביעית בכל דבר
הוא נוהג אלא ודאי לענין חנטה הוא. בין לאתרוג בת
ששית הנכנסת לשביעית שהיא מותרת ובין לאתרוג בת
שביעית הנכנסת לשמינית שהיא אסורה דאלו הוה
דיניה כירק למיזל בתר לקיטה הי הדין בהיפך . וא'ת
וכיון שמונה לערלה ולרבעי לפי שנוהג בו כאילן ליתני
דרכים אחרים ששוה לו כגון לענין כלאים בכרס שהוא
כאילן וכן לענין פיאה ו"ל דהא לא מני הדרכים
ששוה לאילן או לירק מענינים תלויין בשנים ר"ל
שמשתנה. דינם לפי השנים ואיכא חילוק בין לקיטה
והנטה כג'ל . ויש מקשים דהכא משמע דירק בת
ששית הנכנסת לשביעית אסור כשעת לקיטתו והא אנן
ראש השנה
פרק א
תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ופי' ספיחין
הנכנסין משישית לשביעית אלמא לא אפיקו מכללא
לאיפורא אלא ספיחי כרוב בלבד מטעמא דמפרש
בירושלמי שלא יאמרו מן האמהות לקטתי ותירצו דהתם
הוא (בשעמר) [כשנגמר] לגמרי בשישית שאע"פ שלא
נלקטו אלא בשביעית מותרין הואיל ולא גדלו בשביעית
כלל וטעמא משום דבתר גמר פרי אזלינן וכל עיקר
לא הלכו בירק אהר לקיטה אלא משום דמסתמא בשעת
לקיטתו נגמר פריו וכדאמר * שמואל לעיל הכל הולך
אחר גמר פרי אבל הכא בירק שלא נגמר קודם שביעית
לגמרי אלא | עדיין מתגדל | והולך משנכנפ בשביעית
ואפ" כן באתרוג דכוותיה | הנכנס משישית לשביעית
פטור מן הביעור ואע'פ שלא. נגמר בישולו כסתם
אתרוגין שכל זמן שהוא דר באילנו. מתגדל והולך
ומתבשל שהוא כירק שלא נגמר בישולו לגמרי ובזה
הוצרכנו לדונו כאילן דאלו נגמר בישולו לגמרי קודם
שביעית אפ הי דינו | כירק הי" מותר בשישית הנכנס
לשביעית :
ומ עברינן כתרי. פי' ארת"ק מקשי' דסיד דבעי למימר
ררע בעי למעבד חדא כביש והרא כב'ה
ואע'ג דסתרן אהדרי והיינו דפרכינן ליה מהא דתנינן
שהעושה כחומרי ב"ש וכהומרי "[ב"ה] עליו הכתוב אומר
והכסיל בהשך הולך ואוקמינא בעירובין בתרתי דסתרי
אחדדי כגון חפרון שדרה וגלגלת לענין' טומאה ולענין
טריפה וכדפרשיי וה'ג | כשאנו דנין באתרוג דין שניה
ודין שלישית תרתי דסתרן אהדדי הוא. ופרק"
רר"ע מספקא ליה סברא. דב"ה ועביד תרתי כי. היכא
דלעבד כב'ה ממה נפשך אבל בדו יוסי בר
יהודא לא השיב סתרן אהדרי דהא אלו רצה הכתוב
אפשר הוא לשניהם להיות בשנה אחת שאין האחד
הפך חבירו ודוק שכן פרשיי ז"ל . והא דאמרינן לעולם
הלכה כביה והרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה אוקמי'
התם כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול אינ כר'
יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול דאע"ג דביה נפישי
טפי ביש מחדדי טפי וכראיתא בפ"ק דיבמות ואמר
הרוצה לעשות כב"ש עושה ואע'ג דמאי דהוה הוה
לאשמועינן בכל כיוצא בהן בשני בתי דינין דעלמא
דהני נפישי והני מחדרי כנ"ל . ופרכינן אדר' יוסי בר
יהודא באחד בשבט כב"ש ופרקינן דהכא באתרוג
שחנטו פירותיו אשתקד קודם ט'ו בשבט שהיתה שנה
שניה ועכשיו נלקטו בא' בשבט שהיא, עדיין שנה
שלישית
ריטב'א
שלישית אליבא דב"ה דהלכתא כביה ולהכי מספקא
ליה אי אזלינן בתר חנטה כר' אליעזר או בתר לקיטה
כר"ג ובדין הוא דה'ל האי ספיקא בכל החדשים: שעברו
מט"ו בשבט שעבר עד עכשיו אלא דמעשה שהי" כך
היה :
רבינא. אמר כרוך ותני. כלומר הוסף בדברי ר' יוטי
וכפול המחלוקת בינו ובין ת"ק וכן פרש"י
וזה מן הלשונות שבתלמור שפירושו מתחלף רבעלמא
לא אמרינן חכא היכא דבעי לאוסופי לישנא על
מתניתא אלא בתרי בבי דעבדי" מיניהו חדא בבא :
רף ט"ו ע"א . בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג
ר'ה שלו אימת א"ל שבט
כאילן . א"ל שבט דחדשים או שבט דתקופה. כלומר
דימות החמה ולפוף שלשים של התקופה נכנס שבט
דחמה וקמבעיא ליה הא משום דמסתמא עד שבט
דתקופה שדינן לה שנכנס הרבה מן התקופה ועברו
רוב גשמי שנה . ואפ"ה איל שבט דחדשים של לבנה
שהוא שבט ממש :
מעוברת מהו . = פ" אימתי חשוב שבט
לאילנות שבט ממש או אדר ראשון
שהוא במקום שבט וקמבעיא ליה משום רבשנה
מעוברת על הרוב אף הזמנים וסדרי בראשית משתנים
על הרוב וגם חנטת האילנות ואפיה א"ל שהולכין אחר
רוב שנים וכן חלכה :
אמר רבה אתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה
מן | המעשר ומן הביעור | ובת שביעית
שביעית הנכנסת לשמיגית פטורה מן המעשר וחייבת
בביעור כך הגרסא במקצת ספרים והיא | גרש"י ז'ל ;
היחה שנה
א"ל אביי בשלמא סיפא להומרא וכו" . וה"פ לפי
גרסא זו בשלמא הא דאמרת בסיפא חייבת
בביעור אפילו מספקא לך אי אזלינן בה לשביעית-כתר
חנטה כר"ג ור"א או בתר לקיטה (ורבותינו)+ [כרבותינו]
שבאושא דלקמן אפ"ה אזלת בה להומרא לענין שביעית
דאורייתא ומחייבת לה בביעור וכיון דמחייבת לה בביעור
מספק לא סגיא דלא פטרת לה ממעשר דהא הפקר
הוא והפקר פטור מן המעשר הילכך אזלת לענין שביעית
דאורייתא לחומרא ואע"ג דאתי לידי קולא דפטרת ליה
ממעשר לית לן בה דהא מעשר דרבנן ואע'ג דברישא
נמי אזלת לקולא ופטרת ליה ממעשר לא קשיא דהתם
נמי מספיקא | משוית ליה פירות שביעית למיזל בתר
לקיטה ופטורין מן המעשר אבל מאי דאמרת ברישא
ראש השנה
פרק א יט
פטורה מן הביעור | דקא מקילת בדינא דאורייתא הא
קשיא לי דאלמא. קים לך דבתר הנטא אזלינן ומאי
דמהייבת בסיפא בביעור ופטרת מן המעשר לאו מספיקא
הוא | אלא מדינא ואיכ ברישא אמאי פטרת לה מן
המעשר דהא אפי' לריג דאזיל לענין מעשר בתר
לקיטה כירק = חתם הוא לענין שניה | ושלישית אבל
פירות שישית הנכנסת לשביעית כיון דבתר חנטה אזלינן
בהו לענין שביעית ודהיתרא. נינהו | אף הם חייבים
במעשר דהא לא פטרה תורה פירות שביעית ממעשר
אלא מדין הפקר וכדררשינן ואכלו אביוני עמך ויתרם
תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר
אף אביוני עמך אוכלין ופטורין מן המעשר וא'כ אמאי
פטורין מן המעשר ופריק יד הכל ממשמשין בה ואת
אמרת מחייבי | במעשר כלומר שאין פירות אלו הפקר
מן הדין וגם | אין הבעלים מפקירים אותן בדעת מ"מ
כיון שהוא צריך (לפרק) [להפקיר] שדהו מחמת פירות
שביעית שבו ומתוך כך יד הכל ממשמשין גם באלו
ה"ל הפקר ופטורין ממעשר כאלו היו פירות שביעית :
ורב המנונא . סכר דלעולם אזלינן בתר חנטה ולפיכך בת
שישית הנכנסת לשביעית דין שישית יש לה
לכל דבר ופטורין מן הביעור ומינה דחייבין במעשר משום
טענה דיד | הכל ממשמשין לא יהבינן לה דין הפקר
לפוטרן מן המעשר. ובת שביעית הנכנסת לח' פטורה
מן המעשר וחייבת בביעור דאזלינן בהו | בתר חנטה
ראפ" לריג דאזיל בתר לקיטה למעשר ה"מ לענין
שניה ושלישית לדין מעשר שני ומעשר עני אבל לענין
היוב מעשר כיון דפירות שביעית נינהו לא סגיא דלא
לפטרו ממעשר ואתיא דרב המנונא כרבה ממש אלא
דרבה פוטר ברישא מן המעשה מטענה דיר הכל
ממשמשין ורב המנונא לא חייש לההיא. טענה ומחייב
במעשר כדיניה ואותבינן עליהו = מר' שמעון בן יהודה
ראמר מש"ר שמעון ואוקימנא בפלוגתא ראבטולמוס
ורבותינו שבאושא ואינהו | דאמור כאבטולמוס דאמר
אתרוג אחר לקיטה למעשר ואהר. חנטה לשביעית
והילכך בת | שביעית הנכנסת | לשמינית | חייב בביעור
כשעת הנטתו ומינה דפטורה מן (הביעור) [המעשר]
דהא פירות שביעית נינהו דאפי" ריג לא אזיל. בתר
לקיטה למעשר אלא לענין שניה ושלישית דשאר שני
שבוע ור"ש. פליג בין בדרבותינו = בין | בדאבטולמוס
ודעת שלישית היא ובבת שישית הנכנסת לשביעית בהא
פליגי רבה ורב המנונא דרב המנונא סבר כיון דאזלינן
בה
ריטנ"א
נה בתר חנטה בין לשביעית בין למעשר א"כ זו פטורה
מן הביעור וחייבת במעשר ולא פטרינן להו ממעשר
(אלא) מטעמא. דיך הכל ממשמשין בה ורבה סבר
דאפ"ה לא סגיא דלא למפטרינהו | ממעשר כיון דיד
הכל ממשמשין בה ואע'פ שהוא אפקת שלא מדעת
ומיש אבטולמוס דאזלינן בתר (הנטה) % [לקיטתו]
למעשר לענין שניה ושלישית היא ולא לענין שישית
הנכנסת לשביעית והא דאוקימנא %[אליביה] | טעמא
כדכתב הריז הלוי דכיון דקתני דהא שהעיר כן חשיב
לה מלתא דסמכא ותו הא דאוקימנא לרבה ורב המנונא
כאבטולמום ה"ח דהמ"ל דאינהו דאמור כר"ג אלא
האפשר דהא דאבטולמוס עיקר ודריג מעדותו של
אבטולמוס היא . | והא דתני ר"ש שאין לך דבר שחייב
בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית לאו כללא
כייל לכלהו אילני דא"כ מאי מותבינן מיניחו לרבה. ורב
המנונא דהא כלהו תנאי פליגי עליה וכלהו ס"ל דאזלי"
כתר חנטה לשביעית אלא ר"ש באתרוג דוקא. קמיירי
זהו פירוש שמועה זו לפי גרסא זו אבל יש ספרים
שגורסין במימרא (דרבא) [דרבה] בסיפא בת שביעית
הנכנסת = לשמינית = חייבת במעשר והייבת בביעור וכן
נורס הריז חלוי ועל גרסא זו סומך מורי | הרב הלוי
קרובו ז"ל ומפרש השמועה כן דלכאורה הא דרבה דינא
קאמר ומשום דסבר כריג דאזיל בתר חנטה לשביעית
ובתר לקיטה | למעשר הילכך בת שישית. הנכנסת
לשביעית פטורין מן המעשר כשעת לקיטה וכפירות
שביעית | ופטורין מן הביעור כשעת הנטה וכפירו
שישית | ובת | שביעית | הנכנסת | לשמנית חייבת
בביעור כשעת חנטה כפירות שביעית וחייבת במעשר
כשעת לקיטה כפירות שמינית , = וא"ל אביי בשלמא
סופא לחומרא | כלומר = דסבר | אביי רלעולם | ענין
שביעית וענין, מעשר א'א לפטור שניהם ולא לחייב
שניהם מן הדין דאי פירות | שביעית הן ע'כ. חיבין
בביעור ופטורין | מן המעשר שכן דין פירות שביעית
ואי לאו פירות | שביעית ואי חייבין במעשר
ופטורין מן הביעור ואף על גב דר'ג אזיל בתר לקיטה
למעשר ה'מ לענין | שניה ושלישית אבל לענין שנה
שביעית כל שיש /לו דין שביעית פטור ממעשר וכל
שאין לו דין שביעית. חייב. במעשר ולהכי קאמר בשלמא
סיפא אעיג: דדינא הוא דפטרת להו מן המעשר כי
מחייבת להו לא קשיא לי כיון דאזלת. בהא להומרא
לחייבו במעשר כשעת לקיטתו וכדינו של ר'ג בשאר
ייו-ו
4 4
ראש השנה
פרק א
שני שבוע דרילמא עבדת הכי להומרא גזירה אטו
שאר שני שבוע ואע"ג דהפקר נינהו ופטורין ממעשר
ראוריתא קמחייבת להו במעשר דרבנן דהא (תלמוד)
כל פירות אילן מעשר שלהן מדרבנן הוא אלא רישא
פטורה מן הביעור אמאי משוס דאזלת בהו אהר חנטה
א"ה תתחייב | במעשר כדין פירות שישית דאפילו ריג
מודה | רלענין זה בתר חנטה אזלינן אף למעשר ולא
הלך הוא בתר לקיטה אלא לענין חדש. וישן. ולענין
שניה ושלישית . = ופריק יד הכל ממשמשין בו ואת
אמרת תתחייב. במעשר. דכיון. דבשעת לקיטה מופקרין
לכל על כרחך של בעלים שאיא למחות ביד באי
עולם א"א לחייבו במעשר משא"כ כשנלקטין בשמינית
שאין יד הכל ממשמשין כהן ואפשר להחמיר ולחייכם
במעשר:
ורב המנונא אמר וכו'. דסכר רב המנונא דוראי אדינא
מוקמינן לה בתרויהו ומעשר בתר שביעית
גרירא. ובין למעשר דשביעית ובין לביעור בתר חנטה
ומותבינן לתרויהו מרר"ש בן יהודא ואמרי רישא קשיא
לרב המנונא דהא איהו דאמו חייבת במעשר ור"ש
פוטר אף במעשר ואתיא כרבה וסיפא קשיא בין לרבה
ובין לרב המנונא לרבה קשיא כלה דרבה מחייב. בביעור
ובמעשר וריש פוטר בשתיהן :
ולרב המנונא קשיא ביעור וכו' . וא"ת ומאי קושיא
דהא רבה בשיטתיה דר"ג אזיל בתר
לקיטה למעשר ובתר הנטה לשביעית ורב המנונא נמי
ס"ל אלא שהוא סוכר דאף ר"ג לא אזיל. בתר לקיטה
למעשר אלא בשאר שני שבוע אבל בהא מעשר בתר
שביעית גרירא וכל שפטור מן הביעור | איא לפטרו
ממעשר וכל שחייב בביעור א"א לחייבו במעשר וא"כ
תנאי היא דהא ודאי ר"ש בן יהודא הוא פליג על ריג
דלא בעי גדל בפטור ונלקט בפטור ייל דהא ליתא דאנן
לא מוקמינן כתנאי אלא מהכריחא והכא ליכא הכריחא דריג
דאמר כרבה ורב המגונא דלעולם אימא לך דר"ג כר"ש בן
יהודה דהא אנן עיכ לא שמעינן ליה לר"ג אלא דקאמר
דאתרוג שוה לאילן לשביעית אבל דיגיה דאילן גופיה
חנטה. לענין שביעית לגמרי ודילמא
ס"ל דחנטה ולקיטה בחיוב בעינן לשביעית ובלאו הכי
לא מחייב ומיה לא משנינן דאינהו דאמור כריג ואוקימנא
כתנאי מדאבטולמוס בתר חנטה אזלינן לגמרי לת"ק *
ופליג אדריש בן יהודה ורבה ורב המנונא תרויהו כת"ק
אלא דסבר רכ המנונא ,דמעשר בתר שביעית גריר
למעשר
לא כלתני 1 --=.-.
ה 402
ריטב'א
למעשר והשתא אפשר לומר דו'ג כאבטולמוס סיל. וג'
מחלוקת בדבר ר"ש בן יהודה ואבטולמוס משום ה'
זקנים ורבותינו שכאושא ורבה ורב המנונא כאבטולמוס
והלכה כותיה ואליבא דרב המנונא . ור' אליעזר דאמר
לעיל אתרוג שוה לאילן לכל דבר אף הוא אפשר
דסבר כאבטולמוס לענין שישית ושביעית ושמינית וכרב
ומנונא ומיהו לא אוקימנא לעיל לרב המנונא כר'
אליעזר משום דלא אתפרש לן בהדיא סברת דר'
אליעזר באילן וכדכת" לעיל במאי דלא אוקימנא ליה
כריג = זהו פירוש שמועה זו למורי ניר והיא. נוחה
ומהוורת בעיני | במה שהוספנו בה לקח וביאור והא
דאמרינן שביעית מאן דכר שמיה חפורי מחפרא וכו'
מסתברא דלאו דמהפרא ממש אלא לומר דה'ק אתרוג
בתר לקיטה למעשר בלבד :
ע"ב, ת'ר אילן שחנטו וכו' שתי (בכרות) [בריכות]
ס"ד, כלומר אין לשון זה נופל אלא בעופות
כדתנן הלוקח פירות שובך כך פרש"י והנכון כלומר
דענין שתי בריכות לא אתי אלא באילנות אפי' בהשאלת
לשון שהרי אין לך אילן שנותן שתי פירות בשנה
שיהו זה אחר זה שיהו אלו נלקטין ואח'כ אלו
חונטין :
אלא אימא כעין שתי בריכות , = שאין פירותיו נגמרין
כאחד כגון תאנים וכדאמרינן גבי קטניות מתוך
שעשויין פרכין פרכין :
א"ר יוחנן נהגו העם בהרובין כר' נהמיה . פר"ת בחרובין
דוקא משום דהוה (פרכי) [פרי] גרוע ולא חשיבי
כלום בטיו בשבט ופריך לה מבנות שוח שהם ג'כ
פרי גרוע וכדאמרינן התם הקלים שבדמאי בנות שוח
ואין ע'ה - חשודים עליהם ובמס' ע"ז הוסיפו עליהם
מוכססין ובנות שוח ומעיקרא לא מנאום -משום דלא
חשיני , ומיהו יש מין של בנות שוח שהם חשובים
מדאמרינן בנדרים הנודר מן הכלכלה ואומר אלו ירעתי
שבנות שוח בהם לא הייתי נודר ואמרינן בשבועות
מותרות קיץ למזבח כבנות שוח לאדם ובשם הרמבין
זיל דכולם גרועים וה"ק בנדרים אלו הייתי יודע שבנות
שוח שהם גרועין בתוכן לא הייתי נודר כי לא הייתי
די לכך ובשבועות אמרינן דמותרות לקיץ מזבח
בשאין שם קרבנות צבור או של יחידים כאדם שאין
לו דבר אחר ומעביר עתו בבנות שוח :
ובחרובין כר' נחמיה . פי' והאי לישנא מפתמא משמע
שנהגו ומקיימין מנהגם ומורינן כותיהו וכדאמרי" בפ'
ראש השנח
פרק א כ
אלו דברים נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה והיינו
דאותבינן עלה מאידך מתניתא דבנות שוח . והא דאטי
ולימא ליה אמינא לךָ אנא נחגו ואמרת לי איסורא
דה"ק דאע'ג דברוב המקומות כי אמרינן נהגו העם היינו
דמורינן כותיהו מימ אין הלשון מוכרח כ"כ שלא יוכל
לומר נהגו ולא סבירא לן קאמר שהרי פעמים שאומרין
נהגו ולא מורינן כותייהו כשהוא נאמר אחר מחלוקת
וכדאמרינן בפרק הדר ארב יהודה אמר רב הלכה
(כר"מ) [כראב"י] *[ובפ"ד דתענית כרימ] ורב הונא אמר
מנהג (כר"מ). [כראביי] ור'י אמר נהגו העם (כר"מ)
[כראב"י]. והא ודאי לריי דאמר נהגו. אורויי לא. מורינן
והיינו פלוגתיה עם | רב (יהודה אמר רב) [הונא] וא'כ
כראי הוא לדחות כאן דנהגו העם דאריי הכא היינו
כעין נהגו רהתם כנ'ל והא דאמרינן אמאי שתיק משום
דסתם שתיקה על הרוב הודאה כדאמר התם אנא
אמינא מדאשתיק אודויי אודי ליה . | ואסיקנא הכא
תמהני אם קבלה ר"י לתשובה זו דלא ירעינן אי אישתק
משום דאין לו תשובה או משום דלא חש להשיב לו
תשובה שכראי היא שתיקה זו | לחוש בדבר כי מתוך
שלא חשש לדבריו שתק לו שהרי אנו רואין לו תשובה
ומיש אפשר דמורה ליה דמאי ראמרינן דלימא. ליה
אמינא לך אנא מעשר חחרובין דרבנן אינה תשובה
נצחת דהא איכא למימר שה" ראוי לגזור במעשר
דרבנן משום השש שביעית דאורייתא :
רף ט"ו ע'א מתני' בר' פרקים וכו', פ" בשעת
יצירתן דהיינו תשרי שבו
נברא העולם מבין כל מעשיהם יחד = שנסקרין כולן
בסקירה אחת ובגמרא אוקימנא כר' ישמעאל דסבר הכי
שכל א' וא' נידון בזמנו ואיכא מאן דסבר דתכי
הלכתא דפתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם
מתניתין ואע'פ שאמר בתקיעות דבי רב ועל המדינות
בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע דמשמע דבר"ה . דנין
על השובץ ועל הרעב ולא בפסח "ל דרעב ושובע
דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבהמות אוכלין
ואינן שבעין וזה דין האדם בעצמו בר"ה אבל דין ריבוי
התבואה או מיעוטא בפסח הוא וכן פר"ת וליתא שהרי
אמר בירושלמי אית תנא. תני כל א' וא' גדון בזמנו
ואית תנא כולן (נמנין) | [נדונין] = ברה = מילתיה. דרב
אמרה. הכל נדונין בריה ור דין שלהם נחתם בי"ה
דתני בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו'
אלמא סתם מתניתין דלא כרב וה'נ סוגיין במפ' ברכות
במעשה
ריטב'א
במעשה דאותו חסוד שהקניטתו אשתו בר"ה ולן בבה"ק
ושמע [כו'] מאחורי הפרגוד כל הזורע ברביעה פ' כך
וכך יה" אלמא. דין התבואה בתשרי הוא וכן הלכה
ואע'ג דרבא בגמרא אמר ש"מ בתרי דינא מתדנא אליבא
דההוא תנא- ברא אמרה וליה לא סיל מ"מ הרי"ף רסתמה
סתומי משמע רס"ל דהלכתא כסתם מתניתין וכדרבא
ור"ע ומה שכתבנו עיקר מפי" רבינו נר :
גמ' (האי) [הי] תבואה [כו'] והתניא . פי" קרי בידי
שמים במכת מרינה אונס
בירי אדם וכן פי' הגאונים זיל ובהלכות מפורש בדרך
אחרת והא דאמרינן נדון להבא לאו דוקא אלא לפסה
או ליה שעבר עכשיו קרי להבא לפי שנדונין בהם
כל ענייני השנה הבאים ורש"י פי' שמפני שעבר עתה
בסמוך קרי ליה להבא ואינו נכון אבל "ל דהשתא
בין פסה לפסח בין ר"ה לי'ה קיימינן ועלה דיינינן :
הג אמר רכא [ש"מ] תרי דיני מתדנא . = כלומר
התבואה ומאן דגרים מתדנא שתא
שתא דתבואה קאמר . והא דרבא לאו אמתניתא קאי
דא"כ | מאי קמ"ל פשיטא אלא אמתניתין קאי וה"ק
ממתניתא שמעינן פירושא דמתניתין נמי דאפילו לתנא'
דמתניתין תרי דינא מתדנא והא דקתני בפסח על
התבואה לאו בחד פסח הוא אלא בשני פסחים דלא
מוקמינן בין תנא דידן ותנא ברא פלוגתא בכדי ותנא
ברא פרושי קמפרש :
כמאן מצלינן האידנא וכו', וא"ת תיפול ליה אמאי מצלינן
האירדנא רפאנו הי ונרפא וכוליה תפלת י"ח ויל דהתם
כיון דצרכי רבים לכיע מצלינן להו דגזר דין דצבור מקרע
אבל דיחיד הוא דקשיא לן ואסיקנ' דאפי' תימא כרבגן
וכדר' יצחק דאפילו ביחיד יפה צעקה אף לאחר גזר
דין * והאי אוקמיתא עיקר והכי | סוגיין בכל: דוכתא
דתלמודא ואע"ג דלית הלכתא כר' יוסי והכי מנהגא
דעלמא . = והא דמצלינן אקצירי ואמריעי דוקא בחול
אבל בשבת לא מצלינן אלא במסוכן ליומו כדכתיי
בתעניות בס'ר . והא ראמרינן דאדם גידון בריה וגזר דין
שלו נחתם בייה "יש לשאול מה הפרש יש בין דין
לחתימה דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני
חייב ויל = דבריה רואין דינו אם הוא זכאי או חייב
ואומר כך וכך היה חייב. אבל אין גוזרין עליו להענישו
ברינו עד ייה :
תניא. [וכו'] ר"ע וכו' . וא'ת מה ענין שתי הלחם
שהוא מין דגן לרצות על
ראש השנה
פרק א
פירות האילן דתינח עומר וניפוך המים הוה מאותו מין
ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן
הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה
והנכון דמשום דב' הלהם הם מגחת' בכורים וכאות
להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין | טביאין קורם שתי
הלחם דשתי הלהם ה" מתיר חדש לגכוה ועומר
להדיוט ומתוך כך ראויין | ב' הלהם לרצות על פירות
האילן והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם
מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל א' וא' נידון בזמנו
אבל הרמב"ן ז'ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאעיפ
שכולם נדונים בר"ה צוה הקב"ה שנתרצה לפניו בדברים
אלו כל א' וא' בזמנו כדי שנזכה בהם > לר'ה הוא
כשידונו עליהם לשנה הבאה והא דפריש בבתריתא
טעם ריה משוס דאירך כולהו דאורייתא אקדימינהו בתר
הכי נקט ברכות ר"ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין
ב' עירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקוס שתוקעין
ואין הולכין למקום שמברכין אע"ג דהא ודאי והא ספק
מ"ט הא דאורייתא והא דרבנן והיינו דלא קאמר הכא
מפני מה אמרה תורחה כדקאמר בסמוך ותא דקאמר
אמר הקביה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום
דאע'ג רפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן >
התורה אלא מדרבנן כדפרישנא מיט ממה שאמרה
זכרון תרועה יש ללמור שראוי להזכיר פפוקי תרועה
ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו "ל
בספרא מפסוק והי' לכם לזכרון לפני אלהיכם אני. ה'
אלהיכם שאין ת"ל אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב
בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות
ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ'ה
קתני ריע שאמר הקביה אמרו לפני מלכיות = זכרונות
וכו' שכל | מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיר)
[העיר] הקביה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה
ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים
האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא
שכונת התורה. לכך ה"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו
דעת מינות הוא | אבל התורה (העידה) [העירת]. בכך
ומסרה חיוב. הדבר לקבעו חכמים אם ירצו כמיש ועשית
עיפ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין
בכל. מקום ראיה או זכר או אסמכתא לרבריהם מן
התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה
שבע'פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וחיו שהיא
חסירה כלום : |
ובמה
צ
ריטב'א ראש
ובמה כשופר . עיקר הפי" דאכולהו קאי במה ראוי
= | להמליכי. | ולהזכיר = זכרונכם | לפני
בשופר שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את
שאול עליהם למלך ומלכותא רארעא כעין מלכותא
דרקיעא. והיינו = דעבדינן: גמי תרועה | במלכיות ותרועה
בשופרות וכן נראה מן. התוספתא דתניא התם מלכיות
שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לפניו
לטובה שופרות שתעלה תפלתך לפניו בתרועח וכי
תימא ועדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות ייל דלא
צריך דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא גמי פסוקי
שופר. ו"ל עוד דה'ק ובמה בשופר ממש ובפסוקי
שופרות שברכת השופרות היא ע"ש השופר שאף
כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה וכך לשון
התוספתא שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר
בחזכרת. תרועה והיינו נמי. זכרון תרועה :
א"ר אבהו . פי" לאו למימרא שיהא חובה לתקוע
בשופר של איל דהא תנן כל השופרות
כשרין כשהוא שופר חלול ושמו שופר לאפוקי של
פרה שנקרא קרן וכדבעינן למימר קמן ברוכתא ולמצוה
מן המובחר בעינן שופר כפוף דכמה דכייף אינש ליביה
טפי מעלי בין שהוא של איל או של דבר אחר ממין
שופר אלא לפי שנהגו כל ישראל לתקוע בשופר של
איל קבעי ר' אבהו מאחר שכל שופר כפוף סגי ואפילו
למצוה מן המובחר מפני מה נהגו לתקוע בשופר של
איל , ודכותיה במס' תעניות למה מתכסין בשקין שפי'
למה נוהגין להתכסות בשקין דלא אשכחן בשום מתניתין
או מתניתא שיהא חוכה להתכסות בשקין בתענית
צבור אלא ודאי כדאמרן , והא דמהדרינן אמר הקב"ה
אע'ג דאינו אלא מנהג מ"מ הרי הבטיח הקב'ה לאברהם
שכל זמן שמחזיקין בדרכיו ועושין המצוה בחבה שיזכור
להם עקידתו שנאמר בהר ה' יראה ומ'ה אפשר לומר
אמר הקביה תקעו לפני בשופר של איל שאתם מחבבין
מצוה בו זכר לעקידת יצחק והולכין בדרכיו מעלה אני עליכם
כאלו אמרתי לכם לעקוד עצמיכם לפני ועשיתם מפי מורי:
למה תוקעין. פ" וליכא למימר דבעי טעם התקיעות
דהא פי' ר"ע וקרא נמי זכרון תרועה
כי התרועה לזכרון כדברי ריע ועוד דא'כ הו"ל למנקט
לישניה מפני מה תוקעין כלישנא דריע :
ע'ב. כרי לערבב וכו', הקשה בעל המאור ז'ל
האיך אמר. כדי לערבב את השטן
דמשמע רמדינא לא צריכי והלא בתקיעות מיושב יצא
השנח פרק א כא
ידי חובתו ולפיכך מברכין עליהן ברכת התקיעה וכדתגן
מביאין לו שופר ותוקע ומריע ותוקע ג' פעמים והתקיעות
דמעומד גמי לצאת מן התקיעות על סרר ברכות ואמר
רב בצבור שאנו. ותירץ הוא. גר' דהא כשהן עומדין
היינו כשהן עומדין לצאת מבית הכנסת שהיו נוהגין
להריע תרועה. גדולה. והיא לערבב את השטן כמ"ש
בהגדה בירושלמי ששלש תקיעות עתיר הקביה לתקוע
וא' מהם כדי לערבב את השטן וכרד שמע חר זימנא
בהיל ולא בחיל | אמר בנמוסיהון עסקין וכד תנון ליה
אמר ודאי שיפורא רשופר גדול דמטא זמניה מתערכב
ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא וז"ש במכילתין כד
מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש
קל אוניה מקל תקועיא ולא נהיר חדא דלא אתי שפיר
כשהן עומדין הויל למימר כשהן יושבין ועור דקאמר
בתרויהו תוקעין ומריעין משמע דכי הדרי נינהו תקיעות
דמיושב ומעומד בסדרם ובמנינם ותו | רההיא דיבנה
תקיעות חובה היו שהיו תוקעין היחידים שלא היו בצבור
ואתא לאשמעינן שכל יחיד ויחיד חייב בדבר ואינם מפורים
לביד בלבד היינו דהוה | הקיעתא טובא שהיו. תוקעין
כל יחיד ויחיד ולא הוה אינשי שמעין. קל אודניהון
ראילו תקיעא דתקעי בבי כנישתא חדא היא ולא אוושא
כולי האי והנכון דמימרא כפשטה על תקיעות דמיושב
קודם. ברכות ועל תקיעות דמעומד על פדר ברכות
ובודאי אִין שתיהן חובה שאם תקע על פדר ברכות
בלבד יצא וזו היא מצותו לכתחילה כדתנן מי שברך
ואח'כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג'פ ובהכי
יצא אע'פ שלא שמעץ על סדר ברכות ואמרי" עלה
טעמא דבירך ואח'כ נתמנה לו שופר הא אית ליה
שופר מעקרא כי שמע להו על פדר ברכות שמע להו
כלומר ובהכי סגי ליה ותו לא יכרך ובאותה שעה אין
צריך לברך עליהן ברכת התקיעה שברכות התפלה
ברכתן דומיא דברכות ק"ש לפרשת. ק"ש כראמרינן
התם שכבר נפטר באהבה רבה ובלבד שיתקע תקיעות
ראויות כגון תשר"ת' תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות
וכן לשופרות מפני הספק והיו נוהגין חכמי התלמוף
לעשות כן שאף על פי שתוקעין מיושב חוזרין
ותוקעין | מעומד בתפלה על סדר הברכות כסדר
שתקעו מיושב. דאינהו קרי להו בתרועה ולא מספקא
להו ולא היו אלא א' מן הסימנין ג' פעמים ועל המנהג
הזה שאלו למה נוהגין כן להקדים ולתקוע מיושב כיון
רסופן לתקוע מעומד רנפקי ביה ואמרינן כרי לערכב
6 את
ריטב'א
את השטן קודם תפלה שלא ישטין בתפלתינו כשאנו
חרי ותוקעין וא"ת למה חוזרין ותוקעין רים בהקדמה
שמיושב י"ל שעושין כן למצוה כדי להעלות ברכות
בתקיעה בצבור כדרך שעושין בברכות של תענית. אבל
אין ראי" ממ"ש בפסהים כל המצות כולן מברך עליהן
עובר | לעשייתן = חוץ מטבילה ושופר דילמא מקלקל
תקיעתא ואידחייא לה ההיא דשופר דלא מברך לה אלא
עובר לעשייתה ואלו בתקיעות שעל סדר ברכות ודאי
אין שם ברכות המצות כי הברכות של תפלה הן
כדכתיבנא | אלא דעל תקיעות דמיושב. הוא שמברכין
שהרי "ל דההיא לאו בצבור > היא אלא ביחיר מ"מ
למדנו משם כדברי רבינו אלפסי ז'ל שיש לתקיעות
ברכות המצות כמו שנהגו שהרי כיון שנהגו להקדים
לתקוע מיושב ויוצאין בה חייבין הס לברך כדין יחיד
וזה ברור . מיחו מה שאין אנו תוקעין עכשיו מעומד
אלא תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות
ואין אנו חוששין לספיקו של ר' אנהו כתב חרי"ף דכיון
דלאו הובה נינהו אלא כדי לערבב את השטן חקלו
בהם מפני טורח הצבור ור"ת הי' נוהג לעשות תשר"ת
בכל ברכה וברכה דהשתא אפשר דמתרימנן ואע"ג דלא
הוה דינא אלא בתש"ת או בתר'ת ליכא אלא הפסקה
דעבדינן בין תקיעה לתרועה בשברים או בתרועה וזה
טוב יותר מלעשות כמנהגנו דודאי חד מהני סימנין קושטא
ואידך טעותא ועכ"פ השנים אנו עושין בטעות ומוטב
שנחוש לספקות ולא להפסקות . אבל רבינו נריו אומר
שאין צריך כהרי"ף ומה | שאנו מקדימין תשרית לפי
שמעלין בקודש כי בתחלה עושין כדברי ר' אבהו שהוא
אמורא ולפי שחוששין שמא אינו כרבריו עושין תש"ת
כדברי = הבריתא ואח"כ תר"ת כדברי התנא. כי. האיך
עושין תהלה כדברי הגדול וחוששין לו ועושין כדברי
הקטן ולמדנו שאם ההליף סימן בסימן או אם נתקלקלו
התקיעות או שלא דקדק בהם כראוי אינו מעכב כיון
שאינו אלא לחובת ברכות כדרך שאנו מדקדקין
בתעניות וכי תימא והא איכא משום בל תוסיף ואפילו
תימא דכיון שתקנו פעם א' עבר זמנו וקל דלעבור
בעי כונח הכא נמי הרי אנו מתכוונין למצוה הא ליתא
הכא דמשום ספיקא עבדינן לה ועור שאין בל תוסיף
אלא במוסיף בגוף המצוה כגון ה' בתים בתפלין או ה'
ברכות בברכת כהנים או ב' תרועות בסימן א' או ב'
תקיעות לעכב אכל לעשות המצוה כהלכתה נפטר בפעם
א' וחוזר ועושה אותה פעם אחרת כגון לאכול מצה ב'
ראש השנה
פרק א
פעמים או ליטול | לולב ב' פעמים ליכא בל תוסיף
וכדאמרינן בכהנים שמברכין כמה פעמים ביום לצבור
שאין זה בל תוסיף וכן פיי בתוספת ובלבד שלא יחזור
ויברך. ועוד. י"ל שאין בל תוסיף אלא במה שמוסיף
מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה אחת משלו וכן
ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וא"ג במה שאירע
קרי שנתערב מתן אחד במתן ד' אבל במה שעמדו
חכמים ותקנו לצורך ליכא משום בל תוסיף ולא משום
בל תגרע שהרי קבעו ב' ימים טובים | וישנים בסוכה
בשמיני מדבריהם אע'ג דידעינן בקביעא דירחא וכמה
מצות ג"כ שביד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל
תעשה ופעמים לעקור בידים משום מגדר כדאיתא
ביבמות כללו של דבר בכל מה שתקנו חכמים לצורך
משום גדר וסייג ליכא משום בל תוסיף כמו שפי'
הרמב"ם בפ' מרע ה'נ לצורך הרבו חכמים בתקיעות כ"ש
באלו דתקיעות מיושב למצות שופר ותקיעות מעומד
לעלות ברכות בתרועה וחייבין אנו לעשות כרבריהן
משום לא תסור :
וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין וכו' . פי' ע"י הצרות
שבאות ומתענין ומתריעין בשופרות מ"ט דלא
מערבב. שטן (מנקט) [מרנקט] האי טעמא משמע שאינו
אומר שאין תוקעין כלל דא' למה לי האי
טעמא והלא יום זה יום. הדין ואמר הקב"ה שנתרצה
לפניו בשופר שנזכה בדין כאדם המתרצה (בקרביו)
[בקרבנו] | ומתכפר לו וכשאנו פושעין במצוה זו אנו
נענשין לא מפני מצוה זו דהא לא ענשי ב'ר של
מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא אלא כי בביטול רצוי
זה ומצוה זו בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקורמין
ומתחייבין בדין כמי שהטא ואינו מביא קרבנו שאמרה
תורה אלא ודאי הא דר' יצחק אדלעיל מינה קאי שכל
שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מיושב. לפי המנהג
ועושין דבריהם על הדין לתקוע מעומד איג איפכא
מריעין לה בסופה של שנה כדאמרינן אע'פ שקיימו
מצות היום מ"ט משום דלא איערבב השטן ואתא ר'
יצחק לאשמועינן שראוי לחוש למנהג זה ומיהו כשאין
תוקעין בפשיעה אבל כשהוא מחמת האונס כגון ר"ה
שחל להיות בשבת דמניעה זו לשם שמים אין שום
עונש ברבר וכרכתב בעל הלכות ז"ל.:
וא"ר יצחק ג' דברים . תימא דהכא משמע דעיון תפלה
מגונה והתם אמרינן אלו דברים שאדם
אוכל
ריטכ'א
אוכל פירותיהן בעוה'ז והקרן קיימת לעוה"ב. וחד מניהו
עיון תפלה ובבבא בתרא אמרו (שני) [שלשה] דברים
אין אדם נצול מחן בכל יום [הרהור עבירה] ועיון תפלה
ואבק לשון הרע . וא'כ אין לך אדם. שאין מכירין
עונותיו בכל יום ומאי אתא ר' יצחק לאזהורינן ותירצו
בתוס' דעיון תפלה לשון א' המתחלק לשלשה ענינים
כ יש עיון תפלה שחיא מדה רעה והוא המעיין בתפלתו
ופומך עליה שתהא מקובלת ומצפה עליה שתתקיים
ועליה אמרו כאן שמזכירין עונותיו לפי שמחשבין עליו
אם הוא ראוי לכך לקבל תפלתו כמו שהוא סבור וע'ז
אמרו בהרואה כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא
לידי כאב לב ויש עיון תפלה טוב מאד והוא. המעיין
ומכוין בתפלתו לאומרה בכונת הלב אבל אינו מצפה
שתתקיים וזה שאמר שאוכל פירותיו בעוה"ז והשיית
משלם לו שאלת צרכיו ששואל באמצעיות והקרן
קיימת לו לעוה"ב על מה ששכח בראשונות והודה
באחרונות ויש אחר והוא. שאינו מכוין לי בתפלתו
שמהרהר. ברברי העולם ונקרא עיון תפלה ליפוי השס
כדרך שקורין למי שאינו רואה סגי נהור וז"ש. בב"כ
שאין אדם נצול ממנו בכל יום | שא'א לאדם שלא
יהרהר בדברים בטלים בעת תפלת כמ"ש בירושלמי
מיומי לא כוונית יומא חד בעינא לכווני ומנית אפרוח'יא
ואידך אמר יומא חד בעינא לאכווני ואמינא. מאן עייל
קומי מלכא אלקפתא או ריש גלותא אמר שמואל
אנא מחזיקנא טיבותא | לרישאי כד מטי למורים כרע
מגרמוי :
ומוסר רין על הבירו . אוקימנא בהחובל דאיכא דיינא
באתריה אבל ליכא דיינא פי' דליכא כלל
איג דהא לא ציית דינא. או רבי דינא | מענין = הרין
שלא כראוי רכמאן רליכא דיינא דמי לא מעניש דמאי
אית ליה למעבד והא דמייתינן | משרה לאברהם ה'ג
הא הוה תמן ב"דר של שם וה שנענש תחלה לפי
שאין לעונו תקנה ויש לחבירו תקנה שמרצהו בממון
או בדברים :
ר' *[רכרים] מקרעין גור דינו של אדם, פי' שנוי השם.
שמשנה שמו שאינו האיש בעל העבירות
כדי | שלא יוכירוחו לרעה ובר | מהכי רבטיל = ונפיק
מאצטגנינות דיליה כדרך שאמר באברהם :
מעשה . פרש"י שב מרעתו ולא נהירא רהא
פשיטא שאם אונו | שב מדרכיו
כטובל ושרץ בידו הוא שאין מועיל לו שוס תשובה
שנוי
ראש השנה
פרק א כב
והנכון שאפי' מעשים של רשות שאינם תנוניס. קצת
הוא משנה כלומר שהוא אדם אהר לגמרי ומאי דמייתי
ראיה תלמורא מדכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכי
שבו מדרכם הרעה :
וו"א אף שנוי מקום. פי' שזה מכניעו מאד וכמ"ש
אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כיצד
ישה ילבש שחרים ויתכסה שחורים וילך למקום
שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו הפץ וק"ל. היכא
אמר שיעשה מה שלכו חפץ ור'ח גרס ויעשת כלומר
יכוף שרירות לבו ויכניענו ואומר מורי נר' שאין דרך
לזה שזה נאמר על העושה דברי רשות שיש כהס חלול
ה' מפני שהוא אדם גדול בעירו | כדאמר ביומא. ה'ר
חלול ה' איר נחמן כגון אנא דשקילנא בשרא. מבי
טבחא ולא יהיבנא דמי. לאלתר כלומר שע'כ מגיעין
סעיפי עבירה | זו כדפרי' ברוכתא וכן כיוצא בזה לכל
אדם כפי מה שהוא וכשיש ארם שנכשל בזה ואינו
יכול להכניע יצרו ברברים קלים יש לו להכניעו במלבושים
שחורים ובגלות כדי שלא יתגבר עליו ואם א'א לו
ילך למקום שאין מכירין אותו כי כשיעשה שם דברים
אלו לא יהי' חלול ה' כיון שאין יורעין מעלתו ואע'פ
שהי' ראוי להכניע יצרו לנמרי כיון שא'א לו מוטב
שיעשה כן כדי שלא יתחלל שם שמים בעשותן כן
במקום שמכירין אותו :
א"ר יצחק כו' שנאמר לא חרש ולא שבת. וכ"ת. א"כ
הל"ל. חייב אדם להקביל פני רבו בשבת ייל
דר' יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה הוא בכל
תלמור כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו
בכל יום ולא סגי בלאו הכי ואם הוא חוץ לעיר במקום
קרוב פעם א' בשבוע או בחודש ו"ש מדוע את
הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת שראית אותו
ואם הוא במקום רחוק = יש לו. לראות פעם א' ברגל
ולא הוצרך 4 ר' יצחק להזהיר | אלא למי שרבו במקוס
רחוק שלא יתעצל לראותו ושבת גמי רנקט. כולל
גם "יש :
א"ר כרוספראי . פי ג' דינין הוזכרו באדם האחד הוא
הנז' פה שהוא בר"ה והשני יום הרין
הנזכר בבריתא שלפנינו שג' בתות ליום הרין שהוא זמן
תחיית המתים ועליו אמר חכתוב. כי הנה היום. בא בוער
כתנור ו | ששנינו דור המבול אין להם חלק לעוה"נ
אלא עומדין ברין והוא | הנקרא עוה"ב = ולעתיד. לבא .
הג' הוא ביום מיתתו של אדם כמ"ש בהגרה בשעת
* מיתתו
ריטב'א
מיתתו של אדם נפרעין לפני הקב'ה ואומר לו כך וכך
עשית והוא אומר הן ולא עוד אלא שמצדיק עליו את
הדין ואומר יפה דנתוני וכו' ואין ספק שג' דינין אלו
כל א' חלוק לעצמו ולא הזכירו בשמועתנו דין זה
השלישי של יום המיתה לפי שאותו הדין אינו כללי
ולא בכתות אלא כל א' וא' נדון בזמנו כפי מה שהוא
אבל מדין יוט הגדול למדנו שרין שלישי של יופ
המיתה הוא על זה הסדר שאמר ב'ה שג' כתות שהקב"ה
רב חסד מטה כלפי חסד לבגוניים | וכך הצעתן של
דברים כי יש עונות וזכיות שהדין נותן ליתן עליהס שכר
או עונש בעוה"ז בגוף ויש שרינו להיות נדונים לאחר
המיתח בעולם הנשמות לנפש בג"ע או בגחינם ויש
שהדין נותן להיות נדון ביום הדין הגדול בגוף ונפש
ויש שראוי לידון בכולם או במקצתן לטוב או למוטב
ודינו של ר'ה הוא בעניני עוחיז בכל מה שראוי לבא
באותו שנה בכלל או בפרט כפי מעשיהן מחיים טובים
ושאר הנאות הגופות או ממיתה וחיי צער וכיוצא בהן
ואין דנין בו מן הראוי לנפש בעולם הנשמות שאין
נוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר וז"ש בתקיעתא
דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו' לא הזכיר בכלל
זה הדין אלא עניני העוה'ז וכן הזכיר ר' יוחנן ג' ספרים
נפתחים בריה וכו" לא הזכיר כלל גיע וגחינם כמו
שהזכירו בבריתא אלא חיים ומיתה | שהם כלל לכל
הטובות והרעות בעוה"ז ויום המיתה הוא דין התפש
שדנין אותה כפי הראוי לה לבא לג'ע או לגהינס ובאיזה
מדרנה מהם ואמר בהגדה היורדין לגהינם אינן כלין
ואין נשמתן נשרפת. לגמרי שהרי עתידה לעמור בדין
ליום הדין הגדול אלא שלאחר שנים עשר חודש
גהינם פולטן ונמסרות לדומה והוא מקום בינוני שאין
שם לא ריוח והצלה ולא יסורין ועומדות שם עד
שיעמדו בדין ודבר \ ירוע כי היורדין לגהינם. אין כולם
שוים כי יש מדרגות וכן הזוכין לג"ע מדרגות מדרגות
וכשאמר רב חפד מטה כלפי חסד זהו שלא להורידו
לנהינם לידון קצת על עונותיו אלא שנמסר לג"ע עס
הצדיקים הגמורים אכל לא במררגתן ויום הדין הגדול
הוא על שכר הגמור או העונש הגמור שאין למעלה
מהן הראויין לבא לגוף ולנפש ביחד שעליו נאמר
ורבים מישיני *[אדמת] עפר וכו' ועכשיו קשה לנו מ"ש
ר"י וכי כל הרשעים מתים ויש להם יסורים או כל
הצדיקים חיים ויש להם הנאות והלא הכתוב צווח יש
צדיק אוכד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו וכתיב אשר
ראש השנה
פרק א
יש צדיקים (שמגיע) *[אשר מגיע] אליהם וכו' ואמר
הבקוק כי רשע מכתיר את הצריק ומשנה שלימה שנינו
אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצריקים
ואמרי" במס' קדושין כל שכיותיו מרובין מעונותיו
מריעין לו ורומה כמי ששרף כל התורה וכל מי שעונותיו
מרובין * מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמו שקיים כל
התורה וכן הכתוב אומר ומשלם לשנאיו אל פניו
להאבידו ואמרו בהגדה אל אמונה ואין עול כשם
שמשלמין בעוה"ז מיעוט זכיות שבידם כך נפרעין מן
הצדיקים מיעוט. עבירות שבירם לומר שאין הקב"ה
מקפח שכר שום בריה ואפי' לרשעים משלם שכר
מיעוט זכיותיהן ואינם נבלעות בעבירותיהן וכן נפרע מן
הצריקים ממיעוט עבירות שבירם ואינם נבלעות בזכיותיהן
וז"ש הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא.
ובתירוץ קושיא זו כתב הרמב"ן כי מיש. כאן צדיקים
גמורים או רשעים לא צדיק ממש ורשע ממש אלא
כל שזכה בדינו לטובה נקרא צדיק גמור כלומר צריק
בדין זה וכל שמתחייב נקרא רשע כלומר רשע בדינו
כמ"ש הכתוב והצריקו את הצדיק והרשיעו את הרשע
שפי" צדיק בדינו ורשע בדינו ופעמים שזה הזוכה ברין
יה" צריק ממש וראוי לתת לו שכר ג'כ בעוה"ז וכן
הרשע שמתחייב רשע ממש וראוי להענישו כפי עונותיו
אף בעוה'ז או אפשר שהזוכה בדינו יה" רשע גמור
אלא שמטיבין לו בעוה"ז על מיעוט א זכיות שבידו
והמתחייב בדין יהא צדיק באמת אלא שמריעין לו
בעוה"ז לפי עבירות שעשה שראוי לקבל ענשן בעוה"ו
הכל לפי דינו של חקביה וכשיהא יום המיתה. ידין כל
א' בעולם הגשמות כפי הראוי לו וכן ביום הדין בגוף
ובנפש כפי הראוי לו ואין דעתי נוחה בפ" זה דא"כ
היכא קרי להו צריקים גמורים ורשעים גמורים בלשון
הבריתא דלקמן . ובספר הדרשות יש לנו בזה פי' מחוור
בכל השמועה. ומה שנאמר בבינונים שתלוים ועומדים
עד "ה זכו נכתבין לחיים | לא זכו נכתבין למיתה יש
מקשים לא זכו אמאי נכתכין למיתה והלא רב חסר
מטה. כלפי חסד ותירצו בתוס' דה'ק עמרו בזכותן
נכתבין לחיים דרב חסד מטה כלפי חפר לא עמדו
בזכותן | אלא שהרשיעו נכתבין למיתה כרשעים
גמורים, = והר' יונה הוסיף דלהכי לא קאמר הטאו
נכתבין | למיתה משום דהוה מלתא דהוה ממילא
שהרי "ה מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה
כדכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והנה אם עשו
מצות
ריטב'א
מצות עשה זו זכו ונשתכרו ואם לא עשו כן הרי
עברו והרשיעו ונתחייבו ויש מקשים לפי -
זה שקבעו לרעתם הוא שהרי טוב היה להם שיהא האל
מטה כלפי חסד לאלתר ולא ימתין עד "ה שאם זכו
לא הרויחו כלום ואם לא זכו נתחייבו ולא קשיא שאם
זכו נכתבין לחיים של צריקים גמורים דעדיפא מההיא
דרב חסד מטה כלפי חפד ואם לא זכו נתחייבו והנכון
כמיש מורי נר"ו בשם רבו ז'ל דלא זכו ממש נכתבין
למיתה א ולייפורין כפי הראוי להם ואין כאן רב חסר
[מטה] כלפי חסד שאין זה אלא בעולם הנשמות או
ביום הדין הגדול שאין אחריו כלום אבל בדין של רה
שאינו סוף הדין והוא בעניני העוה"ז כל אדס נדון כפי
הראוי לו ולפיכך לא הזכירו בזה מחלוקתן של ב"ש
וב'ה בבינונים :
תניא כ"ש אומרים ג' כתות ליום. הדין . פ" אחר
תחיית המתים :
של צדיקים גמורים ממש וכו':
ושל בינונים . אחר שקכלו ייסורין בעולם הנשמות :
של צריקים וכו' לחיי העוה'ב . זה תחיית המתים בגוף
ובנפש :
לידון בגהינם . בגוף ובנפש :
שנאמר ורבים מישיני ארמת עפר וכו'. ומה שאמר
הכתוב ורבים ולא אמר וישיני אדמת
עפר אע"פ שכולם וראי יקיצו הן לחיים הן לעונש
לפי שיש האבות והנביאים וגדולי חסירי ישראל שוכו
קודם לכן לתחיית המתים בג"ע בגוף ובנפש ונעשו בני
אלהים ולא יבאו לדין אלא הם שושכינים להקב'ה ויש
תחיית המתים אחרת בימות המשיח לצדיקי ישראל
שמתו בגלות שיחיו ויהיו כבני עוה"ז | לגמרי ועליהם
אמר דניאל אשרי המחכה ויגיע כמו שמפורש במדרשות:
דף "ו ע'"א. ונעשין אפר. פי" ואינם נהנים ולא
מצטערין :
אבל המינין וכו' . והלשון מוכיח שאין אלו ממנין
הכתות כדקתני אבל (ובדירהו כרשעים)
[בדידהו . וברשעים] לא קתני שנדונין לדורי דורות אלא
דמייתי קרא דואלה לחרפות לדראון עולם והעולם ההוא
יש לו קצבה ויש להם השאר' בסוף ולכך גאמה ועמך
כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ כי יש עולם שיש לו
זמן קצוב ובאלו לא נאמר ואשם לא תכבה לפי שאין
אלו מכלל ישראל כיון שפוקו עול ופירשו מן הציבור
והללו אין עומדין בדין ומשעת מיתה יורדין לניהנם
ראש השנה
פרק א כג
ונדונים שם ועתיר הקביה להראותם לכל העולם לימות
המשיח כדכתיב ויצאו וראו וכו' וגפ' חלק אמר שאין
להם חלק לעוה'ב והא דלא מנ מינין אפקורוסים אחיכ
הוסיפו עליהם וכן תניא בתוספתא הוסיפו = עליהם
המסורות בהדי אחריני ;
גהינם כלה והפ אינן כלים . | הפי' הנכון גיהנם. כלה
לאותם הכתות השנויין למעלה אבל הם
אינם כלים ונהלשים מן הייסורין שלהם :
אמר רכא ואינהו משפירי בני מחוזא .| לא לומר
שהיו כן בחייהם רא"כ מאי למתנא כיש
שאור גיהנם שולטת בקם בטבע אלא לומר דהא
ראמרינן פניהם | רומין לשולי. קדירה היינו לומר דכיון
שנדונו בגיהנם לעולם רושם גיהנם ניכר בהם כמו שניכר
הרושם בשולי הקדירה אע"פ שמלבנין אותה ומ"מ אותו
שחרות שלהם עדיף משפירי דמחוזא דרך משל לומר
שנתמרק מעונותיהם ואין עליהם אלא רושם גיהנם
לחלק ביניהם ובין הצדיקים גמורים והיינו דאמר. ומקריין
בנ גיהנם :
כי ליח ליה תקנתא כו'. וא"ת והיכא דרובן עונות ואין
בהם עון פושעי ישראל בגופן מה דינס והנכון
שרינס | כרין בינונים שעון פושעי ישראל בגופן
שמצפצפין ועולין וז"ש ועמך כולם צריקים לעולם יירשו
ארץ וכדתנן דכל ישראל יש להם חלק לעוה'ב דאלו
מינים | וחביריהם | לאו מכלל ישראל וכן גראה מדברי >
הרמב"ם ז"ל והא דקתני ג' כתות ומנינו בהם כמה דינים
ו"ל דכל הנדונים שבין צדיקים גמורים אע"פ שריניהס
רבים חד כת חשיבי :
פושעי ישראל בגופן קרקפתא וכו' . והרי"ף כתב דלא
מנח תפילין לעולם ודעת הענין שעושה
כן בדרך | מרד ובזיון והוא | הדין והוא הטעס לשאר
מ"ע שבגופו שה" מורד בהם לעולם כגון ק"ש ותפילה
אבל כשאינו עושה מצוה בכוונה זו אלא שאיו
יכול ליזהר בהם וכיוצא בו אינו נענש כל כך וכן
פר'ת ונראה דנהי דלא מיענש כולי האי אכל
עונש יש לו כשפושע ברבר שהיי כל אדם ראוי
למצוה זו ובלבד שישמור מהיסח הדעת כמ"ש במס'
שבת חייב ארם למשמש בתפליו בכל שעה קיו מציץ.
וו"א שמזה הטעם אמרו שהעוסק בתורה פטור מן
התפילין מפני שיש לו היסח הדעת כשעוסק בתורה
וא'א לו לקיים שתיהן אע'פ שאין היסח הרעת
נופל בענין זה כיון שאין דעתו בדברים של חול
וכדברירנא
ריטב"א
וכרכרירנא במס' סוכה ולפיכך הוא מותר לעסוק בתורה
ולהתפלל ותסילין בראשו מ"מ אינו מקיים מצות תפילין
כראוי שפעמים שמסיח דעתו מהם לרברי חול וכיון שכן
פטורין מהם, אבל בירושלמי נתנו טעם אחר שטעם
ו למען - תה" תורת ה' בפיך ומ"ש תפילין
צריכין גו נקי כאלישע בעל כנפים | כבר. פי" בנמרא
למאי הילכתא שלא - יישן בהן ולא יפיח בהם ולא
נקש תלמורא כאלישע בעל כנפים אלא מפני שנעשה
לו נס עליהם כדאיתא בפרק כירה וכררך שאמר אל
יתן צדקה לגבאי אלא א'כ ממונה עליה = כחנניה בן
תרדיון ולאו דוקא אלא לפי שה" מרקדק בה וכדאמר
התס מעות דפורים נתחלפו לי במעות של צרקה
וחלקתים לעניים חה כרור, = והוי יודע דעון פושעי
ישראל. בגופן 4 היינו בעבירה שיש בה כרת אלא
שאמר שמגיעין סעיפי עבירה זו אפי' לעובר על מיע
דרך מרר וראוי עליהס קצת כרת ולהיות מצפצף
ועולה :
פושעי או"ה בגופן . והא רמשמע רחסירי או"ה גידוגין
לחיי עולם ויש להם חלק לעוה'ב וכדאמר
בעלמא במקיימין ז' מצות בני נח אכל אלו
וה'שמעאלים בכלל מינים הם וכמו שפרש"י המינים
תלטירי. .)4 +
כל פרנם המטיל איטה יתירה . ואת והא לעיל קתני
שנרון בגיהגם לדורי דורות ויל דהתם
בשחטא וההטיא את הרבים והא דקאמר אינו רואה בן
תיח מדה כנגר מדה כרי שלא יראה פרנס מזרעו כראמר
אחריהם בני ת"ח הראויין למנותם פרנסים על הציבור
אלמא אין ממנין פרנסים אלא ת"ח לבר ומיהו לא קאמר
שלא יהיה לו בן ת"ח אלא שלא יראהו כדי שלא
ישמח בו, ולעיל ה'ג אבל המינין והמסורות והמשומרים
והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים ושפירשו
מדרכי ציבור וכולה פירושה דמדות מינין וחבריהם אלו
והדר אמריגן | כת אחרת ושנתנו היתיתם בארץ החיים
וחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם וכו' וכן פרש"י:
ר"א %[אימר] כובשו, פי" מטמין מן העונות ומסתירס
כמדתרגימנן ויסתר משה פניו
וכבשינון משה והיינו | דכתיב = ישוב ירחמנו יכבוש
עונותינו :
ר' יוסי בר חנינא אמר נושא, כלוטר נושא מן העונות
ונושא למעלה כף מאזנים שלהם וכף. הזכיות
מכברת ומכרעת למטה שנאמר נושא עון :
ראש השנה
פרק א
גר'י רבי ר"י תנא מעביר ראשון ראשון וכך היא
המרה. אבל מצינו לרבינו אלפסי שכתב
בהלכות גרסא אחר' תנא דבי ריי מעניר ראשון ראשון
וכך היא המדה וייא שרבינו ז'ל גורפ כדירן אלא
דמשמע ליה רהא דמפרש תנא הביר" ברב חסד
היינו מדכתיב | ועובר על פשע אבל אינו נכון כי מה
שכתבנו נראה יותר שהיא גרסתו והיינו | רקמפרש וכך
היא המדה וזו מדת רב חפד שחיא מי"ג מדות כרברי
רבינו האי ז"ל אבל רשיי ז'ל פי' לפי גרסא שלנו וכך
הוא המנהג ועל כרחו הוצרך לפרש כן לפי גרסא שלנו
כיון דעל רב חפד קייטיי שאילו שזו היא מדתו של
ייג מדות פשיטא דיל קרי בי רב הוא ומאי קאמר ,
וענין מעביר ראשון ראשון כתנ הר"ף בשם אחוים
שכ"ז | שלא גכרו עונותיו | על = זכיותיו כולן | עוברין
ראשון ראשון ודוחה כאלו לא עשאן וכיכ הרמב"ם
ואינו נכון שא'כ אין אדם נענש לעולם על מיעוט
עבירות שבידו ובבריתא רפ"ק רקדושין אמר שמריעין
לו בעוה'ז ורומה כמי ששרף את התורה כולה. וכ'ת
שדברי ר"י ביוס המיתה א"כ מאי רב חסר כיון שכבר
נפרעו ממנו | בעוה"ז ומאי מעביר ראשון ראשון איכא
כיון שנפרע חובו , והריץף כתב | שאין מעבירין ממנו
אלא ג' פעמים כרכתיב. חן כל אלה יפעל אל פעמים
ג' עם גבר ואתיא כההיא. ראמרי במס' יומא ראשונה
שני" ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו כדכתיב
חן כל אה יפעל וכו' ותימא רהתם משמע דראשון
ושני מוחלין לו לגמרי ואילו הכא אמרינן ועון עצמו
אינו נמחק ו"ל רהתם בסוף הרין מיירי היכא האשתכח
רליכא רובא עונות אע'ג רקשה קצת לישנא רנקט
מהילה בראשון ומחילה בשני רמשמע רבשעת החשכון
והמשקל קודם גמר דין מוחלין לו ראשון ושני ושלישי
לגמרי ותו קשיא הא רקאמר הכא דאי איכא רובא
עונות מיחשב בהדיהו והו"ל מיחשבי בהדיהו דהא תלתא
עונות נינהו. = ו"מ דודאי ג' עונות | מוחלין לכל אדם
לגמרי שנמחקין לאלתר והרביעי הוא שמעביר לכל
אדם מלפניו ואינו נמחק ואי איכא רובא עונות מיחשב
גבי הנהו רמרביעי. ואילך ואמאי דקאמר מעכיר ראשון
ראשון עם כל א' מבני ארם קאמר שמעביר לזח ראשון
ולה ראשון ועדיין אי זה מחוור דקרי ראשון ראשון
לרביעי ועוד דלא מייתי הכא ההיא רמפ' תמיר ולכך
ייל רראשון ראשון ממש מעביר לכל א' מישראל בכל
שנה ששוקלין זכיותיו ועונותיו ועון עצמו אינו נמחק
: כראמרינן
ריטנ'א
כדאמרינן הכא והחיא ריומא. ענין אחר הוא שעושה
הקב"ה עם יחיד ויחיד | לאחר שהגדיל ובא לכלל עונש
שעדיין לא הורגל במצות ואין רסן יצרו בדו לגמרי
ולפיכך מוחלין לו לגמרי ג' עונות שהטא והם כאלו
לא עשאם ומרביעי ואילך הוא שחושבין לו ואין זה
הדין אלא בדין הראשון שלו אחר שהיה בר מצוה הן
בר"ה כשדנין עניני העולם הן בשעת מיתתו כשדין
ענין נפשו הן ביום הדין הגדול והנורא לעולם אין מונין
לו ג' עונות ראשונים שחטא בתחלת מעשיו לאחר
שה" בר עונשין כנ"ל . ואך לפירושינו זה מעביר
ראשון ראשון רקאמר עם כל א' מישראל מדבר וכן
נראה בהדיא מפירש"י זיל שפי' עון ראשון שבראשונים
כשבא לתתם בכף מאזנים מעבירות שומטו ואם היו
כולן מחצה על מחצה כיון שחסר א' מהם יכריעו
הזכיות וכך הוא. המנחג ע'כ :
ועון עצמו אינו נמחק . הנכון כמו שפרשיי דאי איכא
רובא עונות בהדי האי שהעבירו העון הזה
הוא מחצה על מחצה מיחשב האי נמי בהדיהו ואינו
מוחקו אלא כשהוא מחצה על מחצה עם זה העון
רהשתא הוא דמטה אליו כלפי חסר ולא כדברי המפרש
דאי איכא רובא. עונות חוץ מזה מיחשב בהדיהו דא"כ
אף כשהוא רובו עונות עם זה העון הקביה מעביר לו
ל זה ונשאר בינוני וזה איגו הדא שאין מדת רב חסר
אלא לבינונים ולכולהו נוסחי הא רקאמר ר' ישמעאל
ממדת רב חפר הוא ועוד דא"כ אחר שהעביר לו עון
ראשון נשאר בינוני מה יהא דינו צריך להיות לו מטה
כלפי *|חסד] פעם שניה עד שיכריעו הזכיות להיות
כובש או נושא וזה אינו במשמע אלא ודאי פרש"י "ל
עיקר :
אמר הבא כל המעביר וכו', והא דאמרינן בפ"ב
דיומא כל תיח שאינו נוקם ונוטר כנחש
אינו ת'ח אוקמינא בדלא מפייסי. ליה דאיבעי ליה
למנקט ליה בלביה ואע"ג דכתיב לא תקום ולא תטור
התם במילי דעלמא אבל במילי דשמיא. איבעיא ליה
להיות = נוקם ונוטר | ומילי דעלמא עלוב לסבול
ולהיות עלוב כדתניא | הנעלבין ואינן עולבין אבל
מיט רנקיט ליה בלביה כל היכא | דלא | מיפייס
ליה | איבעי ליה לאפיוסי כדאמר רבא הכא. והכי
פירשנוהו בגמרא הכא ומיהו ק"ל הא דאמרינן במס'
מגילה עליה דרב פפא דכל רמשא אמר שרי ליה
ומחיל ליה למאן דמצערן היד אי במילי דידיה | מאי
ראש ה שנה
פרק א כ
רבותא הא כתיב לא תקום ולא תטור ואי במילי
דשמיא כיון דלאא מיפייסי ליה אמאי אינו נוקם ונוטר
כנחש וי"ל דלעולם במילי דיריה ורקאמרת מאי רבותיה
הא ודאי רבותא רבה איכא דנהי דאמרה תורה לא
תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו מימ לא אמרה למחול
לו מחילת שמים וזה מוחל. לו לגמרי :
ע"ב מלמר שנתעטף הקב"ה . פי' שנראה כן למשה
במראה הגבואה (ומפרש) [ומפרשי]
רבנן דלישנא דויעבור | דרשי': כש"ץ העובר לפני
התיבה :
עשה להם סימניות כאכין ורקין שבתורה, כי בין פסוק
לפסוק יש נונין הפוכין לדרוש סימניות
אלו למיעוטין שלא כל שעה שצועקין נענין אלא קודם
גזר דין ולא מצינו סימניות אלו בכל הכתובים שלנו
והיינו משום רקיי"ל כרי. יצחק ראמר גזר דין דיחיר
מקרע :
דף י'ח ע"א. תנאי היא. ר' אליעזר ור' יצחק .
(מונין = *[מנין] = לגד
דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע , פי' ואפי' דצבור
דהא על עבור מייתינן לה הכא דכתיב. כי אם תכבפי
בנתר ואע"ג (דכתיב) *|דמייתי] קרא דלכן נשבעתי לבית
עלי דהוה יחידים כל שהיא משפחה אחת דין צבור
יש לה ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים | באניות
דכיחירים רמי לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין
כאן גזירה על משפחה א' וזה ברור :
ה"ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו . ולא גרסינן רבא
דהא רבא לאו כהן הוה | כדאמרינן
בהזרוע דא"ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא וליכא
למימר דמצד אמו ,הוה מדבית עלי דא"כ לא היל להיות
בגזירת בית עלי אלא ודאי רבה גרסינן דהוא רבה בר
נחמגי שהיה דוד אביי והכי משמע בפיק דמיק ראמרינן
אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא
במזלא דהא רבה ורב חסרא תרויהו | צדיקי גמורי מר
מצלי ואתי מטרא וכו" רנה חיה מי שנים ורב חפרא
תשעין והיינו דאמרינן הכא רבה דעסק בתורה חיה מ'
שנין, ומיהו ק"ל דהא אמר בפ' חלק איל אביי לרכה
אמאי בכי מר | הא תורה הא גמ"ח וי"ל דאפ"ה עסק
בגמ"ח טפי מיניה :
כנגר עשר לגימות שנתן לעבדי דור . פרש"י שהרי
עשרה עבדים שלח לו דוד וכשעשה להם
סעורה אחת הרי כאן עשרה לגימות :
כנגד
ריטב'א
כנגד עשרה ימים, פ" שנתן לו עשרה ימים לשוב
בתשובה :
הג מאי ככני י[מרון] הכא תרגימו כבני אמרא ר"ל אמר
כמעלות בית חורין שמואל אמר
כחילות בית דוד . פיי מלשון מרות ואדנות . אמר רבה
בר בר חנה אמר רי. יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת
אמר רב נחמן בר יצחק אף וכו' יש נוסחאות משובשות
שמקדימין דברי ר"י לדברי שמואל ודברי רב נחמן בר
יצחק וטעות הוא :
מתני' על ששה חדשים השלוהין יוצאין . פי' להודיע
לבני א"י שקדשו ב"ד את החדש
כדי לעשות המועדות בזמנן כי הכתוב תלה קביעות
המועדות בקדוש חרש ב"ר כדכתיב אשר תקראו אתם
וב'ר מקדשין אותם ע"פ הראיה ולא שיהו סומכין על
הראיה בלבד אלא ב"ד המקדשין את החדש היו חכמים
גדולים כראיתא התם ויודעין המולד ע"פ חכמה ואעפ"כ
גזירת הכתוב. היא שלא יקדשוהו אלא בראית ב'ד
עצמן או עדים והם אומרים מקודש מקודש כדכתיב
החדש הזה לכם כזה ראה וקרש ומיהו כל היכא דלא
אפשר מקדשי ליה ע"פ הראיה וכדמוכח בגמרא
ובתחלה | משיאין משואות והיו יודעין כל ישראל
קדוש החדש בלילה אחת ועושין כל המועדות יום א'
משקלקלו הכותים גמנעו מלהשיא משואות והתקינו שיהו
שלוחין יוצאין וכל מקום שהשלוחין מגיעין קודם המועד
היו עושין המועד יום אחד ובמקום שלא היו מגיעין היו
עושין ב' ימים מספק . ונראה בתלמוד שאף לבבל חיו
שלוחין יוצאין כראמר כי אתא עולא לבבל אמר להו
עברוה לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא
עבדינן להו פי' כר מודעינן להו קדוש החדש שלא
יעשו שני ימים. ומעברינן | נמי אמטולתייהו החדש
לפעמים ואמרינן מאי טיבותא אמר עולא משום ירקיא
שיהיו כמושין לשני ר' אחא בר חנינא אמר משום
מתיא שלא יסריחו - וכו' כדאיתא בגמרא וש"מ שיהו
שלוחין יוצאין לבבל וקתני השתא על נישן מפני
הפסח שיהו- מוריעין באיזה יום קבעו גיסן כדי שיעשו
פסח בט"ו בו ועל אב מפני התענית . ובגמרא מפרש
אמאי לא נפקי אתמוז. וטבת והיכא דלא מטו שלוחי
אב מסתכרא שלא היו מתענין אלא יום א' שהרי גזירה
שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא שיתענו שני
ימים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים כדבעינן | למימר
ראש השנה
פרק א
קמן והילכך. היל | להתענות מן הספק יום עשירי דכיון
דספיקא הוא ההוא עדיף טפי חדא דעקר חרבן. בעשירי
הוה כדאמר התם בתעניות אלא דאתחלתא דפוהענותא:
עבדו עיקר וכיון שכן בעשירי ספק תשיעי עדיף להתענות. "
טפי מתשיעי ספק ח' ועוד דהא זמנים שמתענין בעשירי
כשחל תשיעי בשבת ומשום דאקדומי פורענותא לא
מקדמינן בנ"ל ;
גרסו' בירושלמי על עצרת למה אין יוצאין ופריק
עצרת התוכה היא אשכחת אמר פעמים ה'
פעמים ו' פעמים ז' כלומר דלאו בקביעות (ניסן) [פיון]
תליא אלא במשלם ימי העומר וכיון דידעי פסח ממילא
ידעי דעצרת בנ' יום לעומר והשתא בזמן הזה אף על
גב דעבדינן תרי יומי. פסח משום מנהג אבותינו הוא
וכדבעינן למימר וכדאיתא בפיק די"ט ולפיכך כיון
דידעינן בקביעא דירהא סמכינן עלה למימני מיום שני
בלבד ולא לבלבל המנינות לעשות שני מנינות א' מן
השני וא' מן השלישי ואפיה עבדינן עצרת ב' ימים
גזירה שאר כל המועדות :
ועל אלול מפני ר'ה, פי' דבתשרי גופיה לא מצי נפקי
מפני ר"ה שהרי חגו בן יומו , ותימא אמאי
נפקי על אלול דהא אכתי הו"ל לכולהו חוץ מבית
הועד למעבד ב' ימים מפני ספיקו של אלול שמא
היה מעובר וכ'ת דאהני להו רנפקי מספיקא דאב ולא
יצטרכו לעשות ג' ימים א"כ היכא דלא מטו שלוחין
לעברי תלתא יומי ו"ל דמסתמא ליכא למיחש לספיקא
דאב ואלול דהא תרי ירחא הסורא כי הדרי לא שכיחי
אלא דאפ'ה כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ו
שלוחי שמה שאפשר לעמוך על הוראי אין לסמוך ע
הרוב וכי תימא אכתי כי היכא דעבדינן ר"ה תרי יומא
מספיקא דעברוהו לאלול אמאי לא עבדינן גמי "ה
תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים והלא ייה חמור מאד
שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין : ביום העשירי ואנו
מתענין בט' שמצוה לאכול בו וי"ל דכיון דקיייל דמימות
עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא. גזירה שאין
רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה וכ"ש בזמן הזה
שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין | עושין שני ימים
אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום ב' ימים ואנו
מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו
החדש ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו
יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפיי לחויל כדכתיבנא לעיל
ולמצרים
ריטביא
< ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון
כמיש הֶרמבים ובודאי לא היו | מגיעין לכל א"י שהרי
היא ת' פרסה על תי פרסה ואפי' היתה ירושלם באמצע
ממשריתיו לה: מאתים פרסה' לכל רוח שהוא מהלך כ'
יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות ולכל היותר
הוא טיו עס כמ"ש במפ' תעניות טיו יום אחר החג כדי
שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת וכיון דכן היו מקומות
בארץ ישראל *[שצריכין] לעשות המועדות ב' ימים כמו
בהו"ל וא"כ אמאי נהוג כ"ע למעבר בא"י כל המועדות
יזם א' לבד מר'ה ובני חוץ לארץ : עושין אותן כולם
שני ימים . | והתשובה כי בראשונה היו מקדשין
החדשים ע"פ הראיה ולא היו \ יודעין" בקביעא דירחא
כדאמר במס' פוכה משום דלא ירֶעינן בקביעא דירחא
ואפ" בפיק דביצח אמרינן והאידנא דידעינן בקביעא
דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי וכן הוא. כי בתחלה כשהיה
קדוש החדש בביד לא היו יודעין בקביעא דירחא אלא
ב"ד בלבד והעומדין בקביעותו ומקום ששלוחיהן מגיעין
כ אפי' החכמים שחיו יורעין המולד. בודאי לא חיו
יודעין זה לפי שהמועדות תלויין בקדוש ב"ר סמוך אבל
עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא שהרי עמד
הלל הזקן : הנשיא אהרון שהיה בישראל בנו של ר'
| יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות
מתמעטות ושלא יהא לישראל ב"ד בקדוש החדש עמר
ועבר כל השנים עיפ חשבון וקדש כל החדשים וכל
המועדות כי מפני הדהק רשאי לקבעם קודם זמנם
כדאיתא בסנהררין וגם שלא ע'פ ראיה וזכור אותו
האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור'ח מישראל
שאין לנו מהם אלא בקדוש ביר סמוכין כדאמרן נמצא
שכולנו יורעין עכשיו קביעא דירחא ממש, ועל
זה > שאלו בביצה פ"ק אמאי עבדינן תרי. יומי והשיבו
משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם | בידיכם
דזמנון דגזרי שמדא ואתו לאקלקולי כלומר שמא יאבד
החשבון שנתן הלל בירינו ואתינן לקלקולי לפיכך אע'פ
שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום א' אלא
שנהי" נוהגין כבתחלה ונהיה = בעיקר המעשה כאלו אין
אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא
ספק בידינו וכן לענין = דחיית שבת מפני הלולב. כך
הוא בירינו ואפשר שע"ז אמר שם לא. ידעינן בקביעא
דירחא כלומר אפ" בזמן הזה והכי מוכח לישנא כלומר
שאנו כאלו אין אנו יודעין כלל בענין לולב לחוש
לכדרבה כיון שהיום ספק וב"ר עוקרין עשה בשב ואל
ראש השנה
פרק א כה
תעשה שהם ראו שכך יפה לנו וכך | תקנתינו נמצא
שאינו מנהג בלבר אלא חיוב | כבתחלה ואינו כמנהג
ערבה. שאין מברכין עליה וכשתקנו לנו שנזהר בטנהג
אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות
מקומות יש ויש שעושין ב' ימים ויש שעושין יום א'
ויש לנו לילך אחר הרוב ובחו"ל רובא (הימים)+ לעולם
שלא. היו מגיעין שם שלוהים ולפיכך אנו עושין כאן
ב' ימים אבל ברוב. א"י -חיו עושין שום א' ועושין היום-ג'כ
יום א' חוץ מריה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו
שכתבנו . ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים
היו עושין ב' ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה
והיה השני קדש גמור ועיקר ולפוכך עושין | בכל
המקומות | ב' ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית
הועד וזיש בב' ימים טובים של ריה שהם קדושה אאחת
וא"כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון שלענין הקדושה
כיון שמפני המנהג הוא. ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים
בב ימים שהוא עיקר הכל אבל לענין (המנהג) [המנין]
כמו לענין י"ה אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון
שא"א אלא לעשות יום א' מונין מן הראשון שאנו
יורעין בוראי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי
הרי. זה מבואר ונכון :
גמרא וליפקו נמי אתמוז וטכת . פי" דהא ימי תענית
הם ג'כ לאחר החורבן רמתניתין >
נמי לאהר החורבן היא מדקתני על אב מפני התענית
ומדקתני וכשהיה בהמ"ק קיים יוצאין. על אייר :
[ע"ב| ופרקינן דאמר רב חנא כו' רב פפא וכו'. ופירוקא
מדרב פפא הוא ומימרא דרב פפא ה'פ שהצומות הללו
עיקר גזירת] היה על חרבן הראשון כל א' לענינו כדמפרש
בריתא לקמן וכשנבנה הבית שני אמר הנביא. כה אמר ה'
*|[צבאות | צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהורה לששון ולשמחה
ולמועדים טובים כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם
ימים טובים ומ'מ מרקרי להו נמי לאחר הבנין צום ולא
כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא. (אשר) [כי]
צמתם וספור (ברביעי) *[בחמישי] משמע שלא נתבטלו
לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה ואע"פ שהיה ראוי
שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזר' והרי נבנה והטעם
לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליהרב שיהא גלות
זה שאנו בו ובנין | בית שני לא חשיב להו כולי חאי
דלהוי נגדר הפרץ הראשון ולפיכך לא עקרו ו
לגמרי אלא אמרו כי בזמן שיהא שלום כלומר שישרא
שרויין : על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו | לששון
1 ולשמחה
ריטב'א
ולשמחה ואם אין שלום שבהמ"ק חרב ויש שמד על
ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום. גמור מגזירת
נביאים הראשונים ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה
הדבר ,תלוי ברצון ישראל רצו ביד מתענין לא רצו
אין מתענין כלל והשתא דפרישנא מימרא דרב פפא
צרכינן לפרושי מאי מפרקינן בעיקר קושיין מדרב פפא
דהא אע'ג דאמר רב פפא רצו מתענין לא רצו אין
מתענין מ"מ כבר חיו רוצים להתענות. באותו זמן ונוהגין
היו להתענות תמוז וטבת מדפרכינן וליפקו נמי אתמוז
וטבת וא"כ אכתי תיקשי לן אמאי לא נפקי בהו
שלוחין ויש מתרצים 4 דה"ק דכיון שהיו קלים | בתחלתם
שאלו לא רצו לא היו מתענים אף עכשיו שקבלום
עליהם לא היו מקפידים לשלוח עליהן שלוחין וזה אינו
נכון כלל שכבר שקבלו והיתה. עליהם חובה מגזירת
נביאים | למה לא יהו מקפידין לעשותן בזמנן ואחרים
פירשו דה"ק אע"פ שאנו מורגלין להתענות בהם אלו
רצינו שלא להתענות בהם לא היינו מתענין כי לעולם
הדבר תלוי וכיון שכן אין קפירא לשלוח בדבר שלוחין
וגם זה אינו מחוור דודאי אחר שהורגלו בהם וקבלוס
עליהם אחר שלא היה שמד עליהם כבר נתקיים עליהם
ושוב אין להם כח ורצון לבטלם שכבר רצו בדבר
וקבלום ומימ אין עלינו אלא כמו שרצו הראשונים
ריל שאין עלינו אלא איסור אכילה ושתיה אבל
להפסיק מבע"י וליאסר ברחיצה ונעילת הסנדל לא קבלו
עליהם. וכשם שהיו רשאים לעקרם לגמרי היו | רשאים
לעקור מקצתן . והנכון דוראי בימי חכמי התלמור כבר
היו נוהגין בתמוז וטבת וכבר קבלו עליהם ורצו בהם כל
ישראל כמו בזמננו זה ושוב א"א לעקרם אבל כשנשנית
משנתינו לא רצה לשנות דנפקי שלוחי עליהו או משום
דההיא. שעתא כבר היו. תלוים ברצון ויש שהיו מתענין
ויש שלא היו מתענין וכיון דכן לא היו מטריחין לשלוה
שלוחים ומיהו תלמודא פריך מעיקרא דליפקו אתמוז
וטבת משום דהשתא כבר היו מורגלין ופשוטין ומקובלין
בכל ישראל והי" סבור שכך היה לעולם ולהכי פרקינן
דלאהר ההורבן ברצון היו תלוין וכשנשנית משנתינו
רופפין היו ביר ישראל וכדמוכח מעובדא דרבי שרחץ
בייז בתמוז וכראיתא במס' מגילה ואח'כ הוא שרצו
רוב ישראל וקבלו עליהם וא"א לעקרם כניל לפי שיטת
כל המפרשים ז'ל שפי' רצו אין מתענין כלל ואפילו
באכילה ושתיה ולדבריהם הא דאמר במפ' מגילה דר'
רחץ בייז בתמוז וטעמא משום הא דרב פפא לאו דוקא
ראש השנה
פרק א
רחץ דה"ה אכל ושתה אלא דנקט רחיצה דמפרסמא
טפי וכדאמרינן לקמן במעשה שגזרו תענית בהנוכה
ויצא ר' אליעזר ורחץ ר' יהושע וספר ואמרו להם צאו
והתענו על מה שהתעניתם וממ אפשר היה לומר כי
מעולם לא נתבטל מישראל לאחר החרבן תענית בתמוז
וטבת כי האיך תכפל ותקום פעמים צרה ויחיו אוכלים
ושותין בהם אלא חומרי תענית הוא שנתבטלו מהם
שלא יאסרו מהם אלא באכילה ושתיה ושלא יפסקו
מבע"י ור' לא עשה בי"ז בתמוז אלא רחיצה אבל לא
אכל ושתה ועל הדרך הזה' היה רוצה לעקור ט"ב
כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה ברצון דקרא
על כולהו צומות כתיב בשוה תדע שאלמלא כן האיך
היח יכול לעקרו שהוי אין ב"ר יכול לבטל דברי ב"ר
הבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא וראי אף
ט'ב תלוי ברצון מגזירת נביאים ולפיכך אמר שבקש
(ב'ר) [רבי] לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה
ושתיה כיחידים בעלמא לא בתורת תענית צבור וכדרך
שבטל ג'כ מתמוז ומבת ומפני קולא זו שלא חיו
נוהגין בהם כחומר תענית אלא כתענית יחידים לא חיו
מקפידין לשלוח להן. שלוהין שאינו אלא תענית יחידים
ולהכי פרכינן הכא איה טיב גמי כלומר > שאף הוא
תלוי ברצון ומיש מאידך ופרקינן שאני ט"ב הואיל
והוכפלו בו צרות לעולם חחזיקו בו להיות צום כנזירת
נביאים בכל חומרי תעניות וכראמר בעלמא אין תענית
צבור בבבל אלא ט'ב וכיון שנוהגין חיו בו בגזירת נביאים
ובתורת תענית צבור. ראוי היה לשלוח. עליו שלוחין
ומעתה לכל השיטות האלו אף תמוז וטבת מקובל הוא
עלינו ואין על יהיד וצבור לעקרם שכבר רצו כל ישראל
וקבלום עליהם כתענית יחידים אלא דמ"מ אפשר דבעו [.
קבלה מבע"י כתענית יהידים משאיכ בטיב : |
והא דאמרינן שאני ט"ב וכו". לאו משום דארעו בו
צרות רבות דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות
כדתנן ה' דברים ארעו לאבותינו בייז תמוז אלא לומר
שחזרו בו ב' פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית
בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר (והובקעה) [ונחרשה]
העיר אבל בי"ז בתמוז לא הוכפלו שהרי לפום גמרא
רילן בט' בתמוז הובקעה העיר בראשונה ובי? בתמוז
הובקעה בשניה ואפילו לדברי הירושלמי שסובר כי,
בשתיהן הובקעה העיר בי"ז בתמוז באידך הוכפלו צרות
טפי שנחרב הבית ונלכדה ביתר ונחרשה העיר בראשונה
ובשניה והיינו דלא אמרינן שאני טיב 7 בו צרות
אלא
ריטב'א
אלא שהוכפלו בו צרות , וניל (דית) [דט"ב] שהוכפלו ב'
כפילות דנגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב
הבית בראשונה הרי כפל א' וחרב (השניה) | בשניה] ונלכדה
ביתר (הכי) [הרי: כפל] בשניה ובכל אחד היה בו גזירת
מיתה: משאיכ כן [בי"ז בתמוז] וכל הד' דברים אלו
מפורשים בתוס' סוטה והכא | נקט חדא מיניהו. והכי
איתא התם רשב'י אומר ד' דברים חיה ר"ע דורש ואין
אנ דורש כמותו ונראין דברי מדבריו הוא היה אומר
ותרא שרה את בן הגר מצחק שהי' עובד ע'ז ואני
אומר לא היה צריך אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו
לחלוק היה ישמעאל. אומר אני נוטל שני חלקים כי
אני הבכור וכן שרה אומרת לאברהם כי לא יירש בן האמה
(הזה) *| הזאת] ודברי נראין מדבריו כיוצא בו אתה אומר
הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שוה להם. דברי
ר"ע ואני אומר אפ" אתה מכנס להם כל צאן ובקר
שבעולם סופן לדון אחריך השיבתו רוח הקורש עתה
תראה היקרך דברי ודברי נראין מדבריו כיוצא בו יושבי
החרבות האלה וכו' א' היה אברהם שלא עבר אלא
אלוה א' ורש את הארץ אנו שעובדין אלוהות הרבה
אינו: דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם
שלא נצטוה אלא מצוה א' ירש את הארץ אנו שנצטוינו
מצות הרבה עאכ"ו מה נביא אומר להם כה אמר ה'
על הדם תאכלו ועיניכם תשאו וכו' והארץ תירשו
עמדתם על חרבכם וכו' והארץ תירשו ורואה אני את דברי
כיוצא בו (כי) כה אמר ה' *[צבאות] צום הד' וכו' גר'י צום
הד' זה י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר וכך היא בתוספת'
> סוטה ותימא רִהָא קרא דמייתי' כתיב. ביה ותבקע העיר
בט' לחורש ובירושלמי. כתיב כן (והא תשעה) בתשעה
לחורש [הובקעה העיר ואת אמר הכין] (לחודש כתיב)
ופריק קלקול חשבונות היו שם כלומר כי מפני הצרות
והמלחמות. טעו בחשכון והיו סבורין שהיתה הבקעה בטי
בו אבל לעולם בי"ז היתה אף בראשונה כמו בשניה
ומיהו בגמרא דילן בפ' בתרא דתענית אמר" בהדיא
דבראשונה הבקעה בט' בו ובשניה. בי"ז בו ולפי . זה
ה'ג. הכי צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הבקעה העיר וכך
מצינו הגרסא בנוסחי דוקני וא"ת והלא עיקר גזרת
התענית על חרבן ראשון הוא ובט' בתמוז קבעוהו שבו
הבקעה העיר וא"כ למה אנו מתענין היום בי"ז בתמוז
שהיתה בקיעה שניה וכ'ת כי בבית שני נעקרו אותם הצומות
שגרו על בית ראשון הא ליתא כדמוכח לעיל תרע
דהא עשרה בטבת וצום גדלי" מחרבן ראשון הם ואנו
ראש השנה
פרק א כו
מתענין אותן וכיון שכן למה נעקר ט' בתמוז ואם מפני
שנבקעה בשניה בי"ז נתענה בשניהן ומה שקשה יותר
הוא מ"ש בפ"ק רמגילה .על רבי שרחץ בתמוז והיינו
מטעמא דוב. פפא דלעיל דאמר רצו מתענין ולפי שלא
היה שמר בימי רבי וזה תימא גדול | בעיני שהרי. "ז
בתמוז אינו תלוי ברצון שהרי לא תלו ברצון אלא ט'
בתמוז שהי' מגזירה ראשונה של נביאים אבל י"ז בתמוז
גזרה חדשה היא על חרבן בית שני שאל'כ למה מתענין
אותו כלל ויש לנו לומר. שלפי שחיו יודעים הנביאים
חרבן בית ב' הניחו הצומות הראשונות כמ"ש לעיל
ולפיכך כשהניחו תענית תמוז שיהיה צום בזמן השמר
ושיהא ברצון בזמן שאין שמד לא על ט' בתמוז
הניחוהו שהרי יודעין היו הבקיעה השניה שיהא עתידה
לחיות = אלא עקרוהו ממקומו וקבעוהו | בי"ז כי | קשה
היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו
על החרשה שהיתה חמורה וקשה יותר וגם ה"
קשה לגזור | בי תענית בחודש א' אלא .כיון רשם
בקיעה א' היא וגס שתיהן בחדש א' קבעו התענית על
שתיהן בי"ז בו כבקיעה שניה שהיא אבל חדש וכהא
לא שייך להשיב מהא דאמרינן. שאין ב'ד יכול לבטל
דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ואס
פשט איסורו בכל ישראל אפילו אם יבא אליהו ויאמר
אין שומעין לו ויום ט' בתמוז פשט בכל ישראל דהא
ליתא דאלו מגזירת נביאים הראשונים לא היה אלא
בגלות ראשון בלבד ודין הוא שיתבטלו בבנין בית שני
אלא שעמרו נביאים האחרונים וקבעום בבית שני על
דרך שאמרנו וכדרב פפא ובזה לא יקשה לנו מה
שהקשו בתוס' על מ"ש במגילה דרבי בעא למעקר טי
באב ואע"פ שח מגזרת נביאים ופשט בכל ישראל
וטעמא דמלתא כראמרן שאף הוא. ביאים האחרונים
תלאוהו ברצון כרכתיבנא לעיל ואפשר עוד לומר שאף
נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחרבן שני
ולא קבעוהו בט' בו דוקא אלא בחדש זה שלא' מצינו
שנקרא אלא צום הד' אבל אין | צריך לכך ומימ דכר
ברור הוא שהתענית הזה אחר החרבן ביום י"ז בתמוז
היה כמו | שאנו נוהגין היום וכדמוכח מעובדא דרכי
במס' מגילה וממתני' ובריתא דמסי תענית דתגן ה' דברים
ארעו לאבותינו בי"ז בתמוז דודאי לפי שהוא יום תענית
הביאוהו שם במס' תענית דבתר דשלים תנא עניני
תענית שהציבור גוורין איירי בתענית הקבועין על ישראל
מתקנת נביאים ומה שלא הזכיר התנא צום. הז' וצום
העשירי
ריטב'א
העשירי לפי שלא ארעו בהם אלא צרות המופרשות
בכתוב והזכיר צום הד' וצום החמישי מפני דברים שארעו
>בהם שאינן מסורשין. בכתוב +.
ונראין דברי מדבריו וכו'. כלומר כי צוט הרביעי
שהוא ראשון בכתוב. על בקיעת העיר
שהיתה ראשונה וצום העשירי שהוא אחרון על שמועה
הבאה לירמיהו שחיה באחרונה והוא אומר על ראשון
שבכתוב אחרון ועל אחרון ראשון כי הוא מפרש צום
העשירי הכתוב אחרון בסמיכת מלך בבל שהיה תהילה
לכל ולא עוד אלא שאני מונה לסדר פורעניות והוא
מונה לסדר חדשים פ" שאפילו הייתי מבלבל סדר
החדשים היה ראוי לדון כמותי ולתפוס סדר פורעניות
כ"ש וכ"ש שאני מונה יפה לסדר חרשים כמותו ומוסיף
עליו אף לסדר פורעניות :
אחמר רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית
ר'י וריביל אמרי לא בטלה.
ואותגינן להא דר' חנינא | מעובדא דלוד ומדאמרי להו
צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא לא בטלה
מגלת תענית וכאן תשובה גמורה על הראב"ד זיל שכתב
במס' תענית | דאפילו למ"ד בטלה. מגילת תענית חיינו
לענין יחידים אבל לגזור בו תענית צבור לכתחלה לא
בשלה וא'כ מאי קמקשינן הכא דהא תענית צבור הוה
וכ"ע מודה שלענין תענית צבור לא בטלה אלא ודאי
ליתא לסברא דיליה ומיהו הרב ז"ל היה מביא ראיה
לדבריו ממ"ש דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר ואמרו
ליה יום טוריינס הוא ומאי קאמרו ליה דרילמא רב
נחמן כהילכתא סבירא לן דבטלה מגלת תענית ועור
למה ליה למימר לחהו יום טוריינס בטולי בטליה אלא
וראי שלריה לענין תיצ לא בטלה ולפי מה שנראה
בכאן יש לנו לדחות הראיה ההיא דהנהו דאמרו ליה
והא יום טוריינס הוא היו סבורים כמ"ר לא בטלה מגלת
תענית ובדין הוא דאיהו מצי מהדר להו דבטלה מגלת
תענית וכראיפסקא הילכתא אלא שרצה להשיב להם
אף לפי דעתם. דיום טוריינס בטולי בטלוה ,. א"ג דכולהו
הוה סברי דבטלה מגלת תענית אלא משום דהוה הילכתא
רופפת נתלו בה אשלי היה קשה בעיניהם לעשות
מעשה כנגד האומרים דלא בטלה ולהכי אצטריך לומר
שאפילו לדברי האומר לא בטלה אפשר לגור בו
תענית ומ'מ \ לדברי האומר בטלה וראי בטלה לגמרי ;
א"ר ווסף שאני נר חנוכה דאיכא מצוה. הקשה תוס'
למאי דסבר רב כהנא דליכא הפרשא בין
ראש השנה
פרק א
חנוכה לשאר ימים אדמותיב ממתניתא לותיב ממתניתין
דקתני על כסליו מפני חנוכה והא מתניתין לאחר החרבן
היא והיו נוהנין לעשות "ט בחנוכה אלמא לא בטלי
ותירצו דרב כהנא הוה. סבר דאי ממתניתין ליכא קושיא
דרילמא אע"ג דבטלה לענין הספד ותענית מ"מ מצות
חנוכה להרלקת גרות לא בטלה = ומפני המצוה היו
שולחין שלוחין ואע'ג דאביי ורב יוסף סיל דאי בטלה
לגמרי בטלה אף למצוה ואם לא בטלה למצוה אף
להספד לא בטלה כלל ההיא סברא דאביי. ורב יוסף
דפריקו הכי אבל רב כהנא - הַָה חושש דרילמא בטל
י"ש בהספר ותענית ולא בטלה מצוה זו נראה שיטת
התוס' אלא שלשונם קצר. ויש שהקשו על תירוצם
הא דאביי ורב יוסף דבסמוך ותירצו בעיקר קושיין דכרין
הוא דמצי למפרך ממתניתין אלא דמשום דבריתא
מיפרשא בהדיא טפי דקתני צאו והתענו על מה
שהתעניתם מיה שביק מתני' ופריך מינה ואין צורך כי
תירוץ תופ' נכון הוא : |
א"ר ווסף שאני וכו'. דקס"ד דמשום מצוה דידה לא
בטלה וא"ל אביי ותבטל מצוה דהא
עיקר התקנה י"ש היה אלא ה"ק שאני חנוכה דמיפרסס
ניסא משום דאיכא מצוה כלומר שעיי המצוה נתפרסם
הנס בייט זה וא"א. לבטלו ואפשר. לומר דאביי מפרש
הוא דברי רב יופף אלא דלישנא דא"ל אביי ולא אמר
מתקיף. לה אביי משמע דמפלג פליג :
וכששמעו חכמים כו'. מכאן יש לזהר שלא לכתוב
שם בשטרי שבועות וחובות
וכיוצא ואע'ג שאין נוהגין לכתבו אלא בכטי ושלא בכתב
אשורי קרוב הדבר שאף שטרותיהם לא היו בכתב
אשורי שלא היו נוהגין לכתבו אלא בכתבי הקורש
ואעפ'כ היה קשה בעיניהם מפני כבוד ה' וכיון שכן
ראוי לחוש לרבר כל מה שאפשר וכל שטר או של
שאלת שלום שיש בו שם אפור להטילו לאשפה
אבל אם אין בו שם אין בו קפידא כדמוכח הכא ואם
יש בו שלום יש מקפידין מפני שהוא שמו של הקב'ה
ולכן נוהגין הרבה שלא לכתוב שלום שמא היום או
מחר יהא מוטל באשפה ורבותי אינם מקפירין והמחמיר
תעיב :
הב"ע בזמן שבהמ"ק קיים . פי' (דבטלה) [דלא בטלה]
מגלת תענות לר"ה. ופרכינן
רף ו"ט ע"א דאיכ תיפוק ליה דהו"ל יום שנהרג בו
גדליה ,| שעושין אותו י"ט בזמן שיש
שלום
ריטב'א
שלום דבשלמא. אי אמרת לאחר החרבן מוקמינן לה
קודם שרצו להתענות בר' הצומות ולפיכך רשאין לקבוע
בו "ט וסייק רב לא נצרכה אלא לאסור את
שלפניו ופרכינן | שלפניו תיפוק ליה משום דהו"ל
ום שלאחר ר"ח ונראה דה'ה. דהו"מ פריך תיפוק
ליח דהו"ל שני של רה בגבולין | אלא דא"כ
מצי פריק שלא נצרכה אלא לירושלם ולבית הועד
שעושין יום א' ומ"מ קשה לי אמאי לא פרכינן
תיפוק ליה דהו"ל יום שלאחר ריה ואפילו בירושלם
ו"ל דהאי מקשה מידע! ודע דימים טובים דאורייתא
לא בעי חיזוק וקסיד דריח לאו דאורייתא ולהכי פריך
מינה. והא דמתרצינן ר"ח דאורייתא וראותבינן. לא בעי
חיזוק = אין עיקר התירוץ | אלא מאי דקאמר ר"ח
דאורייתא הוא. והיק וכבר ידעת דאורייתא: לא בעי חיזוק
וכדתניא וכו' ופרכינן ותיפוק ליה דהו"ל יום שלפני גדליה
ופריק רב אשי אליבא דרב גדליה בן אחיקם דברי קבלה
הוא מדכתיב יה" לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים
מובים ודברי קבלה כדברי תורה דמי לענין זה שאינם
צריכין חיזוק. והא דאמרינן שבתות ו"ט לפניהן
ולאחריהן מותרין | אתיא כמ"ר בשלהי. בכל | מערבין
דע"ש מתענה ומשלים והלכה כמותו כדאיתא התם א'נ
אפילו למ"ד כדי שלא יכנס לשבת מעונה ה"ק לפניהן
מותרין ותוא שלא ישלים שיאכל מעט קודם בין
' השמשות וי"ט הכתובים במגלת תענית לפניהן אסורין
אפ" בלא השלמה :
. מתיב רב טובי וכו' והא יהודא בן שמוע תלמידו של
רימ ורימ בתר חרבן הוה. פי" שחרי
ר"מ תלמיר ר"ע היה ור"ע תלמיד ר"א הגדול. ור'א
תלמידו של ר' יוחנן בן זכאי שחרב הבית בימיו ולתכי
לא אצטוכינן לאתוייא ראית הכא אלא על יהודא. בן
שמוע שהיה תלמירו של ר"מ ומייתינן לה מדתנן כלי
זכוכית שניקבו והטילו | לתוכן אבר אמר רשביג יהורא
בן שמוע מטמא משום ר'מ וחכמים מטהרין ופרש"י
בחר לישנא דפלוגתייהו בדינא דאורייתא ולענין לקבל
טומאה לכתחילה אחר הטלת אבר דר"מ סבר דמיטמא
מראורי" כדין כלי מתכות לפי שהכל הולך אחר המעמיר
ורבנך מטהרין מדאורייתא שאין הולכין אחר המעמיד אלא
מדרבנן טמויי מטמאו מדין כלי זכוכית שגזרו עליהם
חכמים טומאה כדאיתא פיק דשבת והקשה עליו
[בתוס'] דלישנא דמטהרין לגמרי משמע והסכימו כמו
שפי' בלשון הראשון האחר דהכא לענין טומאה ישנה
ראש השנה
פרק א כו
שנטמאו קודם שניקבו קמיפלני : וקמפלגי אם. חוזרין
לטומאתן כשהטיל לתוכן אבר או לא דר"מ עביד להו
ככלי מתכות | שחוזרין לטומאתן ישנה כשריצפן דתכל
הולך אחר המעמיד ורבנן סברי דהחוא מדרבנן הוא וכי
גזדו הכי בכלי מתכות | שעיקר טומאתן : מדאוריתא
ומטעמא רמפרש בפ"ק דשבת אבל בכלי זכוכית שכל
טומאתן דרבנן לא גזרו בו טומאה ישנה ואי משום
אבר שהטיל בהם [אין] הכל הולך | אחר המעמיד ורי
ז'ל הקשה ככיון שלא היה שם האנר בטומאתו
הראשונה האיך נאמר שיחזור לאותה טומאה משום
אבר דהשתא ועוד דבתוספתא מתנו לה להאי פלוגתא
בי כוס של אבן שניקב והטיל לתוכו אבר דהתם לא
שייך לומר טומאה ישנה דכלי אבן אינם מקבלין טומאה
אפי' מדרבנן ולפיכך הנכון כפי' הראשון :
ע"ב והלכתא בטלה מגלת תענית והלכתא לא בטלה
קשיא הלכתא אהלכתא ופרקי
כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר ימים . | וקשיא להו
לרבנן דהא כיון דחנוכה ופורים לא. בטלה אסורין
לפניהם בהספר ותענית דהא פלוגתא דשמואל ור"י הוא
בימים הכתובים במגלת תענית דשמואל סכר לפניהם
ואחריהם מותרים ור"י סבר שהן אסורין לפניהן כראיתא
במפ' תענית בהריא וקייל רשמואל ור"י הלכה כר"י
וא'כ האיך נהגו כל העולם להתענות יום שלפני פורים
והרבה תירוצים נאמרו והנכון דודאי לר'י ולרב אסור
היח להתענות ביום ייג = מפני שהוא יום שלפני פורים
ומה שאנו נוהגין להתענות בו אינו אלא לרברי שמואל
דסבר לפניהן מותרין (וכיון+ [אף] דשמואל ור"י הלכה
כר"י הכא הלכה כשמואל דכיון דק"ל במגלת. תענית
כרברי האומר בטלה הרי דעת החכמים להקל בה
ומדבריהם נלמור להקל ג'כ בחנוכה ופורים ולפסוק
כדברי שמואל להקל דאמר לפניהם ולאחריהם מותרין
וכיכ הרב אלברצילוני. והוא הנכון בעיני :
(טעמא) [לא מצינו] דלא אצטריך הא אצטריך מעכרינן
ליה. פרשיי ז'ל הא אצטריך משום
מתיא ומשום ירקיא מעברינן ליה והקשה עליו בתופ'
דא"כ. מאי קאמר מוטב שתתקלקל ר"ה ולא יתקלקלו
כל המועדות דבשלמא למ"ר משום ירקיא איכא קלקול
כולהו מועדות אלא למ"ר משום מתיא ליכא קלקול
אלא בי"ה בלבד כדאיתא לקמן ותו דאי משום הא
ליכא קלקול כלל דהא מידע ירעי דכל היכא דמקלע
ריה (באלול) [כאדיו] מעברינן ליה 8 6
אלו
ריטב'א
אלול הא ירעי ליה ועור קשה לפ" האיך אפשר
דמימות עזרא. ועד | עכשיו לא אתרמי י"ט סמוך שבת
או י"ט דאיכא משום ירקיא ומשום מתיא ובתוסי פירשו
הא אצטריך משום דלא באו עדים ביום שלשים ובאו
ביום שלשים ואחד דמשום דמצוה לקדש ע"פ הראיה :
ואלו נתעברה השנה יוצאין על אדר ב' מפני הפורים
לא קתני. פי' כי היכא דקתני שפעמים
שיוצאין על פפח שני ;
מתניתין. דלא. כרי וכו" לימא בהא קמפלגי דמ'ם כי
מצות הנוהגות בשני נוחגות | בראשון ,
פ" שיוצאין בהם כשעשאום בראשון | חיינו תנא
דמתניתי חילכך = אין צריכין לעשות. פורים שני כדי
שישלחו להם שלוחין ומר דהיינו ר' סבר אין נוהגין
בראשון וצריך לחזור לעשותם באדר. שני ולפיכך
צריכין לחזור ולשלוח שלוחין . וקשה לרבנן ז"ל ואפי'
לתנא דידן והא בעי לשדורי שלוחי כדי שירעו שהשנה
היא | מעוברת ויעשו פסח בזמנו. ומתרצי' דכיון דכל
שתא נפקי שלוחין בנים] והשתא לא נפקי מידע ירעי
דשתא מעוברת היא ומיפרסמי מילתא אף במקום שלא
היו שלוחין מגיעין ואין זה מחוור והנכון בעיני דמשום
עבור | שנה ודאי לאלתר שלחו שלוחין כשעברוהו
לאחר פורים ותנא לא שייך למתני האי בהאי מכילתא
אפיה קשיא לתלמודא דבעינן לשרורי תניינות על
אדר שני מפני הפורים שידעו באיזה יום נקבע אדר
שני :
שלחו ליה כו' אא"ב זמנין מלא וזמנין חפר . כלומר
שאם לא באו הערים שראוהו בזמנו יהא
מלא מ"ה מחללין כשחל יום שלשים בשבת וראוהו
במ
[רף כ' ע"א] אלא אי אמרת לעולם הפר אמאי
מחללין , שהרי אין אנו צריכין
לעדותן ומפרקין משום דמצוה לקדש ע"פ ראיה :
איכא דאמרי וכו' אאיב לעולם חפר. מ"ה מחללין ,
כשראוהו ביום שלשים שחל להיות
בשבת כדי לקדשו ע'פ הראיה? .
אא"א . דומנין עבדינן ליה מלא אמאי מחללין ליתבו
בדוכתיה = בשבתא ונעבדינה מלא ונקבעיניה
יום א' בשבת שהוא שלשים ואחד . ומהדרינן. אי
איקלע יום שלשים (ואחך) בשבת ה'נ דשהו ער
למחר הביע כשחל "יום שלשים ואחד בשבת דתו לא
אפשר - לשהויי ובעינן דליתו היום כדי לקדשו ע"פ
ראש השנה
פרק א
הראיה , דקסבר אפי' שלא בזמנו מקדשין אותו ע'פ
הראיה :
ומדכולהו לאו משום וכו'. פיי כדקא מתרצינן לעיל
וכיון דכן הדרן קושיין לדוכתיה :
אא"ב זמנין מלא וכו' . ואסיקנא בתיובתא ובודאי בלאו
מתניתין ה"מ לאקשויי א"ה דמשום מצוה לקרש
ע"פ הראיה אפילו כולהו חדשים נמי ליחללו אלא
דעריפא למפרך ממתניתין דמוכחא הכי בהדיא. והקשה
בתוסי ואמאי לא אותביניה | מרישא דמתניתין דקתני
ועל ניסן מפני הפסח ואם איתא דאדר לעולם חפר
כיון דנפקי על ארר למה להו דנפקי על ניפן ותירצו
דכיון דסלקא בתיובתא לא דייקינן ביה כולי האי כלומר
רתלמורא לא קפיד בהא אי מותיב מרישא אי מסיפא
כיון דמ"מ מתני' תיובתא ורכותה אשכחן בע"ז בשמעתא
רהמטהר יינו | של נכרי וכן בתענית פ' סדר תענית
ואחריני טובא דמצי פריך מרישא ופריך. מסיפא , והרב
בעל המאור תירץ יותר יפה דעדיפא ליה למפרך
(מרישא דמתני" מחללין+ [מהא. דמחללין] את השבת
לבא לפני הביר דאיכא תרתי הדא דאיכא חלול שנת
ועוד דביר הראויין לקרש את החדש מפתמא מירע
ידעי הא רשלחו למר עוקבא דאדר הסמוך לניסן
לעולם הסר ונמצאת הליכת העדים שלא "[לצורך
דאלו מרישא שהשלוחים יוצאים להודיע לגולה ליכא ,
פרכא כולי האי דכיון ראפשר לתקוני שלא בחלול
מתקנינן דשליחות עדים לגולה לכ"ע מסורה וכ"ע לא
ידעי להא דשלחו למר עוקבא ואע"ג רלעיל. אמרינן
דכיון דנפקי על אלול לא צריכי למיפק על תשרי אם
איתא דאלול לעולם חפר לא דמי חדא דרילמא ההיא
יריעה | טפי לכיע ועור דכיון דיציאתן באלול אין בה
צורך לאלול כלל נימא רמו אדעתייהו דמשום: תשרי
הוא דנפקי לפי שאלול לעולם חסר אבל הכא שיציאת
שלוהחין באדר לצורך אדר הוא מפני הפורים לא רמו
אנפשייהו | למידע | מיניה. קביעות ניסן ביום | שלשים
הילכך יוצאין שלוחין אף על ניסן וזה טעם מתוק ונכון
והא 4 דאסיקנא למר עוקבא בתיובתא ה"מ לדידהו
דמקדשי עיפ. הראיה אבל אנן דעברינן על פי קביעא
דירחא עבדינן ליה | לאדר הסמוך לניפן לעולם חסר :
כמה טיבותא כו", פי' שאנו מעברין לאלול לפעמים
מחמתם ואמרינן . מאי טיבותא = עולא
אמר משום ירקיא שלא יכמשו בייט הסמוך לשבת :
משום
ריטנ'א
משום מתיא , שלא יפריחו: כשחל י"ט סמוך לשבת
ואמרינן * מאי בינייהו | בעיקר דינא
ואסיקנא ראיכא בינייהו ייט הסמוך לשבת בין. מלפניה
בין מלאַחריה אבל רית זיל כתב דלא גרסי" מלפניה
דא'כ. האיך אמרינן דליכא משום מתיא הא ודאי איכא
דכל שחל ר"ה בעיש חל ייה בא' בשכת ואיכא משום
מתיא ויש. דוחקין רגרמיי ליה והכא. לא בי"ש של ר"ה
עסקינן אלא בי"ט דעצרת דההיא | שעתא. חביל נמי
עלמא ואיכא משום ירקיא: וכי חזינן דהוה סמוך לשבת
מלפניה או מלאחריה מעברינן לאדר כדי להרחיק: עצרת
מן השבת וזה דעת בעל המאור ז"ל אבל אינו נראה
לרבני צרפת משום דבעצרת . לא חביל עלמא כולי
האי ולא אמרו דאיכא חבלא אלא בתשרי דהוא שלהי
קייט וקשה מקייטא ולדידי קשיא. לי היכא. גרסי'
מלפניה דהא מלפניה לא משמע דאיכא משום ירקיא
דהא אפשר לבשולינהו מעיש לצורך שבת בעית תדע
דהא לעיל אמרינן דהיכא שחל ייה בא' בשבת למ'ד
משום ירקיא לא מעברינן דלאורתא דמוצאי "ה טרח =
ומייתי ואם איתא נהי דליכא משום ירקיא. די"ה הא
איתא משום ירקיא דמועדות דכל שחל ייה בא' בשבת
הרי חל י"ט של ריה בע"ש וכן יום א' דסוכות וכן
שמיני עצרת ואמאי לא מעברינן משום ירקיא אלא
ודאי לא מעברינן אלא כשהל "טס לאחר השבת
שהירקות מתכמשין בשבת שא"א לבשלם למחר (אלא)
*[אבל| כשחל בע"ש הרי מבשלין אותן בו ביום לצורך
מחר דהכא משום ירקיא הצריכין להתבשל קאמר
שנכמשין ואין בשולם יפה אבל הירקות הנאכלין חיים
אין קפידא בכמישתן גם אין צורך לה כל כך והיינו
דאמרינן לקמן אפשר בחמימי והא אפשר ודאי אין
חמימי יפה אלא לירקות המתבשלין ולא לירקות הנאכלין
כמו שהן חיים ואעים שרש"י ז"ל מפרש אותה בירקות
הנאכלין חיים אינו נראה נכון מן הטעם שכתבתי ואעיפ
שקצת הגאונים ז'ל פי" כן אפשר בחמימי אפשר
לבשלם בקדירה מכלל דמיד משום ירקיא לאוכלן
חיים בעי להו אבל אינו | נכון | בעיני מן הטעם
שכתבתי , = ויש גורסין כגרסת הספר ומפרשים דה"ק
איכא ביניהו י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה
ומ"ד משום ירקיא סבר דמשום. מתיא. ליכא לעבורי
לעולם דהא כל חיכא דמטו שלוחים עד י"ה וידעי
בקביעא דירהא מיקרבי טובא (לישראל) [לארץ ישראל]
ולא חניל להו עלמא אבל משום. ירקיא איכא לעבורי
ראש השנה
פרק א כח
דהא כל היכא דמטו שלוחים עד סוכות ודאי חביל להו
עלמא והא תלמור כל היכא שחל ייש של ר"ה סמוך
לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה איכא משום ירקיא
אף ב"ט ראשון של סוכות וביום שמיני עצרת
ואמטולתיהו הוא דמעברינן (בהם תרי) ומ"ד משום מתיא
סבר דאפי' היכא דמטי שלוחים עד "ה חביל להו עלמא
ואיכא לעבורי אמטולתיהו אבל משום ירקיא ליכא
לעבורי דאפשר בחמימי כדמפרש ואזיל הילכך כשחל
"ט של ריה מלפניה מעברין משום מתיא אבל היכא
דמקלע לאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן משום
ירקיא אשתכח דהיכא דמקלע י"ט סמוך לשבת מלפניה
מעברינן ובטעמא בלחוד פליגי דלמר מעברינן משום
ירקיא ולמר משום מתיא אבל כד מקלע מלאחריה פליני
בעיקר דינא דלמ"ד משום ירקיא מעברינן ולמ"ד משום
מתיא. לא | מעברינן וכית | א"כ דמ"ד משום ירקיא לא
מעברינן משום מתיא אמאי לא אמרינן דאיכא ביניחו
יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין
מלאהריה "ל דאה"נ אלא שאלו כן לא היה מתברר
טעם יפה מחלוקתם בירקיא דמ"ד משום מתיא לא
חייש לירקיא דה'ל לאפוקי מדיוקא דכיון דייה לאחריה
ייט לפניה ואיכא משום ירקיא וכיכ בעל המאור ז'ל
בשם בעלי התוס' ואין טעם זה נכון בעיני דהא תלמור
משמע דאנן מפשט פשיטא לן דכיע אית להו משום
מתיא = וכדפרכינן ומ"ד משום ירקיא נעברינה משום
מתיא ואם איתא דבעינן למימר לא חייש למתיא האי
טעמא ה'ל לפרושי בהדיא ולמימר רקסבר לא חביל
להו עלמא ועוד אם איתא בהאי טעמא מסתיין לומר
דאיכא ביניהו י"ה | שחל להיות (בשבת) [בעיש] מר
חייש משום מתיא לחוד (ולא חייש משום ירקיא כלל)
ומר לא חייש משום מתיא אבל משום ירקיא חייש
כל היכא דאיכא למיחש ולמה לן ומנא לן לאוקמא
פלוגתי אהריתי ביניהו דמ"ד משום מתיא לא חייש
לירקיא \ כל אלא שבזו "ל דתלמודא משמע ליה
דמר אמר משום ירקיא דוקא ולא משום מתיא ומר
סבר משום מתיא דוקא ולא משום ירקיא ואעפ"כ אינו
מחוור דהכי ה'ל למימר איכא ביניהו י"ט הפמוך לשבת
מלאחריה. א"נ "ה הסמוך לשבת מלפניה למיד משום
ירקיא מעברינן בי"ט הסמוך לשבת לאחריה ולא בי"ה
הסמוך לשבת מלפניה ולבר פלוגתיה הוה איפכא דהכי
שיטתא דתלמודא בעלמא :
אמר אביי לא קשיא הא בניפן ותשרי "הא וכו',
פרש"י.
ריטב'א
פרש"י ניפן | ותשרי | אץ מאיימין לקדשו אלא
מקדשין ע'פ הראיה וכרכתיב גבי ניסן כזה ראה וקדש
כרי שיבאו כל המועדות כתקנן אבל בשאר חדשים
מאיימין כדי לעברו או לקדשו וכ'ת בשאר חדשים
מה צורך יש לנו לחסר או לעבר "ל כגון אותה
ששנינו במפ' ערכין אין פותחין מר' חדשים. מעוברין
בשנה ולא יותר על ה' ופעמים שיש לנו לחפר לפי
שכבר עברו /ת' חדשים מעוברין ופעמים שיש לנו
לעבר כרי להשלים. לד' וי"מ בהיפך דבניפן: ותשרי
מאיימין על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו לתקן
כל המועדות משום ירקיא או משום מתיא אבל בשאר
ירחא אין מאיימין לקדשו ואע'ג דהחדש הזה דרשינן
מיניה כזה ראה וקדש גבי ניסן כתיב. לאו אהחדש הזה
קאי אלא אלחרשי השנה קאי ודכ'ע מאיימין | על
החרש שנראה בזמנו לעברו בניפן ותשרי ואף לפירושא
קמא דאי לא תקשי דעולא והא. דפריק אביי אההיא
דר' יהורא נשיאה קאי שאמר משיר יוחנן ו
אפ" על החרש שלא נראה בזמנו כרי לקדשו וק"
מאי האי דפרכינן ממאי דשלח ר' יהודא משמא דר"י
לאירך דריב"ל והלא בכמה מקומות נחלקו ר"י וריב"ל
וי"ל רלישנא רקאטר כל שנותיו דר"י היה | מלמדנו
משמע מלמדנו בלא שום מהלוקת ולפי זה אירך
פירוקא דאמר רבה בסמוך הא דתני רבה בר שמואל
אחרים היא לאו אפירוקא דאביי קאי דההיא וראי הא
מצרכיגן ליה לתרוצי בין מימרא דריביל ומימרא. דר'
יהורא נשיאה משמא דר' יוחנן אלא אפירוקא דרבה
דלעיל קא מהדר דמתרץ לעיל מתניתא דרבה בר שמואל
ומחפר ומוסיף בלישנא דמתניתא ורבא השתא לא
ניחא ליה לשבושי לישנא דמתניתא ומוקי לה כאחרים
כך שמעתי ואינו מחוור והנכון | בעיני בעיקר קושיא
דלעיל מדר' יהודא נשיאה משמא דר' וחנן לאו
אדריב"ל. היא אלא אעיקר מתניתא דרבה בר שמואל
דתירצה רבה בשיטתא. דריביל ולהכי אקשינן דאיכ
פליגא ההיא מתניתא עליה דר"י ואתא אביי ופריק הא
בניסן ותשרי הא בשאר ירחא ורבא פריק דאה'נ דהחיא
מתניתא פליגא אדר"י .ומיהו אחרים חיא ור'י דאמר
כרבנן דפליגי עלייהו דאחרים ופליג אדריב"ל ומיהו ריב"ל
אפי' כרבנן אמר לה והשתא. קאי פירוקא דרבא על
פירוקא דאביי כפשטא לישנא דגמרא :
רב רימי מנהררעא וכו' ער האי מחזי כשקרא. פי' רכיון
שנראה בזמנו כי מעברינן ליה מיחזי כשקרא
ראש השנה
פרק א
אבל כשלא נראה ומקרשין אותו לא מיחזי כשקרא
רלא ראינו אינו ראיה והוי . יודע שלעולם אין מקדשין
אותו אלא ביומיה ממש ולא לאח'כ ולא נזכר . (אינם)
[איום] עדים אלא קודם קדוש דאלו לאחר שעברוהו
ובאו עדים שראוהו אין צריך.: לאיים כלל דכיון שעבר
יומו בטל קדושו ואין מקדשין אותו וכרמוכח בהדיא
לקמן ובפ' ראוהו ב"ר יש לרמבים זיל בוה דברים
שאינם מחוורין :
עב כי סליק ר' זירא שלח להו לבני בבל צריך
שיהא לילה \יום מן החדש פרש"י
ז'ל שאם נראה הורח הישן ליל יום שלשים שוב אין
קדשין אותו ביום שלשים ואית והא היכא אפשר
לקדושיה כי לעולם אין מקדשין יום שלשים אלא
ע"פ הראיה וכיון שנראה בליל שלשים אי מסהדי שראו
החרש ביום שלשים פהדי שקרי נינהו שהרי כ"ד שעות
מתכסי סיהרא כאירך דר' זירא דלקמן וכית ההיא גופה
קמ"ל היינו הך ותרי | מימרא למה לי ויל דההיא. לאו
בכל דוכתא היא אלא ברוב הפעמים דלא מתכסי כולי
האי וכדאמר 4 ר'ג לקמן פעטים שבא בארוכה ופעמים
בקצרה אבל רש"י תירץ דנפקא מהא דר' זירא היכא
שמקדשין ביום שלשים שלא ע'פ הראיה לצורך
וכדאמרי' מאיימין על העדים על החדש שלא נראה
בזמנו לקדשו ולפי דבריו הא דר' זירא פליגא על
דריב"ל שאמר. אין מאיימין בכך ושאין מקדשין אם
לא נראה בזמנו ויש מתרצין דהא נמי דתניא בסוף
העיבור לא הוה ידעי מעיקרא מאי קאמר דהא אצטריך
עולא לשרורי להו פירושא דמלתא. ועדיין אינו מחוור
בעיני הרשב'יא דהא משמע רכני א"י מידע ירעי ליה
דהא ר' זירא כי סליק התם גמרה מיניהו ושדרה והוא
נר"ו פירש דהכא לא בשנראה ממש הישן בליל שלשים
דאיכ רא"א לקדשו ביום שלשים אלא כשנראה ישן
ביום כיש לאהר חצות דכיון שכן בידוע שימשך חישן
עד תחילת. הלילה דשית שעי מתכסי סיהרא עתיקא
בכל דוכתא ונמצא שאין לילה ויום מן החדש ולפי
אע'פ שנראה החדשה ביום שלשים לאחר חצות דאיכא
כיד שעות אין מקדשין אותו ₪ הוא +
נולד. ורם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה,
פ" בירוע לאו דוקא אלא דהוא מלתא
דאפשר ואגב גררא ראירך נקט האי לישנא שאם לא
נולד אלא לאחר חצות בידוע. בוראי שלא נראה
סמוך לשקיעת החמה ,דהא שית שעי מיכסי סיהרא :
רבא
ריטב'א
רכא אמר חצות לילה איכא ביניהו. פי' מאן דיליף
0 מערב עד ערב בעינן דלחוי
כוליה לילה: מן החדש ומאן דיליף מדכתיב עד יום
האחד ועשרים לא בעינן מן החדש אלא מחצות לילה
ואילך שהרי מחצות לילה הראשון של פסח עד יום
כ"א אכילת מצה רשות ובלבר שלא יאכל חמץ וחצות
לילה הראשון חלוק מהם לחובת מצה ונמשך עד הפסה
הילכך לדידיה אע"פ שנראית הישנה ליל שלשים עד
חצות כיון שלא נראית מחצות ואילך מקדשין אותו
ביום שלשים כן פרש"י ז'ל ויש להריז ז"ל בהלכה שיטה
אחרת שהיא יותר מחוורת :
רף כ'א ע"א לוי איקלע לכבל בחדסר בתשרי, פי'
שה" חדסר לבני
גבל שהיו פומכין על הרוב שאין אלול מעונר ומונין
לי"ה מיום שלשים ואותו שנה אירע בבית הועד שהיה
אלול מעובר והיה להם למנות משלשים ואחד לי"ה
ונמצא כי העשירי לבני א"י היה י"א לבני בבל ובני
בבל התענו בעשירי שלהם שהוא. תשיעי. לבני א"י
ואוכלין בייא שלהם שהוא עשירי לבני א"י והוא | "ה
והיינו דאמר להו כמה בסים תבשילא דבבלאי ביומא
רבה דמערבא , וא"ת והא משמע דלוי כבני א"י היה
נוהג. להתענות בי"א זה והאיך איקלע לבבל באותו יום
ול דאיהו לאו בהדסר איקלע אלא סמוך להדסר
שהיה ערב עשירי שלו ועשירי לבני בבל ולפי שסמוך
מאד לחדסר קרי ליה חדסר א"ג דבחדסר ממש איקלע
לבבל וכגון דאקלע בסמוך להדסר הוץ לעיר בתוך
התחום ולא מחוץ לעיר ונכנם לעיר בחדסר ;
אמר ליה אסהדת אמר להו לא שמעתי. מפי ב"ד
מקודש . פי' ותקנת חכמים היתת
שלא יצאו שלוחים לגולה על ניסן ותשרי עד שישמעו
מפי ב"ד מקורש כדאיתא לקמן והיתה בכלל התקנה
דכל שלא יעיר העד דשמע מפי ב"ר מקודש שלא
(סמכו) [יסמכו] עליו כלל דאי לא הרי לא קיימא חקנה
דידהו ולא מימנעי עדים מלמיפק ולפיכך הוצרכו לתקן
שלא יסמכו עליהם ויהיו | כאלו לא העידו כלל ויהיה
מנין שלהם קיים. וקבוע | ע"פ ב"ר שהרי קביעות כל
המועדות תלוי בב"ד וכדרך שתקן הלל חשבון עבור
שבידינו היום הילכך לוי גופיה כיון דירע ודאי שהוקבע
תשרי ביום שלשים ואחד יש לו להתענות כבני א"י
אבל לגבי בני הגולה כיון שלא העיד להם ששמע מפי
ביר מקודש אין להס לסמוך עליו כלל ולא לבטל
ראש השנה
פרק א כט
מנינם הילכך לוי ודאי ביום שלשים ואחר יצא מאיי
או ביום שלשים (ואחד) סמוך לשקיעת החמה שירע
ודאי שלא נחדש תשרי ביום שלשים ולפיכך התענה
ביום חדסר דבני בבל ואמר להו מה שאמר שאלו יצא
משם ביום שלשים נכדי שאפשר לקדש בו ביום ודאי
אף הוא בעצמו לא היה לו להתענות אלא בעשירי
דכני בבל אלא ודאי כדאמרן ולפי שיטה זו אפילו בא
לוי קודם עשירי של בני בבל שעדיין לא התענו אין
להם לבטל מנינם ולהתענות בחדסר מכיון דלא אסהיד לוי
ששמע מפי ב"ר מקורש כניל אבל י"מ שלפי שכבר
התענו בעשירי הוא שאין להם לסמוך על לוי כיון
שלא שמע מפי ב"ר מקורש ואע"פ שיודע לוי שנתעבר
חחדש ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתס
אפ" מוטעין אפי' שוגגין הא אלו בא קודם שהתענו ודאי
סומכין עליו | שלא להתענות עד יום י"א ואינו נכון
בעיני . ולד'ה י"ל כדמוכח שמעתא שאלו העיד לוי
ששמע מפי ב"ד מקודש אע"פ שכבר התענו בעשירי
חוזרין ומתענין בי"א כבני א"י שאין קביעותם קביעות
לומר אתם אפי' מוטעין דכיון דבני בבל בתר בני איי
גרירי אין לטעותם קיים וזה עולה יותר יפה לפירושינו
שכך היתה תקנת חכמים שאם יעידו להם ששמעו מפי
*[ב"ר] מקורש יסמכו עליהם ואם לאו שלא יסמכו עליהם
פלל?
שלח ליה רב (חמא) [הונא] וכו'. כלומר שיהא. אביב
של תקופת החמה של ניסן בחידושה של ירח
של ניסן כי האביב האמיתי הוא אביב של תקופה כי
בשול התבואה אחר חשבון החמה כדכתיב וממגד תבואות
שמש הילכך בעינן שתחול תקופת ניסן קודם שתגמור
הרושה של לבנה של ניפן והא דא"ל כי משכא תקופת
טבת עד שיתסר בניפן פרש"י עד שיתסר ולא עד
בכלל שאין הדושה של לבנה אלא עד י"ר הילכך
כשנמשכה תקופת טבת עד טיו ונופלת ביום י"ו ומתחלת
תקופת ניסן וק"ל כר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל
לא סגיא בלא עבור שנה דאפי' מעברינן לאדר ונרויח
יום. אחר ונפלה תקופת טבת בט"ו ותתחיל בו
תקופת ניסן עדיין אין התקופה מתחלת בחידושה של
לבנה שהלבנה בט"ו ישנה היא כך פי' זל ולא 7%
מי הכריחו לומר כן דהא ודאי חירושה של לבנה כ
ט"ו בחודש היא וכדאמרינן בסנהדרין עד אימת מברכין
על חדוש של לבנה נהרדעא אמרי עד "ו כלומר ולא
עד בכלל ומימ יום ט"ו חדשה היא וכיון שכן גראה
8 לפרש
ריטב'א ראש
לפרש כרברי ר"ת זיל רעד שיתסר ועד בכלל קאמר
שנופלת בי"ז והתחיל בו תקופת ניסן | ההשתא כי
מעברינן לאדר נפלה תקופה בי" והלבנה ישנה כבר
דהא קי"ל כר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל ומיהו אי
סיל דיום תקופה גומר היה לנו לפרש כדברי רש"י זיל
דעד שיתסר ולא עד בכלל קאמר דהשתא כשנמשכת
עד ט"ו ונופלת בי"ו ותתחיל תקופת ניסן בט'ו כיון
דיום תקופה גומר עדיין נחשב יום ט"ו מתקופת טבת
ואין חשבון ניסן אלא מי'ו ואינה בחדושה של לבנה
ולכן צריך עבור שנה אבל אין לפרש כן לפי דקי"ל
כרי יוסי | דיום תקופה מתחיל ולא מוקמינן | הא
דוב הונא בר אבין דלא כהלכתא וכן פרש"
זיל בעצמו הילכך עד שיתסר ועד בכלל יש. לנו
לפרש כדברי ר"ת זיל ועוד יש ראיה לדברי ר"ת
מהא דאמרינן בבריתא בפ"ק דסנהדרין אין מעברין את
השגה אא"כ היתה תקופה הסירה 4 רובו של חדש וכו'
אחרים אומרים מיעוטו וכמה מיעוטו ייד יום ואמרינן עלה
אחרים מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר וכוליה
חג בעינן הא איכא אמר רב שמואל בר רב יצחק
אחרים בתקופת. ניסן קיימי דכתיב שמור את חדש
האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא
בחדש. ניסן ופרכינן ולעבריה לאדר ואם כדברי רש"י
זיל דיום ט"ו כבר היא ישנה כי מעברת לאדר מאי הוה
אכתי נפלה ביום "ד וכיון דיום תקופה גומר סיל ה"ל
אביב של ניפן ביום טיו ואינה בחדושה של לבנה
אלא ודאי דיום ט"ו מחדושה של לבנה הוא וזה ברור
והא דקאמר עברה לההיא שתא ולא תחוש לה פרש"י
ראע"ג דאמינא לך אליבא דאחרים לא תימא יחיראה
היא ולית הלכתא כותיהו דודאי הילכתא כותיהו (והא)
דמסייע להו | קרא דשמור את האביב ומיהו כמיד יום
תקופה מתחיל וכדאמרן :
[עיב] מתנו' על ב' הדשים וכו'. פי' עדים שראו
הלבנה ביום | שלשים לבא
לב'ר לקדשו ואלו מדאורייתא בכל החדשים. מחללין
משום דמצוה לקדש ע'פ הראיה וכדתניא לקמן על
קריאתן אתה מחלל אבל רבנן בטלוהו שלא יחללו
אלא היכא | דאיכא תקנה בפני הבית על כלן
מפני תקנת קרבן ושלא בפני הבית על גיפן. ועל
תשרי מפני תקנת המועדות ולקמן בפ' "ט של
ריה חשיב להא מתשע תקנות שהתקין ריביז ומאי
דמוכחינן מה מתנותא. לעיל דחלול עדים (לאו) משום
השנה פרק א
דמצוה לקדש ע"פ הראיה *[וליק] שבהן השלוחין יוצאין
לסוריא בגמרא מפרשינן לה ;
גמי ופרכינן על ב' חדשים שלוחין יוצאין ותו לא וכו' אמר
אביי, פרש"י ז"ל על וי חדשים שלוחין יוצאין
כשיצא יום שלשים בערב מכיון שראו שלא קדשוהו
ביום שלשים והולכין ומוריעין לגולה שהוקבע. ביום
שלשים ואחד ואינם צריכים להמתין יותר שא"א לחדש
שיהא יותר משלשים יום אבל על ניסן ותשרי אינם
יוצאין ביום שלשים עד שישמעו מפי. ב"ד מקורש
וא"כ אתיא מתניתין דלא כר' אלעור .בר צדוק . דאמר
לקמן שלא בזמנו אין מקדשין אותו: שכבר קדשוהו
שמים וזה ודאי קשה לאוקמי מתניתין דלא כהילכתא
ועוד מדלא אמרינן בגמרא דמתניתין דלא כר' אלעזר
בר צדוק ועוד דבתוספתא קתני לה בהדיא | בשם ר'
אלעזר בר צדוק דקתני רבי אלעזר בר צדוק אומר אין
השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי ב"ד מקודש
למחר ועור קשה למה אין יוצאין על ניסן. ועל תשרי
מבערב = כיון שעכים יתעבר ביום שלשים ואהד. והרב
בעל המאור היה מפרש שלא אמרו כן אלא כשנראה
בזמנו ביום שלשים שאע'פ שראו השלוחין שבאו ערים
להעיד | שראו החרש ביום שלשים אעפ'כ אין להם
לצאת ולהעיר לגולה שנקבע ההדש ביום שלשים בניסן
ותשרי עד שישמעו מפי ב'ר מקודש כי שמא יסכימו
ב'ר לעברו לצורך אבל בשאר חרשים יכולין לצאת
לאלתר כיון שיש עדים שראוהו בזמנו שהרי אין טעם
לב'ר לעברו אבל כשלא נראה בזמנו אף בניפן ותשרי
יוצאין בליל שלשים ואחד שהרי עכ"פ. יקבעו ב"ד ביום
שלשים ואחד ומיט קשה לפי זה לישנא דיוצאין
מבערב. דאי בערב דיום שלשים דהיינו אורתא דיום .
שלשים ואחד בכולן יכולין לצאת ואי בערב דכ"ט
אורתא דשלשים הא לא משמע שיהו שלוחין יוצאין
קודם ליל שלשים ואחד שהוא זמן שהיו משיאין בו
משואות ויש לתרץ לפי דברי רש"י זיל שעיקר התקנה
שלא יצאו שלוחין עד שישמעו מפי ב'ד. מקודש
משום יום שלשים הוא כשנתקרש בזמנו ותקנו כן אף
ביום שלשים ואחד גזירה אטו יום שלשים והא דנקט
עד שישמעו מפי ב"ד מקורש לאו דוקא אלא שישלחו
אותם ביד ומשום יום שלשים נקט חאי לישנא והשתא
אתיא אף כר' אלעזר בר צרוק והא דתלי תנא טעמא
דעל בי חדשים מחללין את השבת שנבהן השלוחין
יוצאין מבערב אתי שפיר לפרשיי רה'ק מה טעם מחללין
העדים
ריטב'א
העדים ניסן ותשרי יותר | משאר חדשים לפי שבניסן
ותשרי אין השלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ר
מקודש הילכך עידי ראיה מועילין להופיף יוס אחד על
הלוך השלוחין שאם ראוהו ערים בשבת שהוא יום
שלשים ויבאו לביר היום ויעירו ויקרשוהו היום ילכו
השלוחים לאלתר בערב במוצאי שבת ואם לא יבאו
העדים לב"ר היום ויהיה החדש מעובר אע" שודאי
מעובר הוא אין השלוחין יוצאין עד למחר שישמעו
מפי ב'ר מקודש אבל בשאר חדשים אין שלוחין
מרויחין כלום בחלול העדים שהרי אע"פ שלא יבאו
עדים שראו היום ביום שלשים השלוהין יוצאין למוצאי
שבת ואינם צריכין [להמתין] שהרי יודעין בודאי שהחדש
מעובר ואפי' יבאו העדים היום ויקדשוהו ביום שלושים לא
היו (העדים) יוצאין היום שאין השלוחין דוחין שבת נמצא
שאין חלול העדים בשבת מועיל כלום ביציאת שלוחין
בשאר חדשים ומועיל בניסן ותשרי ולהכי עביר תנא
מיניה טעמא לחלול הערים על ניסן ותשרי אבל לפי
הר"ז הלוי אף בניפן ותשרי לא הועיל כלום שהרי אף
בניסן = ותשרי בין שיבאו עדים היום | או שלא יבאו
היום למוצאי שבת השלוחין יוצאין ואינם צריכין להמתין
ולפיכך פי' הוא. "ל דמתניתין לא קתני שבהם השלוחין
יוצאים לתת ממנו טעם לחלול העדים דהא הלול
העדים מדאורייתא הוא וגזירת הכתוב כדי לקדשו ע'פ
הראיה ומדרבנן מפני תקנת המועדות ומשום תקנת
הקרבן :| אלא תנא מעלות ניפן ותשרי. קתני שבהם
העדים מחללין = ובהן מתקנין | המועדות ובהן שלוחים
אינם יוצאין מבערב + ופרש"י מחוור יותר דלישנא
דקתני שבהן הכי דייק ועוד דא"כ | ה"ל | למתני שבהן
אין שלוחין יוצאין דהיינו רבותא דידהו והיכא קתני
שבהן שלוחין יוצאין ואלו לפרש"י א"ש שבהן שלוחין
יוצאין מבערב כשחללו עדים שבת ובאו ביום שלשים
מה שלא היו יוצאין ער למחר אלו לא באו העדים
היום ומיהו אף לפרש"י לאו למימרא שיהא טעם החלול
מפני יציאת העדים דהא מדאוריתא היינו | משום כדי
לקדש ע'פ הראיה ומדרבנן מפני תקנת המועדות ותקנת
הקרבן | כדאיתא במתניתין = ועוד = סמך | בתוס' דכי
מקלע יום שלשים דאלול בשבת צריכין לחלל העדים
שואוהו בו ביום כי היכא דלא ליקלע יום ערבה בשבת
כשיקבעו תשרי באחד בשבת דאפי" כי אתי ממילא
בשנת דחינן ליה מהאי טעמא כדאיתא בהחליל ומאי
דתלי | הכא יציאת השלוחין בטעם החלול להרבו
ראש השנה
פרק א ל
בטעמים לחילול שבת דעדים היא וסעד בעלמא הוא
ולאו עיקר טעמא וכן נשמר רשיי ז'ל מזה שכתב שזה
כאותה שאמרו בפנהדרין גבי. עבור שנה אין מעברין
השנה מפני גדיים וטלאים אבל עושים אותם פניפין
לשנה וטעם תועלת רבוי יום אחד ביציאת השלוחין כדי
שילכו יותר וידעו הרבה בא"י ובגולה קביעות החדש
ולא יתקלקלו המועדות באותן מקומות שלא היו עדים
מגיעין אלמלא כן והא דאמרינן לעיל אי אמרת זמנין
מלא וזמנין חסר אמאי מחללינן נעבריניה ונקדשיה
למחר ופרקינן משום דמצוה לקדש ע'פ הראיה ולא
פסקינן דמחללין משום יציאת השלוחין עיקר טעמא
דאוריתא בעי למנקט ואירך סעד בעלמא כדכתיבנא
וכ'ת ורקארי לה מאי קארי לה דהא במתניתין. קתני
שבהן השלוחין יוצאין ומהאי טעמא הוא דמחללין "ל
דאיהו נמי מידע הוה ירע דהני טעמא דמתניתין סעד
בעלמא הוא ועיקר טעמא משום דמצוה לקדש ע'פ
הראיה הוא וא"ת ואמאי לא קתני במתניתין טעם הערבה
שאמר בתוסי וי"ל דלא תני אלא טעמי דשייכי בניסן
ותשרי ולא טעמא דערבה דליתיה אלא בתשרי;
על קריאתן אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן.
מ'מ גשמע מינה שטעם חלול העדים
מפני הראיה הוא בלחוד מדאורייתא ואפי' לאחר שחרב
בהמ"ק ה" ראוי לחלל על כולם מן התורה ורבנן הוא
דאצרוך או משום תקנת מועדות או משום תקנת קרבן
כדאיתא במתני' וכדפרישית לעיל :
מתני' בין שנראה וכוי ר' יופיי וכו'. פיי מדרבנן דאלו
מדאורייתא מחללין :
רף כ'ב. ע"א מתני' אלו הן הפסולין. פי' הפסולין
מדבריהם דאלו פסולי
דאורית' לא נחת השתא למתני דהנהו פשיטא דפסולין
הכא והא דקתני העבדים דהוה פסולי דאורייתא כדאיתא
בהחובל "ל דמשום ר"ש דאכשר קרובים בקדוש החרש
אצטרך למתני. פיסול עבדים דלא. תימא לא פסלו
בערות החדש אלא כשיש בו פיפול משום ריעות שבו
ואפילו מדרבנן אבל כל שאין פסולו אלא מגזירת
הכתוב כגון: עבדים וקרובים כשר בעדות החדש קמ"ל
שהעבדים פסולין אף בזה ולא הכשיר ריש אלא
(עבדים) [קרובים] אבל (קרובים) [עבדים] לא שאף
קרובים מגזרת הכתוב הוא שכשרים כאן כדכתיב וידכר
ה' אל משה ואל אהרן כדאיתא בגמרא וראיה לפי" זה
דהא במס' סנהדרין פ' זה בורר קתני = כולה. מתניתין
דהכא
ריטנב'א
רהכא דאלו הן הפסולין ולא קתני | העברים כדקתני
הכא וחיינו מטעמא דכתיבגא והשתא דפרישנא דמתניתין
פסולין דרבנן = קתני היינו דאמרינן בגמרא גבי סיפא
דמתניתין זאת אומרת גזלן דרבריהם כשר לעדות אשה
סי" דהא מתניתין גזלן דרבריהם וקתני סיפא שכל עדות
שהאשה כשרה לה אף הם כשרים לה דאע"ג דעבדים
פסולא דאורייתא אידך הוה פסולי דרבנן ועל אידך
קתני זה | הכלל בסיפא | להכשירם בעדות אשה דאלו
עבדים בהדיא תנן ביבמות שהוחזקו להיות משיאין
מפי אשה מפי. עבד מפי שפחה :
המשחק בקוביא. האי פסולא דרבנן הוא ולמאן דפסיל
יה התם לפי שאין עסוקין ביישובו
של עולם הא ודאי מדרבנן הוא ולמאן דפסיל. ליה
התם מדין אסמכתא אעיג דאסמכתא דלא קניא גזילה
דאוריתא הוא מיהו כיון דלא משמע להו לאינשי דהאי
להוי גזל לא מפפיל מדאוריתא וכראמר בעלמא לא
תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:
ומפריחי יונים. הא נטי למאן רמפרש אי תקדמי יונך
ליוני והרי אסמכתא לא משמע להו
לאינשי כדאמרן ולמאן רמפרש (אנא) [ארא] כיש
שאין בו אלא משום דרכי שלום בעלמא :
ומלוי ברכית. נראה מפרש"י זיל דמיירי אפ י' ברבית
קצוצה ראוריתא ופפוליה | מדרבנן
דמדאוריתא ליכא משום אל תשת עד חמפס דהא
מנפשיה יהיב. ליה ואין דבריו נכונים דהא ניחא למ"ר
\ דבעינן רשע דחמפ אבל הא קיימא לן דבכל לאו
דאוריתא מפסיל והכא ודאי כ"ע ידעי דאיכא לאו
דאורייתא ויש לפרשה דרבית הבאה במלוה קאמר
ומשום לוה נצרכה דלא משמע להו איפורי לאינשי
אלא גבי מלוה בלחוד אבל לא בלוה וטפי משמע להו
בערב ועדים מדכתיב. לא תשימון עליו נשך וכדפרישית
בדוכתיה. א'נ יש לפרש מתניתין כפשוטה אפילו על
המלוה ובאבק רבית דרבנן :
(ושומרי שביעית) [וסוחרי שביעית]. "מ בזמן הזה
דרבנן (דאלו)
[ואפילו] בשביעית דאורייתא רבנן הוא דפסלינהו לפי
שחשורין על הממון דאלו מדאורייתא לא מפסלי כיון
דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ועוד רדלא משמע
להו לאינשי איסורי בהכי ובתוספתא פירש במי שיושב
ובטל כל שני שבוע וכשנכנפה שביעית התחיל פושט
ראש השנה
פרק א
ידיו לעשות סחורה בפירות שביעית דאפי" כי הוה
סחורה לאכול בקדושת שביעית פסלוהו רבנן :
ה"ג וענדים. וכן במשניות מדוייקות ויש שמחקוהו משום
דהוה פסולא דאורייתא וכדלא תני לה בסנהדרין וכבר
תקננו הדבר לעיל ובדין הוא דליתני נמי והנשים אלא
דהא אשמעינן ליה במאי דקאמר זה הכלל דמינה
שמעינן תרתי חדא דנשים פסולות הכא ולפיכך אלו
פסולין בה ואירך דבעדות אשה שהנשים כשוות אף
אלו כשרים וזה ברור :
מי שראה את החדש ואינו יכול לילך מוליכים אותו.
פי" שלא לעדים בלבר נתנה להלל שבת
אלא אף הגורם להעיד עדותם דבקריאה הוא דתלה
רחמנא החלול וקתני שלא פוף הדבר שמוליכים אותו
על החמור דאיכא מחמר דאוריתא שהוא בלאו ואין
בו מיתה וכרת אלא אף מקלות ומזונות לוקחין בידם
דאיכא לאו ומיתה בעלמא והיתר הכתוב לזו נצרכה
דאלו על הליכת העדים חוץ לתחום איסורא דרבנן הוא
דהא קיי"ל דתחומין דרבנן ואפילו כל תחומין עד כמה
פרסאות ולא סוף דבר עשרה מילין כרמשמע בירושלמי
דגמרא דילן פליג עלה כרכתיבנא במס' שבת בסיר ;
שעל מהלך [לילה] ויום. כלומר של יום שלשים :
מחללין את השבת. פ" כדי לקדשו ולעשות. לו
קריאה במועדו | ומיום | שלשים אין
מקדשין אותו למפרע כלל אלא מעברין אותו הילכך
אין לחלל אלא על מהלך לילה ויום בלבד דתו לא
מהני הלוך הערים לקדשו בזמנו :
גמ' כשירה בכם. כלומר בשניכם ששני אחים כשרים
בה וכן כל עדות קרובים :
ורבנן דרשי עדות זו מסורה לכם. כלומר שצריך סמוכין
לקדוש החרש ולר"ש אפשר דתרויהו ש"מ א"ג
דיליף לה מדיני ממונות דבעינן ג' מומחין מדאורייתא
דקסבר חד גמי פסול ומהפרת נדרים לא יליף :
והא: זמנין וכו'. תימא ותיפוק לי" דשמעיה לרב דפסק
= הכי בהדיא בשם רב ו"ל דההיא לא בפי'
אתמר אלא מההיא כללא שמע לה דאמרה זמנין
סגיאין קמיה ולא א"ל ולא מידי :
ואת אומרת גזלן מדבריהם כשר לעדות אשה. פ'
להשיא אשה על עדות א' מאלו שהעיר
במיתת בעלה ודוקא גזלן של דבריהם אבל גזלן של
תורה פסול לעדות אשה (שלו דעות) [שיש לו ריעות]
מנופו רמסהיר בשקרא שלא הכשירו בו מפסולי
דאורייתא
ריטב'א
דאורייתא אלא אשה ועבד שפסולין בגזירת הכתוב. והם
נאמנים במילי דעלמא (גבי בריתא) ומיהו אפשר דבמסיח
ראש השנה
פרק א לא
לפי תומו אפי' גזלן של תורה כשר לעדות וכדמכשירנן
בגוי המסיח לפי תומו וכ'כ הרייף בשלהי מס' יבמות :
סליק פרקא.
כב> פרק כב, 6%
אם אינן מכירין וכו',. פי' להעיד | עליו בב"ד שהוא
ישראל כשר ובנמרא אמרינן בחד לישנא
דמתניתין כפשטה ובעד אחד. סגי להעיר עלה ואע"ג
דבעלמא גבי מקום חשורין צריך שני עדים על האדם
להעידו שלא אמרינן עד א' נאמן באיסורין אלא במעיר
על גוף האיפור ולא במעיד על האדם וכדאיתא
במשניות זרעים שאני הכא רחששא זו מדרבנן היא
כדקתני יפא שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם
ומשום קלקול שקלקלו הבייתוסים אמרו חכמים שלא
לקבל עד שיעידו עליו והם תקנו רסגי בער אחר
שיעידו עליו והאי בראשונה היו מקבלין עדים טעמא
לרישא הוא וכאלו אמר מה טעם אנו צריכין עדים להעידו
מפני שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ונתקלקלו
ומינה דמשום הכי תקון דסגי בעד אחד ומשלך נתנו
לך וכן הקשו בירושלמי דבראשונה ה'ל למתני ברישא
ופי" רה'נ קתני דרישא על סיפא קתני וכולה חדא. היא
כאלו תני סיפא ברישא ;
משקלקלו המינין . פי" הביתופים שהיו מטעין לעדים
ורוצין לגרום לקבוע ניסן בשבת
כדי שתהא הקרבת העומר באחר בשבת דמשמע להו
ממחרת השבת שבת בראשית :
מוליך ומכיא וכו' . ירושלמי א"ר זעירא דלא. להוי
סברין דהוא כוככא א"ר יוסה. חמיגן
כוכב. דסליק ונחת המינן כוכבא דאזיל ואתי. ע"כ :
וכית יעוק. בגמרא מפרש אמאי קרו ליה הכי
ובירושלמי אמר מהו בית יעזק ששם
היו עוזקין ההלכה שנאמר ויעזקהו ויסקלהו :
לא היו זזין משם כל היום. = פי' כשבאו בשבת לפי
שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות בלבד
וכל החצר חשובה כד' אמות כדאיתא בעירובין פ' מי
שהוציאוהו ואע'ג דאמרינן התם דכל עיר המוקפת חומה
כד' אמות שאני ירושלים שלאחר שנפרצה בה פרצות
השיבא כריה ;
התקין ר'ג וכו'. פי" כיון שבאו ברשות עשאוהו כאלו
קנה כאן שביתה ומשלך נתנו לך דאיפור
תחומין דרבנן :
גמ' ע'ב וחר מי מחימן . פ" ואפילו בהא דקיומיה
מדרבנן והתניא | מעשה שבא הוא
ועדיו להעיד עליו ועדיו תרתי משמע בנוסחי דוקני גרס
תני עדו פי' כמ"ש בירושלמי משלך נתנו לך בדין הוא
שלא יהו צריכין עדים והם אמרו שיהא אחד נאמן
כשנים ע"כ וכרכתיבנא בפי' המשנה והכין אסיקנא הכא
אבל מסקנא דגמרא דילן הכא דעדיו דוקא ובעינן תרי
כעין פסולא דאוריתא וכדאמר רב פפא מאי אחד זוג
אחד להעיד עליו פי" על העד :
משום כבורו וכ". דאנן בעינן למימר דאפי' גכרא
רבה כר' נהוראי חלל את השבת בכך :
רב אשי וכו'. ופרכינן דא"ה מאי למימרא ונראה
דאתרויהו פירוקא פרכינן דאא"ב דר' נהוראי
בלחוד הוא דאפהיד היינו רבותא דמתניתא דאשמעינן
דסגי בחד אלא אי אמרת דאזיל אחרינא בהדיה א"נ
דהוה באושא סחדי אחרינא. מאי קמיל וכ"ת דאשמעינן
דחלל רבי נהוראי את השבת כרי להעיד על העד הא נמי
תנינא דכותיה דכשם שהעדים מחללין כך מי שצריך לדבר
לקיים עדותן וכרתנן בפ"ק אם אינו. יכול מוליכים אותו
על החמור וה"ג דכותיה היא כיון שלא היו מקבלין
עדות העד אם לא היה ר' נהוראי | מעיד עליו דאע'ג
דהאי ערות מדרבנן הוא אין בכך כלום שכל הצריך
לקיום העדות והקריאה התיר הכתוב לחלל שבת וניש
דיציאת חוץ לתחום מדרבנן ומיהו קשיא א"כ מאי האי
דפרקינן מהו דתימא דמספיקא .לא מחללינן דהא ניחא
לפירוקא דרב אשי רדלמא לא משכח ההוא פהדי
אחרינא באושא. אלא לפירוקא אחרינא דאזל סהדי
אחרינא בהדיה מאי ספיקא איכא וי"ל דאכתי. איכא
ספיקא שמא כשיהא שם לא ירצה להעיד עליו דאע"ג
דבעדים שראו הלבנה לא חיישינן בכל חד וחד הכי
שאני התם דליכא טעמא למיחש דהדרי % דחזו
יה
ריטביא
ליה לסהרא אבל במי שבא להעיד על האדם שהוא
כשר מלתא רבה משמע להו לאינשי ורילמא הדר ביה
כי קאי בפני | ביד ונמצא שחלל ר' נהוראי השבת
שלא לצורך ואסיקנא דבעד א' שיעיד לגולה שנתקדש
החדש פגי דכל מלתא דעכידא לאגלויי לא משקר
וכיון דמהאי טעמא הוא כל הפסולין שכשרין לעדות
אשה כשרין לזה :
הניא נמי הכי אפילו בא עד אחד מסוף העולם,
(ששפי') [פי'] לרבות עד מפי עד :
[רף כ"ג ע'ב חסר כאן ההתחלה וקאי על מעולם כו
: פגימתה של קשת כו']. וי"ל
שבראה. הבורא בדרך ההוא מפני הענין הזה ולאו
למימרא שלא ירעו רז"ל טעם הרבר וטבעו כמו שבורין
המחפין עליהם ועל חכמתם דברים אשר לא כן :
דף כ"ר ע"א תנא חדא וכו" (אמר אבי . פי'
בימות | החמה | שחהימים
ארוכין החמה קודמת למערב והלבנה אחריה בדרוס
ובימות הגשמים שהימים קצרים הירח קודמת בחדושה
במערב וכשהיא כלפי צפון החמה נכנסת במערב סמוך
ביציאתה מדרום והיא בהרומה של (חמה) 5[לבנה] :
ת"ר אחד אומר גבוה ב' מרדעות , פי' לפי ראות העין
במקום האופן :
וא', פי" דבין ב' וג' טעו אינשי :
א' אומר ג'. דלא הוה ליה' למטעי בהא וה"ה א'
אומר ב' וא' אומר ד' אלא שרצה
לפיים מן המנין דסליק וכדכתיבנא בפסחים ;
אכל מצטרפין לעדות אחרת . יימ שכל א' מהם
מצטרף עם אחר להעיד בעדות
דעלמא ההא לא ידעינן מאן מיניהו משקר וכל הד
מוקמינן בחזקת כשר ולא נהירא דהא ניחא למ"ד בב'
כתי עדים המכחישות זו לזו שזו באה בפני עצמה
ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידח אלא למ"ד בהדי
סהרי שקרי למיל תהוי הא מתניתא תיובתא ואלו אנן
לא מותבינן ליה מינה התם והנכון כמו שפרשיי שאם
יש שם עד א' שיעיד כאחד מאלו יצטרף זה עמו ולא
אמרינן רעד א' הוה בהכחשה מעקרא אדרבה אותו
העד חב' נמצא שקרן שאין דכריו של אחד במקופ
שנים ופסול לכל עדות שבעולם :
בעששית. פ" דרך עששית שהיי בחלון שבכותל אין
מעידין :
חציו וכו' . ופריך השתא וכו' (ומשם) [ומשני] דאו או
ראש השנה
פרק ב
קתני. והלכתא כר"א בר צדוק שאם לא נראה בזמנו
אין מקרשין | אותו שכבר קדשוהו שמים דרב
יהודה אמר שמואל פסק הילכתא כותיה | ופשטה
דמתניתין דראוהו ביד כותיה (דהכא) כררייק אביי ואע"ג
דרחו לה בגמ' רקתני ולא הספיקו לומר מקורש עד
שחשכה הרי זה מעובר ואם איתא הרי זה מעובר ומקורש
מבעי ליה פי' דה"ל למתני נמי שמקדשין אותו למחר
ומדלא קתני אלא הרי זה מעובר מכלל דתו אין
מקדשין אותו ביד שכבר קדשוהו שמים ודחינן דהכא
לא אצטריך למתני ומאי דאצטריך ליה" למתני. היינו
הרי זה מעובר | דלא נימא כיון ראיפרסמי מלתא. כולי
האי דנמני מיום | שלשים קמ"ל. הרי זה מעובר שהרי
אינו חסר לעולם אלא כשמקדשין אותו ביום שלשים
ממש וכל שלא קדשוהו בו ביום עבר זמנו והוא מעונר
עכ"ם :
דמות צורות לבנות וכו'. שמועה זו
פי" בע'ז והני דחייה דרחי
אניי לא אזיל ממשש כעור והדר ביה מהדר אלא
מתנייתא הוא דקמפרש וה"ק דאי מהא מתנית' ליכא
למפרך דלא מיירי הא מתניתא אלא בשמשין שבמשכ
כרתניא לא יעשה וכו ולהכי נקט לישנא דתכנית
למימר דוקא: תבנית ממש שהי' במשכן אבל צורתה
ברקום או בדיו שרי וכדקתני סיפא גבי מנורה שעושה
של ששה אבל שבע לא יעשה ובלבר של מני
מתכת אבל של עץ עושה דקסבר מנורה. אינה. כשירה
בשל עץ ר' יופי וכו' אמרו לו, וכו' וקרי להו שפורין
לפי שלא היו בהם גביעים | כפתורים ופרחים שאין
עושין בן אלא כשבאה ככר זב = כדאיתא במנחות
ומסתברא -נמי אפור תשמישן דכיון דמשום מעלה הוא
כיש שתשמישן הוה חלול ולא עור אלא שלא נאפרה
העשייה אלא להשתמש. בו הדר פרכינן. ושמשין וכו'
והתניא בריתא אחריתי כו' ופריק אביי דאכתי מהא לא
קשיא לריג כלל דאיכא למימר שלא אסרה תורה מן
השמשין שא"א לעשות כמותן אלא דמות ד' פנים
בהדי הדרי ופרכינן אלא מעתה וכו' וקושיין לאביי
דאוקמה איהו גופיה להא מתניתא התם בעושה דאי
אליבא דרבא דאוקמה התם במוצא לא קשיא כלל
וזה ברור ופריק = רב הונא וכו' אותי פי' צורת אדם
שאני נראה לנביאים במראה הנבואה. כדכתיב ומראה
אדם עליו מלמעלה אבל ח'ו שיהא: לבורא. יתברך דמיון
גוף כלל והאי פירוקא אע"נ דאליבא דאביי . דפרקינן
ה
נתנן) [מתני"]
ריטב'א
ליה משום קושיא דכל הפרצופות. ואלו ההיא לרבא
לא קשיא. מימ רבא מודה בהאי דינא דפרצוף אדם
מסברא דנפשיה בלי שום קושוא וכן הלכה וא"ת כיון
דפרצוף אדם לחוריה. אפור למה. הוצרך לאסור דמות
ד'. פנים בהדי הדרי ו"ל. נפקא . מיגה אם שם כבר
פרצוף אדם שלא ישלים עליו לד' פנים. א"נ דסד"א
ה"מ צורת אדם להודיה אבל כשהוא מעורב בהדי פנים
אחרים. ליכא איסורא (ומשלים) [ומתחיל] מן הפנים
האחרים ומסיים בפני אדם. קמ"ל ופרכינן והתניא. כגון
אופנים וכו' ומהדרינן דאי. מהא לא תיקשי לר'ג דלא
אפרה תורה אלא דמות שמשין שבמדור העליון ופרכינן
והתניא. אשר. בשמים וכו' ופרקינן ההיא מתניתא לא
מיירי . אלא . בעושה - לעבדם ופרכינן ועשייה . גרדיתא
שלא. לעובדם -מי שרי והתניא בהדיא לא תעשון וכו'
והשתא. אודי אביי דהא. וראי קשיא. לריג ושאני ר'ג
דאהרים עשו לו כלומר גוים שלא במצותו א"נ במצותו
ואע"ג דאמירה לגוי שבות בכל דבר שאסור לישראל
לעשותו כדמוכח בהשוכר גבי בעיא דהאומר לגוי חסום
פרתי ודוש בה האי שבות דרבנן והכא לדרך מצוה
כיוצא בזו שנו , ומדלא משנינן דהא דר"ג שוקעת הות
יש ללמור דאפילו שוקע. אסור לעשות חמה ולבנה לפי
שהם פעמים נראין. לעין שוקעין איג י"ל דלעולם קיייל
דשוקעין מותרין והני דר'ג : בולטין. היו שכך צורתן
בעת חדוש הלבנה ואקשינן והא רב יהורא דאחרים
עשו לו. צורת | אדם וקא"ל גרב) [לרב] יהודה וכו'
פרקינן דשאני התם דאיכא משום השרא דהנחה דע'ז
כיון דחותמו בולט והשתא. ה"מ פריך כרפריך בסמוך
בדר"ג גמי אמאי ליכא משום חשדא. אלא דעדיפא ליה
באידך דפריך ומי חיישינן לחשדא וכי פריק ליה ההיא
דביחיד חיישינן לחשרא פריך ליה לדר'ג דיחיד היה :
כרתניא טבעת וכו'. פ" הא ודאי בחותם שאסור
בעשיה בלי הנחה ושאסור בהנחה בלי
עשיה משום שכיוצא בו נעבד כגון צורת אדם לד"ה
א" צורת חמה ולבנה למאן דסבר מדרבנן רבולטין
אסורין לעשותן ושוקעין מותרין וכדסבר רית ז"ל דאלו
צורת דרקון וכיוצא בו. לא מצינו בו איסור עשיה אלא
איסור הנחה משום חשדא וכדאמרינן התם וצורת דרקון
בעשיה מי אפור אלא ודאי כדאמרן וכבר פיי כל דינין
אלו במקומן : /
אנררטא . פי' צלם מלכים העשוי לבבוד :
ראש השנה
פרק ב לב
אובעית אימא דפרקים הוה ,. פי' לתירוצא קמא. קאי
דלעולם א ריג הוא עצמו עשה כיון
דפרקים הוה שרי שהרי אינו דמות | חמה ולבנה ומינה
נמי דליכ משום חשרא דלעבדה לא עבדי לה לפרקים
ויל דהאי (פרכא) "[אפרכא] דהשדא קאי אבל
בעשיה אפ" דפרקים אסור ואכתי קיימינן כפי' קמא
דאחרים עשו לו ולא נהירא מדהדר אמרינן. איבעית
אימא להתלמד. עבד וההיא = ודאי למשרי אף בעשיה
הוא = וכיון רכן דכותיה דפרקים באיבעית אימא קמא
אעפ'כ למעשה ראוי לההמיר ;
רף כ"ה ע"א הא דתנן ראינוהו שחרית במזרח. וערבית
= במעריב.. פרשיי דכולה בחדשה מיירי
כלומר ראינוה בשחר במזרח ובערב במעריב ומ"ה קאמר
עדי שקר הם שא"א רמשחרית עד ערבית ילך ממזרח
למעריב | ור'ג קאמר שפעמים שבא בקצרה ובשם
רבותיו פי' ז'ל ראינו את הישנה שחרית במזרח ואת
החדשה ערבית במעריב וקאמר עדי שקר הם דכיד שעי
מיכסי סיהרא | וכן נראה בירוש' שאר שמואל טעמיה
דר"י בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין
כח בעין לראות את הישן ותני כן נראה | שחרית ישן
לא נראה. חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים
לא נראה ישן שחרית א"ר חייא בר אשי ולמה. קבלן
ר"ג שכן מסורת בידו מאבותיו פעמים שבא בארוכה
פעמים שבא בקצרה ע'כ ומאי דאמרינן כ"ר שעי מיכפי
סיהרא אפי' לריג היא אלא שעל. הרוב נאמרו דברים
אלו כדכתיבנא לעיל פ"ק :
ר' חייא חזייה, פ" היה רואה אותה. כענין , שהי'
נראה | בעין | בערב ליל | שלשים
ואשמעינן דרך משל שאלו נראית בערב אי אפשר
לקדשו שצריך שיהא. לילה. ויום מן החדש וה דרך
פרש"י א'ג דלערב אפשר שתתכסה וגם תלד החרשה
ויהיה לילה ויום מן החדש אלא שבני עירו יהו (מתנים)
[מרננים] עליו אם יקדשוהו דלא ידעי שפעמים שבא
בארוכה ופעמים בקצרה ולריה שקל קלא ויל אכפי
לאו דוקא :
א"ל רבי לרי חייא זיל עין טב וקדשיה, פרש"י דואג
היה | שלא ירננו \ עליו בנ עירו כשיקרשנו
למחר לפי שראו הישנה כל יום כ"ט א"ג שגזרו שמד
במקומו שלא יקדשו את החדש , ובתוס' פיי הבעין טב
היו ב'ד קבועים לקדש את החדש הגר' בירוש" כן
תוקעין ביבנה כן תוקעין בעין טב וכדאיתא בפסיקתא
בפסוק
ריטב'א
בפסוק תקעו [בחדש] שופר (בציון) למה ב"דר מקדשין
בעין טב שהוא בית הועד לכל העולם שנאמר כי מציו]
תצא תורה והא דאיל ושלח לי סימנא דור מלך
ישראל חי וקים מלתא בעלמא קאמר ליה ולא שהיו
יראים לומר קדוש החדש בפי' אלא בא להשמעינו כי
דוד מלך ישראל נמשל לירח כדכתיב כירח יכון עולם
וכמו שפי" בעל הערוך באות דלת :
איבעוא להו מי מצא למי . פי' וכיון דמיירי בר' יהושע
וקתני הלך ומצאו דוה משמע לכאורה. כי ר'
יהושע היה ההולך :
אחם ואפילו מזידין. פי" בידיעת השבון אתם ואפי'
מוטעין פ" שהטעום העדים כגון זה של ר"ג
דקדשה על פי העדים שראוהו בזמנו לא נודע עדיין
שהיו עדי שקר כי אח'כ הוא שאמרו אחרים שלא
נראה בליל עבור | שהיה ראוי ליראות בעליל ולפיכך
ראש השנה
פרק ב
קדושו של ריג קיים הוא דאתם אפילו מוטעין ועל
זה אמר ליה ר' יהושע עקיבא נחמתני :
שלא ואמר אדם. פ" בתמיהא וכי פלוני כמשה
ואהרן וכו' :
[עיב] שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם . פי'
בכתוב הראשון שהרי בכתוב השני מוכיח כי
שמואל חשוב הוא שהשוהו למשה ואהרן. ושמא
תאמר מכו) י[זהו] בנביאים ובמלכים *[ת"ל] ובאת אל
השופט ושמא תאמר אין לי אלא בסנהדרין ת"ל אל
תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
והיינו דלא שיילינן מאי ואומר :
קו"ח . ופרכינן קל וחומר חיובא הוא דקס"ר דה"ק ק"ו
שאשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים ומהדרינן
רה"ק קויח שהקטנים נשמעין לגדולים כחובה עליהם
כשרואין שהגדולים נשמעין לקטנים :
פליק פרקא.
5 0 --
ראוהו ב"ר וכל ישראל . לאו דוקא אלא גוזמא
בעלמא. כלומר | קהל גדול | מישראל
דמפרסמא מלתא טובא ובגמרא עביר לה צריכותא :
נחקרו העדים, מפרש בגמרא או נחקרו העדים
ותרתי. קתני ועביד להו צריכותא :
ולא הספיקו לומר מקודש וכו'. ושמעינן מינה להדיא
דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו
שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה
מעובר ליקדשיה למחר וליומא | אחרינא אלא ודאי
כדאמרן ותמהני על הרמבים ז"ל. שכתב בפ"ג מהלכות
קדוש החדש ביר שישבו כל יום שלשים ולא באו
עדים והשכימו בנשף ועברו החדש כמו שביארנו בפרק
זה ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו
את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף ההדש
מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו'
ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי
העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקרשין
אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיוסם] שלשים
הואיל ונראה הירח בלילו ע'כ ונראה מדבריו שמקדשין
יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע'פ שנעשה מעובר
ומתניתן קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין
דלעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל
מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאהר יום
שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום
תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן
כתב הרב ז"ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה
ביניהם ובין מקום שיש בו ביר מהלך. לילה ויום וכו'
עד שאין עדותן מועלת אהר שלשים יום שכבר נתעבר
החדש ע'כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן :
ראוהו ב'ר בלבר. פי' פנהדרין:
ועמדו שנים וכו'. ובגמרא מפרש למה לו העדת
ערים :
ראוהו ג' והס ב'ד . פי' נקט האי לישנא לומר שהיו ג'
לבד ושהיו ב'ד סמוכין ראלו נקט
ראוהו ג' בלבד הוה פ"ד אפי' הדיוטות ואלו נקט ראוהו
ב"ר ה'א כולהו סנהדרין דומיא דרישא להכי נקט ראוהו
ג' והס ביר והאי תנא מחסר מלתא ואזיל נקט ברישא
שראוהו סנהדרין וכל ישראל והדר נקט פנהדרין לבר
והדר נקט ג' מן הפנהדרין :
שאין היחיד נאמן בפני עצמו , בגמרא עביד צריכותא :
גמ' למה לי, כלומר מאי רבותא דמלתא :
אצטריך
ריטב'א
אצטריך וכו' . פי' ונהי דלא מצינו לאקדושיה ביום
שלשים מימ לא נעבריה ונמני מיום שלשים
קם"ל הרי זה מעובר ואיכא דקשיא ליה לרב - דימא
ראמר בפיק. אין מאיימין על העדים על החדש שנראה
בזמנו לעברו | משום דמחזי כשקרא כיון שראוהו כל
ישראל ביום שלשים ולאו קושיא היא | דהתם כיון
שראוהו עדים ביום שלשים והעידו שראוהו בשעה
שהיו יכולין לקדשו ולא רצו לקדשו הא מחזי כשקרא
אבל הכא כיון שלא היה להם פנאי לקדשו ביום
שלשים (בכ'א) [לא מחזי] שקרא. דהא כ"ע [ידעי]
דרין תורה הוא שיהא מעובר :
וכוון דתנא ליה ראוהו ביד וכל ישראל למה לי למתני
נחקרו | העדים. פ" דקסיד דכולה חדא
בכא ואיכ למה לי חקירת עדים בדבר שראו כל
ישראל הא כולן סהדי במלתא ומהדרינן דתרתי קתני
א" נחקרו העדים ואקשינן תו למה לי למתניה להא
בהא כלל דהא וראי כיון שראוהו ביר וכל ישראל
דמפרסמא מלתא הוה מעובר כ"ש כשלא ראוהו אלא
עדים ונחקרו העדים דכיון שלא הפפיקו לומר מקודש
עד שהשכה שיהא מעובר ומהדרינן אצטריך דסר"א
תהוי העדת עדים כתחלת דין ומקודש מקורש [כגמר
דין] ולקדשוהו בליליא קמ"ל ואיכא | רקשיא ליה
אי משום. הא נמי. לא אצטריך דכיון דראוהו ב'ד
וכל ישראל סמוך לחשיכה אין אומר מקורש בלילה
היה לנחקרו הערים דמ"ש חרי ראוהו ב'ד וכל ישראל
עדיף מנחקרו העדים וי"ל ראי מהתם ה'א ראוהו ב"ד
וכל ישראל כיון שלא היה שם ביום אלא ראיה
בעלמא ולא נשאו ונתנו כלל בדבר כי אמרו בליליא
מקודש מקודש הוה כאלו תחלתו וגמרו בלילה אבל
היכא דנחקרו העדים ביום ונשאו ונתנו בדבר ה"ל אמירה
דמקודש מקורש גמר דין בלחור והוה סיד דנקדשיה
בליליא | קמ"ל הילכך תנא ראוהו ביד וכל ישראל
דמפרסמא. מלתא ותנא | נהקרו העדים לרבותא שאין
מקדשין אותו בלילה :
מידי דהוה אדיני ממונות. פי" וקדוש החדש אע"ג
דאסורא . הוא | וגם דיני נפשות תלויין
בדבר כדאיתא בירושלמי דסנהדרין גבי אקרא לאלהים
עליון לאל גומר. עלי. מ"מ לענין ביד | לריני ממונות
דמיא כיון דאיתיה בג' ולא בעינן ב'ר של כיג ושל
עיא ואקשינן על תנא גופיה דמתניתין ואימא הכי נמי
ומהדרינן אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי
יעקב אימת. חוי חק בגמר דין וקרא ליה משפט פי'
ראש השנה
פרק ג לג
ובודאי דהאי משפט היינו תחלת דין ולא גמר דין חדא
דכתיב התם והיתה לבני ישראל: לחקת עולם וגמריי
מינה שאין דנין. בלילה ועוד דאי לגמר דין לשתוק קרא
מיניה אלא ודאי לתחלת דין אתא לדמויה וא"ת והא
האי קרא גבי דינו של ר'ה דיינינן ליה בפ"ק דמכלתין
וי"ל דלהכי כתיב באמצע קרא להדרש לפניו ולאחריו
שהוא משפט בחק ישראל דר"ח ומשפט לאלהי. יעקב
ביום חגינו ויש מקשין למה לי קרא | שאין מקדשין
אותו בלילה והיכא | ס"ד: דנקדשיה שהרי אין מקדשין
אותו | אלא ליום | שלשים וכיון | שתחשכה עבר
זמנו כי היום הולך אחר הלילה וכיון שאין מקדשין
אותו למחר דומיא דדיני ממונות כך אין מקדשין אותו
ליל שלשים ואחד וי"ל ראדרבה טעמא דאין מקדשין
אותו למחר היינו משום הא דגמרינן הכא שאין מקרשין
אותו בלילה ולפי שהפסיק בנתים זמן שאינו ראוי לקדשו;
ואמאי לא תחא שמיעה גדולה מראיה . | פרש"י דהא
גבי קדוש החדש לא כתיב . עדות אלא
כזה ראה וקדש ויש שהקשה עליו דמשמע בקדוש
החדש דוקא רלא כתיב ביה עדות אבל בדינין דעלמא
דכתיב. בהו עדות הגדת עדות ממש בעינן וקשיא עליה
הא דאמרינן ביש נוחלין ג' שנכנסו לבקר את החולה
רצו כותבין רצו עושין דין ויש מתרצין דשאני התם
ראיכא קמיהו הודאת בעל דין בפני ביד שהוא כמאה
עדים הא לאו הכיי עדות = ממש בעינן וכדאמרינן שאם
היו שנים כותבין ואין עושין דין ועור הקשו עליו מהא
דאמרינן בהחובל גבי מתניתין דתנן התוקע לחבירו נותן
לו מנה אבעיא לן מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן
תיש דההוא גברא דתקע ליה לחברא אתא לקמיה. דר'
יהודה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה
מנה צורי מאי הא אנא והא ר' יוסי אלימא הא אנא
דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו
באחד שהרג הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין
דיינין דברי ריש ר"ע אומר כולם עדים ואין עד נעשה
דיי ואפ" ריש לא אמר אלא מקצתן נעשין עדים
ומקצתן נעשין דיינין אבל עד נעשה דיין לא ופרקינן
כי תניא ההיא בשראוחו בלילה כלומר אבל ראוהו ביום
ודאי עד נעשה דיין ע'פ ראייתו שאין שמיעה גדולה
מראיה אלמא לא שאני לן בין קדוש חחרש לדינין
רעלמא ויש מתרצים דהתם לא קם ההוא פירוקא דהא
אתא רב אשי ופריק פירוקא אחרינא ואמר איבעית
אימא ה"ק הא אנא דס"ל כריהיג. במנה צורי ולעולם
אימא לך דאין עד נעשה ריין ומתניתא דריש אפילו
סט גשראוהו
ריטב'א
בשראוהו ביוס ואין תירוץ זה מחוור דמסתמא לא אתא
רב אשי לפלוגי התם בעיקר דינא דמימרא דאין עד
נעשה דיין ולמעקר לגמרי אוקמתא דאוקמינא מתניתין
בשראוהו בלילה דהא בהדיא מוקטי לה הכי בי מדרשא
ולא בדיחוייא אלא דבעי רב אשי למימר דמהאי עובדא
ליכא הכרחא. דס"ל לר' יהודה דעד נעשה דיין ונראה
דאי מהא' לא | שמעינן לרש"י וראי שאף רשיי ז"ל
לא נתכוון בכאן לומר דדוקא בקדוש החדש הוא
דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל רבינו ז"ל
דקדק יפה במשפטו ותריץ לן קושיא רבתא דאיכא
למקשי דאלו הכא בסוגיין מקשי תלמורא בהדיא שלא
תהא שמיעה גדולה מראיה ועד נעשה דיין ואלו בסוגיא
דפ' החובל מתמה איפכא להדיא דקאמר מאי הא אנא
אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה. דיין
ואתא מרן ז'ל לפרושי דהכא משמע ליה לתלמודא
דגבי קדוש החדש כיון דכתיב ביה כזה ראה וקדש אין
שמיעה גדולה מראיה אבל התם דבעינן עדות הוה
מתמה איפכא האיך עד נעשה דיין אבל למסקנא ודאי
לא שאני לן ביניהו ובכולהו לא בעינן הגדת עדות
ואין שמיעה גדולה מראיה וכדאוקמינא התם כשראוהו
בלילה אבל התם בנ"ק ובכתובות משמע דס"ל לרבינו
זל רבקדוש החדש דוקא הוא שלא תהא שמיעה
נדולה מראיה אבל בדינין דעלמא הגדת עדות בעינן
= ואין שום אדם דיין עפ עצמו וכ'כ הראב"ד וסומך על
פירוקא בתרא דרב אשי דהחובל והא דאמרינן בכתובות
ג' שישבו לקיים השטר ב' מהם. מכירין החתימות ידי
עדים וא' מהם אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו
וחותם ודייקיגן עלה ש"מ. דיינין המכירין חתימת ידי
עדים אין צריכין להעיד בפניהם הא אתא רב אשי
ודחייה | דשאני התם דמיקיימא הגדה בחד א'ג דהתם
הוא דקיום שטרות מדרבנן ואקילו רבנן בדרבנן ועבדוה
כקדוש החדש דלא בעינן הגדה וכל זה אינו מהוור אלא
עקרו של דבר דאפילו בדיני ממון לא בעינן הגדה
וכל שראוהו ביום דיין הרואה נעשה דיין ע'פ ראייתו
כפירוקא קמא דתלמודא בההובל ובסוגיין דהכא וכן עיקר,
וסרקינן הביע. כגון שראוהו בלילה פי' דכיון שראוהו
בלילה בשעה שאינה ראויה לדין הוי | להו עדים
וכי | אמרינן דראיה כשמיעה היעו | ראיה דריין אבל
ראיה דעדים לא ואתיא כההיא דאמרינן בפרק יש
נוהלין בנכנסו לבקר החולה דרוקא ג' וביום אבל ב'
אפ" ביום א"נ ג' בלילה כותבין ואין עושין דין דה'ל
ראש השנה
פרק ג
ראיה דירהו כראיה דעדים ובוראי שמיעה דדיינין עדיפא
מראיה דעדים והיינו | דאמרינן התם נכנפו לבקר שאלו
מדמנו להעיר א"נ שנזרמנו בסתם הוי להו עדים ואין
עד נעשה דיין כדאיתא וגריעא מעד הרואה רעלמא
וטעמא דאין עד הרואה נעשה דיין ע'פ ראייתו לפי
שיטתא דכתיבנא דלא בעינן הגרת עדות איג בקדוש
החדש לריה "יש אומרים רכיון דה"ל ראיה דעדות
כשבאין למחר לרון ע'פ אותה ראיה נראה כאלו הט
עכשיו מעידין לעצמן מה שראו וה"ל כעד נעשה דיין
ונכון הוא. סיפא אצטריכא ליה דאין היחיר נאמן ע"י
עצמו סריא כיון דתנן דיני ממונות בג' ואם היה מומהה
לרבים דן אפילו יחידי ה'נ נקדשיה אפילו ביחיר קמ"ל
ואיכא למידק הא ניחא דהוי סיד הכי למיד התם
בסנהררין דאפי' מדאורייתא חד נמי כשר כרכתיב בצרק
תשפוט עמיתך אלא למ"ד התם מדאורייתא ג' סמוכין
בעינן ורבנן הוא דתקון שלשה הדיוטות איג חד דגמיר
וסביר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מאי איכא למימר
ומאי צריכותא דמתניתין וכ"ת דה'ג בעינן למימר דסיד
דנקדשיה ביחיד מדרבנן משום תקנתא דקדוש ההרש
הא לא מחוור דבעו רבנן לתקוני הא ועור דא"כ מאי
האי דמהדרינן כדפרכינן ואימא הינ אין לך מומחה גדול
ממשה וכו' דהא אנן מדרבנן קאמרינן ולא מדאורייתא
והנכון דהכא סוגיא נקטינן כמ"ד רבריני ממונות חד כשר
מדאורייתא ולמ"ר דמדאורייתא בעי שלשה סמוכין
מצרכינן מתניתין באנפא אהרינא דסד"א דתהוי קדוש
החדש דאוריתא בחד מומהה דומיא הפרת נדרים דהוי
בג' הדיוטות או ביחיד מומחה קמ"ל ואי פרכינן ואימא
ה'ג מהדרינן כדבסמוך שאין לך מומחה גרול ממשה
וכו" וכדאמרינן בנדרים בהאי ענינא מועדי ה' נאמרו '
פרשת נדרים לא נאמרה דבמועדי ה' בעי ג' מומחין
סמוכין וגבי הפרת נדרים פגי בחד מומחה וסוגיין ואי
במס' סנהדרין כמאן דסבר דמדאוריתא בעינן ג' וב'
שדנו אין דיניהם דין אלא דהכא לא חש תלמודא
ונקיט. סוגיין | כמ"ר דמדאורייתא -חד נמי כשר בדני
ממונות ודכוותיה בתלמוד וזו שיטת רבינו הגדול ז"ל
וכן מפורש בתוס' דסוגיין הכא כמ"ד דמדאוריתא א'
כשר :
וקאמר ליה הקב'ה עד דאיכא אחרינא בהדך, פי' דכתיב
החדש הזה לכם ערות זו תהא מסורה לכם
ואין ביד שקול מוסיפין עליהם עור אחד"וק"ל הא דתנן
במגילה והקרקעות ט' וכהן ומייתינן לה בגמ' משום
דעשרה
ריטב'א
רעשרה כהנים כתיבי בפרשה ואמאי לא אמרינן דכולהו
חרפר דאין ביר שקול מוסיפין עליהם עוד א' ובתופ'
העלו בקושיא ויש מרבותי מתרצים דשאני התם כיון
דנחת קרא למימני עשרה כהנים ולא מנה יותר דודאי
מנינא דוקא הוא ולא דמי להא דהכי דאע'ג דכתיב
ויאמר ה' אל משה ואל אחרן הא לא חשיב פרטא
כולי האי רנימא דנכתוב שלישי שהרי הדבור עם משה
ואהרן בלבד ואין שם מקום לכתוב. שלישי הילכך סמך
הכתוב. על הדבר הידוע שאין ב'ר שקול אבל התם
דנחת קרא למנינא לימני חדפר אלא ודאי מנינא. דוקא
הוא ואשמעינן דכיון דשומא בעלמא היא מסתיין בעשרה
כהנים לדקדק בשומתו ולא בעינן ב'ר שקול :
למימרא רער נעשה דיין . פי' עד הרואח נעשה דיין
ע"פ אחרים דהא אוקימנא בשדאוהו
בלילה רה"ל עד הרואה דבשלמא. אי הוי מתניתין
בשראוהו כיום ה"ל דיין הרואה אבל השתא דראוהו
בלילה עד הרואה הוא ובהכי מתרצא לן הא דמקשו
קצת רבנן ז'ל דהכא דייקינן | אמתניתן דער נעשה דיין
ואלו בפיב. דכתובות דייקינן מינה דאין עד נעשה
דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן דעד הרואה נעשה
דיין ע'פ אחרים כדתנן יעמדו | שנים ויעידו בפניהם
ויאמרו מקודש מקודש ואלו התם דייקינן שעד שהעיר
אינו נעשה דיין לאחר שהעיר וכראמרינן התם ראם
איתא ליתבו | בדוכתיהו וליקדשוהו כלומר ע"פ עצמן
שראוהו בלילה אלא ודאי משום דה"ל עדים ואין עד
נעשה דיין ע'פ עצמו והיינו דבעינן שיושיבו מחבריהם
אצל היחיר ויעידו אלו בפניהם ויקדשו השאר אבל הס
עצמן אינן יכולין לקדשו וחיינו דאמר הכא לימא
מתניתין דלא. כר"ע וכו' אבל כר"ט שפיר אתיא
דמתניתין גמי מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשים דיינים
וער הרואה נעשה דיין ע'פ אחרים והא דדחינן רע"כ
לא אמר ר"ע אלא בדיני נפשות משום רכתיב ושפטו
והצילו רבעינן עדה מצלת וכיון דחזיוהו דקטל נפשא
תו לא חזו ליה זכותיה הדבר ברור דכיון דמהאי טעמא
הוא אפילו ראוהו ביום נמי אין דנין אותו ואפילו ע"פ
אחרים ומאי דאוקימנא. בהחובל בשראוהו בלילה היינו
לר"ש דוקא אבל לריע ל"ש והלכה כר"ע ומ"מ מודה
ר"ע לר'ט בדיני ממונות זה ברור ושלא כדברי הרב
בעל המאור ז'ל ומיהו איכא למידק מאי האי טעמא
דנסבינן הכא לר"ע ההא במס' מכות בפ' אלו הן הגולין
מקרא אחרינא נפקא לן דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין
ראש השנה
פרק ג לר
שראו בא' שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד
שיעמור בביר אחר שנאמר ער עמדו לפני הערה
למשפש עד שיעמוד בב"ד אחר והר"ז הלוי זל מפ'
דהכא. ריע לטעמיה דריש קאמר ליה וכשראוהו בלילה
כדאיתא בהחובל אבל - ראוחו ביום לפי האי טעמא
דהכא אפי' לר"ע דנין אותו ע'פ ראייתן וליכא משום
עדה שופטת ועדה מצלת והיק | לדירי אין ער נעשה
דיין לעולם בדיני נפשות ואפילו ראוהו ביום ומשום
דכתיב עד עמדו לפני העדה אלא לרירך דלא מודית
בדרשא דההוא קרא אורי לי מיהת דכיון | שראוהו
בלילה ואינם יכולים | לדון ע"פ 4 ראייתן שלא ירינוהו
ע'פ אחרים רכל דין שצריך בדיקת עדים בעי' ערה
שופטת ועדה מצלת כדי להציל הרוצח והכא כיון דחזו
דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא בדקי לעדים
בדיקה יפה ואינו מחוור כלל הרא דהאי טעמא רדלא
חזו ליה זכותא | כשרנין ע'פ ראייתן גמי איתיה. וכ"ש
הוא ועור דבשלמא אי הוי טעמא דנסבינן הכא מפורש
בשום מקום לר' עקיבא חוה אפשר לפרושי כדכרי
הרב ז"ל אבל השתא דתלמודא הוא דמפרש ליה היכא
אפשר לומר דנימא לר'ע מנפשין טעמא. דלא שמעינן
ליה ונימא דלדברי ריש קא"ל ושבקי" טעמא דקתני
איהו גופיה התם בהדיא אין זה אלא דברי נכיאות אבל
הנכון דהאי טעמא דהכא סליק כההוא טעמא רהתם
ואפילו כשראוהו ביוס גמי וכדפרישית לעיל ומאי דלא
נקטי לקרא רהתם אורחא רתלמורא. הוא. דלא רייק
בהאי מלתא אלא שביק הר קרא ונקיט קרא אחרינא
וכדאמרינן במפ' סנהדרין מה נגעים ביום אף דינין ביום
ונגעים מנלן דכתיב וביום הראות בו והך רשא לאביי
היא ודלא כהילכתא דאלו לרבא מכנגע גראה לי בבית
לי ולא לאורי נפקא כראיתא במס' משקין ק במס'
מגילה ביום מנלן דכתיב וביום השמיני ימול ואלו במפ'
שבת דרשינן ליה לביום ואפילו בשבת ומילה ביופ
נפקא לן מבן שמנת ימים והרבה כיוצא בו חנ נקטי
לטעמא מקרא דוהצילו העדה כמאן דבעי לפרושי טעמא
דקרא דער עמדו חה ברור :
ולענין פסק הלכה ומסקנא רשמעתא גבי דיני ממונות
וקדוש החדש ג' ררכים דיין הרואה. וער הרואה
ועד שהעיר וכן דיניהם דיין הרואה. נעשה דיין עפ עצמו
שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד הרואה אינו נעשה
דיין ע"פ עצמו אבל נעשה דיין ע'פ אחרים וכמתניתין
רתכא וכמתניתא דר"ט דמודה ר"ע בריני מטונות ועד
שהעיר
ריטב'א
שהעיר או שנחתם בשטר אינו נעשה דיין כלל ואפי'
ע'פ אחרים ועד שנמסרה. לו עדות ע"פ ולא העיד
מסתברא שדינו כעד הרואה שנעשה דיין ע'פ אחרים
וגבי קיום השטר אפילו עד שהעיר נעשה. דיין בקיומו
כהחיא דכתובות אבל אינו נעשה. ריין בעיקר ההלואה
ובדיני נפשות הלכה כריע ואפילו דיין הרואה אינו נעשה
דיין ואפילו ע"פ אחרים משום דכתיב עד עמדו ומשום
רבעינן עדה מצלת :
רף כ" ע"א, מתני' כל השופרות וכו'. פי' דכתיב
בכור שורו הדר לו:
א"ר יוסי. וכו', = ואמרינן בגמי דאהדרו ליה רבנן
דבשלמא אירך אקרי קרן ואקרי שופר
אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי, ונראה
דגריעותא לאו משום דלא אקרי שופר אלא משוס
ראקרי קרן ואלו לא אקרי לא שופר ולא קרן כשר
דהא קרן יעל שתוקעין בו לא אשכהן (ואקרי) [דאקרי]
שופר והוא כשר משום דלא אקרי קרן . והקשה בתוס'
אמאי קתני חוץ משל פרה לתני חוץ משל שור
כדאיתא בקרא דיליף מיניה ותירצו הם. זיל דאי קתני
שור ה'א דוקא שור דאקרי קרן אבל של פרה דלא
אקרי קרן | לא דכיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת
שמו אין לך אלא מה שנקרא קרן ולא לרבות דבר
אחר אפילו הוא מינו להכי קתני פרה שכל המין אחד
הוא, עור הקשו והרי של עז דכשר ולא אשכחן דאקרי
שופר ואקרי קרן כדכתוב והצפיר השעיר קרן חזות
בין עיניו ותירצו דהא אקרי נמי שופר שהעז בכלל
שה ויובל הוא דכתיב שה כשבים ושה עזים וכתיב
שופרות היובלים . עור הקשו אמאי לא קתני חוץ
משל ראם שנקרא קרן כדכתיב וקרני ראם קוניו
ותירצו דאה'ג אלא דחדא מיניהו נקט ונקט של פרה
משום דשכיחא ושל ראם לא שכיח כרכתיב התקשר
(ראם) [רים] בתלם עבותו , | מיהו אכתי קשה כיון
רשל פרה לא אשכחן דאקרי שופר ממילא. אימעט
מכלל שופר ומאי האי דקתני כל השופרות כשרים חוץ
משל פרה שאין אדם מוציא מן הכלל אלא מה שהוא
בכללו ממש לכך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז'ל דודאי
ב' ענינים יש בשופר א' הכשר גופו והשני הכשר
שמו ושופר הוא לשון הדור ותקון מלשון אף נחלת
שפרה עלי והכשר גופו הוא שאין בכלל שופר אלא
השופרות החלולין שזכרותן נטלת מה אבל אותן
שאינן חלולין והם כולס קרן אחד אינן נקראין שופר
ראש השנה
פרק ג
וראיה לדבר מדאמרי' לקמן קדחו בזכרותו יצא דמין
במינו אינו חוצץ ואלו היה זכרות כשר לתקיעה לא חי"
ציל שאינו הוצץ אלא לפי שהוא פסול אמר שאעסיכ
אינו חוצץ ולמדנו שהתוקע בזכרות לא יצא וכן הדין
בתוקע בקרן שאינו חלול שכולו זכרות ולפי שהפרה
קרן שלה הלול ויש לו הכשר שופר בגופו ואין פפולו
אלא מחמת שמו שקראו הכתוב קרן ולא קראו שופר
לכך שנינו כל השופרות שחלולין כשרין חוץ משל
פרה שאעים שהוא חלול פסול מפני שהוא קרן ולא
הוצרך לומר חוץ משל ראם כי קרן של ראם אינו
חלול ואינו בכלל כל השופרות . ומיהו אכתי ק"ל כיון
שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו היכא קתני מפני
שהוא קרן היל למתני מפני שנקרא קרן וכתב הוא זיל
דודאי כל שהוא מחובר בגוף בהמה קרן שמו ואפילו
של יובל ולא נקרא שופר אלא כשנתקן בתלוש והוא
מן החלולים וההדורים ומפני שקרן של פרה פסלתו:
תורה אף לאחר. תלישה נקרא שמו קרן כמו שחיה
לענין פסלות ולהכי קתני מפני שהוא קרן כלומר מפני
שעדיין הוא קרן כמו שהיה בתחלה בעורו מחובר
ואע"פ שפסולו מחמת שמו והרי הוא כאלו קרן מגופו
לענין שמו שאף הוא אינו הדור לשם והא דמייתי
ראיה מדכתיב וקרני ראם קרניו | אע"ג בעודו מחובר
הוא דכתיב דכולהו אקרי קרן "ל דכיון דלא. כתיב
וכקרני ראם קרניו וכתיב. וקרני ראם קרניו משמע דה"ק
שקרניו קרני ראם לעולם שאף בתלוש הם קרן ומאי
דכתיב בשופר של עז קרן חזות ההוא משל הוא שראה
במראה הנבואה חוזק אותן ממלכות כחוזק הקרן שאינו
חלול שהוא עצם חזק וכמו שאמר עליו שמראה גדול
ונורא במיש חזות שהוא מלשון חזות קשה הוגד לי
ואע"פ שהכתוב ג"כ כשאמר וקרני ראם קרניו דרך משל
הוא מ'מ כשהמשיל קרן השור לקרני ראם הראה לו
פסול אבל כאן שאמר קרן חזות לא בא אלא להרבות
תקפו ואדרבה בא לומר שינוי מעשה הצפיר שאין
שופר בין עיניו כדרכו אלא קרן חזות וחזק איג דכיון
דמחובר הוא בין עיניו קרן מקרי ותירוץ התוספת
מספיק בזה :
גמ' אם שור למה פר ואם פר למה שור . = פ" דשור
משמע אפי' בן יומו כדכתיב שור או כשב או עז
כ יולד ופר אינו נקרא | אלא עד ג' שנים אלא מאי
משור פר משופר פיי שבא לרמוז על זה :
ורבנן כדרב מתגה דאמר מאי משור פר שהוא פר ,
כן
ריטב'א
כ גרסת רשיי ז"ל ופי' הוא ז'ל שביום שנקרא שור
היה גדול כפר וזהו פר של מעשה בראשית שביום
[שנברא]. נברא' בקומתו ו"ג שור שהוא מפר וכן פי'
הערוך שור שחיה אביו כשהולידו פר חזק ושלם :
שאון קטיגור וכו' . שלא לחזכיר מעשה העגל כדרך
שאין כ'ג נכנס בבגדי זהב. לפנים: ואַע"ג
דאיכא. דם הפר דמדי מיניה לפנים הא אשתני ולא
מינכר איזה דם הוא. ואע'ג דאיכא ארון וכפורת לפנים
מצופים זהב. ואיכא כף ומחתה של זהב. שכהיג מכנים
לפני לפנים אנן לא חיישינן אלא שלא יתנאה חוטא
במה. שחטא בו וכף ומחתה אינם להתנאות אבל בגדי
זהב. הם להתנאות ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות
אל אדוניו ואע"ג דמבחוץ. לא חיישינן להא דהא
משמשו בבגדי זהב על מזבח החיצון ואפילו על מזבח
שבהיכל בחוץ האי שופר כיון דלזכרון אתי ולהכניס
תפלתן של ישראל. לפני ולפנים כלפנים דמי וטלית
מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים
דהא ודאי כלחוץ דמי :
ופרכינן והא תנא מפני ' שהוא קרן קאמר ופרקינן
דתנא חדא ועוד קתני הדא שאין קטיגור
נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן. וחקשה הרמב"ן
אמאי דחיק עולא ומחסר מתניתין ומוסיף חדא ועוד
קאמר ותירץ דמשמע ליה טעם חלוש שיאסרו חכמים
מפני שנקרא קרן ולא נקרא שופר כיון שהוא חלול
וכל השופרות נקרא לפיכך עשו לו סניפין :| מאידך
טעמי דעולא ודאביי :
עיב מתני' שופר של ריה של יעל פשוט . וא"ת
דהא קתני רישא כל השופרות
כשרין ולא מפלגינן בין פשוט לכפוף וכ"ת דמתני'
פליגא רישא אפיפא ותנאי היא כדמפרשי קצת רבנן
זיל הדא דאיכ תנא היכא מסתים לה סתומי ה"ל למתני
בסיפא ר' פ' אומר א'ג אחרים אומרים ועוד היכא לא
מפרשי לה בגמרא ונוקמה כתנאי ונימא אינהו חני תנאי
דהכי. אורחא דתלמודא ועוד אי הך סיפא לעיכובא וא
ומדאוריתא מנא ליה להאי תנא דבעינן מדאוריתא כפוף
ולא פשוט דהא שופר אמר רחמנא ובין שהוא כפוף
או פשוט שופר הוא . והנכון דעיקר מתני' מילי מילי
קתני וברישא קתני. דין. תורה והך סיפא למצוה מן
המובחר מרובנן | דסבר ת"ק דפשוט מעלי מטפי
לר'ח כדאמרי' בגמרא דהא דפשוט טפי מעלי כדי
שיהא זכר לפשוט הדורי הלב וגם לפשוט ראשנו
ראש השנה
פרק ג לה
בתפלה למעלה כדכתיב נשא לבבינו אל כפים וכו' ומשוה
יובל לר"ה משום דכתיב שביעי שביעי לגזיש כראיתא
בפ' דלקמן . ור' יהודה סבר דמצוה יותר בריה בכפופין
דכמה דכייף טפי מעלי זכר לכוף הגוף לתפלה ותחנונים
בעני כי יעטוף וביובל בעי של יעל פשוט לפי שהוא
דרך חירות לעבדים שנשאו ראש אנ כטעמא דפרישו
בירושלמי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי
ולאו למימרא דר' יהודה לית ליה. גזירה | שוה דשביעי
שביעי דהא לא סגיא דלאו הכי אלא דקסכר דבהא מלתא
דרבנן למצוה לא חיישינן לג"ש ומאי דשייך נמלתא
למעבד עדיף טפי. ויעל פרש"י שהוא מין חיה שהוא עז
הבר ולא כפ" בעל הערוך שהוא כשבה קטנה דהא
כתב שור שה כשבים ושה עוים וכתיב = ואקו ודישון
ומתרגמינן ויעלא ורימא אלמא לאו כשכה היא אלא
מין חיה וכן הכתוב אומר הרים הגבוהים ליעלים ומיהו
קשיא דהא כתיב קרנות. שן והבנים ותרגם יונתן ל
דיעלין * וא'כ של יעל קרן אקרי שופר לא אקרי וי"
דהוא מינא. אחרינא הוא | שאין קרן שלו חלול (והני)
[והוי] יודע דהא דקתני של יעל פשוט לאו למימרא
דמצוה בשל יעל ממש אלא מצוה בפשוטין ויעל נקט
משום דרגילי ביה במקדש וכרקתני ופיו מצופה זהב
ושתי הצוצרות מן הצדרין לפי מנהג המקדש וחיוב
שלו תדע דהא ר' יהודה. קתני בר"ה בשל זכרים כלומר
בשל איל כדאמרי" דקרו לדוכרא יובלא ובודאי דבשל
זכרים לאו דוקא אלא לפי שהוא מצוי ורגיל אלא
בשל כפופים דוקא תדע דהא איר לוי בגמרא מצוה
בכפופין ופרכינן ולימא הלכה כר' יהורה אלמא דר'
יהודה לא קפיד אלא אכפופין ומינה דת'ק לא קפיד
אלא אפשוטין והכי מוכח טעמא דאמרינן עליהו בגטרא
דמר סבר כמה דפשיט טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף
טפי מעלי והא דאמרי' בפיק למה תוקעין בשופר של
איל הא פרישנא עלה דאדרכה חיא זו שאלתו של ר'
אבהו על המנהג כיון דליכא לא חיובא דאוריתא ולא
חיוב מצוה דרבנן :
זכרים , פ" דאע"ג דתענית יום צרה
וצעקה הוא כמו ר"ה אפ"ה כיון
דתקיעתא אינם בחיוב גמור אלא בכנופיא ולהעלות
תפלה בתקיעות = ואין סדר תקיעות ולא פסולי שופר
מעכבין בהן דין הוא דמשוינן בהו הפרישא ביניח ובין
תקיעות דאוריתא ונעביד בכפופין משום הלכף כאגמון
ראשו כאדם הנכלם ונחפר כי מעשיו הביאו לו צרה הזאת :
שוה
וכתענית בשל
ריטב'א
שוה היובל . פי' "ה של יובל :
לתקיעה ולברכות. פי' לסדר תקיעות ולסדר ברכות
לומר מלכיות זכרונות ושופרות
משום דעבדינן גזירה שוה בכולהו ואע"ג דברכות דרבנן
נינהו כדאיתא לקמן וריי פליג בענין השופר מטעמו
רכתיבג' לעיל וחזינן לר' יהודה דלא. איירי | בענין
התעניות = וי"א = רכיון | דלא פליג מודה הוא לת'ק
דבתעניות בשל זכרים ודינן. לדבריו כר"ה דלדידה דמי
טפי מיובל שהוא דרך חירות וק"ל א"כ ר' לוי דאמר
ובתעניות בפשוטין כראיתא במקצת נוסהי דאמר כמאן
לא תיק ולא ריי ו"א. דרי לוי אף בפשוטין קאמר
לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין בר"ה אינ ר' לוי
פליג וסבר רפשוטין דוקא עדיפא להיכרא בעלמא
ויותר היה ניל דר' יהודה בתעניות פשוטין בעי דלכיע
מפלגינן בין תקיעות דר"ה ושל תעניות דהני דאוריתא
והני דרבנן ולהכי לא חייש לפרושי אלא (רמא) [רמז]
לה במאי דקתני בריה תוקעין בשל זכרים כלומר = ולא
בתעניות ונקט יובל לפשוטין להדיא משום דאיירי ביה
ת'ק דיריה ור' לוידאמר כר' יהודה ומכל מקום נוסחאות
דלא גרס בדר' לוי בתעניות כלום ובודאי הא דלא
איירי ביה או משום דסבר דליכא קפירא בתעניות בין
כפופין לפשוטין או משום דסבר דמצוה בפשוטין דכיון
דלרבריו = מצות יובל וריה בכפופין א"א לחייב בהם
בתעניות דא'כ יהו כל תקיעות השנה שוין והעולם נוהגין
לתקוע בתעניות בכפופין כדברי ת"ק וכפי סברא ראשונה
שכתבנו :
גמ' אמר ר' לוי וכו', פי' ארכנה אתרי. רכשי סיל
בריה כר'י דמצוה בכפופין ולענין יובל סבר דבעינן
למעבד גיש כת"ק ואפ" בהא דליכא אלא מררבנן
דכיון דשוה בדיני דאוריתא דין הוא דלשוו בהא
ואע'ג לפי סברא פשוטין עדיפא טפי ליובל שהוא
חירות ושמהה ו"ה האמור כאן פשיטא דהיינו "ח של
יובל דאלו "ה דעלמא ליכא לא היוב בתקיעות ולא
חיוב ברכות כלל ומה שנהגו לתקוע במוצאי "ה סימן
תשרית מנהג בעלמא. הוא. ו"א. כדי לערבב השטן
וליתא דשטן ביומא דכפורי ליכא כדאית' בנדרים וביומא
ועוד שתוקעין לאחר מעריב בחול אלא הטעם כדכתב
רבינו האי ז'ל שהוא זכר ליובל ולפי שאין שנת היובל
ידועה | לכל תוקעין בכל שנה ושנה ולדיה אין | ברכה
בתקיעה זו ואין מדקדקין בה בשום פיפול לא בתקיעה
ולא בשופר :
ראש השנה
פרק ג
ושל כל השנה בפשוטין. םי" של תעניות והא
פרישנא במתניתין :
ר' לוי דאמר כמאן והאנן תנן שופר של ר'ה של
יעל. | פ" דקס'ד דר' לוי כיון = דעביד לה
שמעיתא לד"ה קאמר לה ומהדרינן דאיהו דאמר כרי
יהודא -ולהכי פרכינן ולימא הלכה כר' יהודה ומהדרינן
דא'כ הוי משמע דאפי ביובל פסיק כותיה | ולא
ניחא | ליה דלימא הלכה כו' יהוחה בר'ה והלכה
כדברי | חכמים ביובל | דאם כן. הוי | משמע דגיובל
בפשוטין ולמימר והלכה כת"ק ולהשות יוגל לריה לא
ניחא דקמאריך בלישניה טובא הילכך אמר לה כשמעתא
והלכה כמותו :
רף כ"ז ע'א והא דתנן ופיו מצופה. זהב אוקימנא
שלא במקום הנחת פה וש"מ דשלא
במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש
הרחכ | שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום
הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו
ממש :
ושני חצוצרות מב' הצדרין למימרא דתרי קלי משתמע,
פ" שישמע קול שופר שהוא מצות
היום מבין שני ההצוצרות :
והתניא וכור ושמור וכו' . ופרקינן לכך מאריך בשופר
פ" ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור
תרועה בכל מקום כפי | מה שהוא ופרכינן למימרא
רשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא .פי' ואפיי לכתחילה
והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי
לאותביה דאפי" בדעבד לא יצא והא במקרש לכתחילה
הוא. ומי נפיק :
ח"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו
אלא אחת. הר"ץ גיאת פי" אין בידו
אלא אחת היינו הראשונה וסמך הזת על הירושלמי
לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה
שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה
סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה. לסימן חשני
ואין פ" מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק
הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם
אלא אהת הא אחת יש בידו ועוד דאם האהרונה לא
עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן
כרבעינן למימר קמן ועוד | דמהיכא תיתי דבעינן כונה
בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר
לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי
בהקורא
ריטב'א
בהקורא את המגילה א"ר יסה הה פה צריך
ראשונה וזה אחרונה תקיעה | אחת מוציא ידי | שניהן
אלא ההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשנהן
ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א' מתכוון בה למה
שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחווך ועוד שהרי אמרו
בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא
אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה
האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועור יש
להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה
לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחרא מיהת
סליק ליה ועוד. יש מקשים ממה שהוצרך התלמור
לרקדק וממילא תחילה בלא (ראש) [סוף] יצא דאלמא
בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי
דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי
דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא
יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין
אמאי [לא] עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה
מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא
פסול הא רבינו ז'ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד
ומיחו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז"ל
אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא
נתכוון בו אלא להיות תחלה לפימן השני ומ"ט אין
דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כרפרש"י
וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך נכשתים אלא
אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של. סימן שעשה
אנל לא לתחלת הסימן האחר או אם וצה לאבד
הפימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים
עליו הרשות בידו והיינו | אין בידו אלא אחת והא
דאצטריך למתני תקע בראשונה. ומשך בשניה כשתים
ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון
שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו
לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר
בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים
סד'א שתעלה לו לשתים כשנתכוון. לכך ולהוי כאלו
הפסיק. קמיל והירושלמי שסמך - הרי" גיאת זהו
דגר' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין
בידו אלא אהת ר' אבא בר זכדא בשם ר' זעירא אפ"
אי אין לו למה רישא גבי יפא מצטרף לא רישא
אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע'כ והרמב"ן
זיל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר' אבא לאו
אחא מתניתין קיימא אלא אמלתא. אחריתי קיימא
ראש השנה
פרק ג לו
דאמרינן התם שופר מאריך והצוצרות מקצרות איר
יוסה הד'א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא
פ' שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא
שהשומע ממנו. לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א'
ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך כה
כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם
מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי' עלה והדא אמרה דא
כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר
מאריך התם בתחלתו ג'כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן
ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו
אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה
ואע'פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו
אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר' אבא בר
זבדא ואמר אפילו א' אין בידו כו' כלומר בא לחלוק
על ר' יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק
אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא
בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית
לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה
כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום
דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי
וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין
כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר
ר' אבא אפילו אחת אין בידו אע"ג דר' יוסה נמי
דפליג עליה לאחת בלהוד חשיב לשומע מקצת תקיעה
מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא
תעלה לשתים וליכא מ"ר הכי אלא משום להא דמתניתין
דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אהת קאמר
הכא אפי' אהת אין בידו וראיה לפ" זה שהרי בפ' י"ט
של ריה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה
הלשון בעצמו והפי' הזה אמת חוא ונכון אלא שלשונו
של ר' אנא בר זנדא קשה קצת שתפס אפילו אחת
אין בידו גבי מתעסק והל"ל . ר' אבא אמר לא יצא
כלשונו של ר' יופה דאמר יצא והרשב'א נריו. פי"
דבמתניתין = פליגי = רבי = יוסה ור' | אבא |פלוגתיהו
בפלוגתא = דתוקע | לשיר 4 במצות צריכות כונה או
אין צריכות כונה דר' יוסה סבר מצות אין צריכות
כונה וה"ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא
דאע"ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כראיתא לקמן
מימ אינו מפסיר כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות
מכיון דלא בע" כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של
מתעסק שלא תפסיר באידך. דסגי ליה בתוקע לשם
תקיעות
ריטב'א
תקיעות ולשם מצוה ואמרי' והדא אמרה תקע בראשונה
ומשך בשניה כשתים אין בירו אלא אהת אבל אחת מיהת
עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת
מפסרת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות
אין צריכות כונה | וכיון דכן | ממילא יצא שהרי נתכוון
לתקיעה מיהת וא"ל ר' אבא דההיא שניה אינה עולה
לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן
רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה'ה והוא הטעם
לשמע מקצתה מן המתעסק והא. דקתני מתניתין אין
בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי"ל כמ"ד מצות
אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה
עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה ע'כ ואינו מחוור דאפי'
תימא דר' אבא סיל דמצות צריכות כונה לצאת אין
לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין
בידו אלא אהת שאפילו אחת אין בירו שהרי נתכוון
לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו
לראשונה כדאמרן .| ועוד יש לקשט הלשון שתפס
ר' אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין
דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד
ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו
ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת
עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה
ההיא דרך אחרת יש לה כנ"ל :
אפסוקי תקיעהא לתרתי לא מפסקיי, כלומר נהי דחד
נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה
אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר ;
ת"ש התוקע לתוך הבור וכו' ואמאי ליפוק בתחילת
תקיעה = מקמי = רלערבב | קלא. | לקמן
מפרשינן לה :
ה"ג אלא תרתי קלא (אחד) [מחד] גברי לא משתמעי
| מתרי גברי משתמעי . וה"פ אלא לעולם
מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה'פ
דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא
משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה"ל תרי
קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אהד מהן
דהיינו קול | השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי
לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות
החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו
מתרי גברי לא משתמעי וכרבעינן למימר קמן. והלכתא
כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי"א שהוא
יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש
ראש השנה
פרק ג
תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא
וכן דעת = רבינו הגדול ז"ל: אבל בירושלמי השוו דין
תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין החיתר
מפורש בגמרא דילן :
תניא נמי הכ בריא במקדש אבל בגבולין מקום שיש
שופר וכו'. פי" מקום שיש שופר כגון
ר'ה אין הצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות
דכתיב. על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר
הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן
פרשיי והמפרשים ז'ל ומכאן הקשה חרב בעל המאור
זיל על מה שמצא בתשובת הגאונים זיל שנהגו לתקוע
בתעניות בשופרות ועור הקשה הראב" ז"ל על קושיין
דהא אמרינן במס' תעניות במה מתריעין רב ושמואל הד
אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות
הואי והוא זיל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של
סדר ז' ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא
דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות
ותחנונים והיינו | דאיכא מ"ר התם שהיא בעננו ואלו
הכא תנן בהריא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות
בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב
ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר
ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי להצוצרות דהא"
אשתנו שמייהו כדאיתא -פ' אלו טרפות והאי דאייתי
ראיה מיריחו שחיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא
הוי בעננו ולא דרמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל
הנכון כשיטת הגאונים זיל שכן אמר בירושלמי למה
תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך ככהמות ועוד הביא
ראיה = רבינו הגדול מדגר' התם בירושלמי קומי ר'
יהושע תקעו בתעניתא ר' יוסי בעא דלתקעון קומוי
בחצוצרות ואמרי' ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקרש
ואין הצוצרות בגבולין ע"כ דאלמא בשופרות היו תוקעין
ורי יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בהצוצרות עם
השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל
אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו זל דהיינו במקום
כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמח וכיוצא
אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות
וי"מ רהכא (ח"ק) לא אתא לומר אלא שבגבולין אין
שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש -שופר עכ"פ -
כגון ר"ה ויובל אין הצוצרות ובמקום שאפשר להיות
שם הצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין
שופר וה'ה שאם יש שופר אין ל ולא בא
עכב
ריטב'א
לעכג שלא יתקעו בשופר: כלל אלא שלא. יתקעו
שופר וחצוצרות וכן פיי הרשב"א נר"ו וכתב דהא דבעי
ר' יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בהצוצרות ה"ק ויתקעון
נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן
בגבולין וכיון דאיכא שופר. אין חצוצרות וה'ה דאי
איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי' בירושלמי
הייו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר
שהוא מצוי הרשות בידם. ובלבד שלא יבאו שם
חצוצרות. עכ"ל. ונכון. הוא :
כמאן מצלינן האידנא זה היוס תחלת מעשיך וכו' .
קשיא להו לרבנן זיל דהא קיי"ל כר'
יהושע כדאמרינן בפ"ק לתקופה כר' יהושע ור'ת ז'ל
פ" דקיי"ל כרב עינא דפריך משוה היובל לריה לתקיעה
ולכרכות וה"ק והאיכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך
איתיה בר"ה וליתיה ביובל אלא ודאי תחלת מעשיך
דמצלינן לא תחלת מעשה בראשית הוא אלא תחלת
דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לר'ה
אבל לא בשאר יומא דכפורי וז'ש שוה. חיובל לר"ה
והקשה עליו בתוס' דא"כ לאירך לישנא דקאמר מתניתין
דלא כר' אליעזר הל"ל דזה היום תחלת מעשיך תחלת
דין מעשיך הוא ויש דוחין שאינה קושיא דאלו אי
אתיא מתניתין כר' אליעזר הא וראי כי | אמרינן ליה
בר"ה אין פירושו על תחלת דין אלא על בריאת עולם
וא"כ לא אמרינן ליה ביובל והרי אינו שוה לברכות
ואין דחיה זו כלום בעיני דאי איתא שזה הלשון סובל
משמעות (תועלת) [תחלת] דין הא אפשר לאומרה
בין בר'ה בין ביובל בכל אחד על משמעות שלו וקרינן
לו שהן שוין לברכות ועוד אפי' יהא משמעותו תחלת
דין גם בריה משום הא ליכא לאפוקי מדר' אליעזר
דהא לא אמרינן בה בהדיא שאינו תחלת בריאת העולם
והרי קושיית התוסי שרירא וקיימא וע'ק היכא מפרשי
הני רבנן ז"ל בלישנא רזה היום מאי דלא מפרש
בגמרא ולא עוד אלא דגמרא נקיט ליה להדיא שפי'
על בריאת העולם ולא עוד אלא שאין הלשון מוכיח
כלל אלא כן אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר' אליעזר
היא וכדהוי נוהגין בימי הכמי התלמוד וכרמוכח סוגיין
כר' אליעזר ולא חזינן דשקלי וטרי הכא אלא על
מתניתין דשוה היובל לריה אי כר' אליעזר או לא אבל מאי
דמצלינן האידגא. והוי מצלי אמוראי זה היום כר' אליעזר
הוא לד'ה לפי פשטא דסוגיין ואידך עיולי פילא בקופא
דמחטא הוא ואע'ג דתניא בפיק לתקופה כר' (אליעור)
ראש השנה
פרק ג לז
[יהושע] סברת אמוראי .היא דליתה לההיא מתניתא
אלא הילכתא כרב רתקין. בתקיעתא דיהיה כר' אליעזר
דרב תנא חוא. ופליג כנ"ל :
מתנו' = שופר שנסדק. ודבקו פסול , = פרש"י ודבקו
בדבק שקורין = (גרוד) [גלוד] וליתא דהא
פשיטא דפסול דמין בשאינו מינו הוא אלא פי' שרבקו
בעצמו כדרך שעושין האומנין הבקיאין וטעמא דפסול
פרש'י דה"ל כשני שופרות ולכאורה. חוי משמע לפי"
דמוקי לה בשנסדק כולו משני צדריו לארכו אבל ליכא
למימר הכי דאיכ היונו דבק | שני שברי שופרות אאיכ
תאמר רסיפא מה טעם קאמר מה טעם שופר שנסרק פפול
משום דדבק שברי שופרות פסול אבל אינו מחוור | אלא]
איכא | למפפליה מטעמא. דבעינן. למימר -ובודאי לכ"ע
מלתא פסיקא תני הכא שהוא. פסול ואע"פ שאינו
מעכב התקיעה מדלא .פריש \ לה כּדפריש בסיפא. גבי
שופר שניקב ותנא ברא נמי דמפרש דינא דמתניתין
סתמא. להא גמי סתומי וטעמא דפסולא משום. רכיון
שנסדק כולו. או רובו לארכו חשיב. כאלו נחלק לגמרי
ויצא מתורת שופר וכחתיכת קרן בעלמא הוא ואפילו
לא נסדק אלא מרוח אחת ומעתה הא דנקט ודבקו
כ"ש לא דבקו שהוא פסול. ותנא לרבותא נקטיה שאינו
מעלה ארוכה. וכמדבק: שברי שופרות דְמי = דלא. מחני
להו למחשבינהו חד שופר ה'נ לא מהני' ליה לשוויי
כלי ושופר והיינו שסמכו התנא בזו אחר זו סמכו ענין
לו ואפשר שאף רשיי זיל לכך נתכוון בפי ומיהו לפי
האי טעמא דוקא נסדק כולו או רוב שהוא ככולו בכל
מקום דמיעוטו המפוזר מב' צדיו לב' הפיות לא חשיב
אבל נסרק מיעוטו אינו בדין זה אלא דיגו כניקב דמפרש
דיניה בסופא והכי משמע לישנא דשופר שנסדק ואע'ג
דקתני מתניתא לקמן שופר שנסדק לארכו פסול לרחבו
אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר לאו למימרא דלארכו
אעיפ (שלא נשתייר) | שנשתייר]. בו שיעור תקיעה
פסול ואע"ג דלא הוי כולו או רובו אלא משום דרחבו
הוא רתלי דיניה . בשיור שיעור. תקיעה. אבל לארכו
בכולו או רובו תלוי דיניה אבל יש מחמירין לאסור כל
שנסרק לארכו כלל ואפילו מיעוטו ומפרשי דהשוב
מעתה. כחתיכת = קרן לפי שסוף סרק כזה להתרחב
ולהאריך בכל שעה וכל העומד ליסדק ולחתך כסרוק
דמי וזה הומר גדול לבעל נפש ואיגו נכון כלל :
ריבק שברי שופרות פסול , פי' מלתא פסיקתא קתני
ואפילו אינו מעכב. התקיעה ואפ" רבקם
10 בעצמם
ריטב'א
בעצמם ומשום דשופר א' אמר רחמנא ולא ב' שופרות
ואיכא. מאן דרייק דכיון | דקתני שברי שופרות מכלל
דליכא | בחד מיניהו | שיעור שופר וחשיבי חתיכות
בעלמא ולא שופר אבל אם היה מהם שיעור תקיעה
כשר וכדין נסרק לרחבו וה אינו שלא אמר אלא
בנסדק שעדיין היה | מחובר במיעוטו ושופר אחד הוא
אנל הכא שנחלקו לגמרי לא וכדתניא = הוסיף
עליו | כל שהוא פסול והוסיף עליו על שופר
שלם משמע אלא הכא אדרבה -להכי נקט שברי
שופרות דאפילו בהני שאין בשניהם אלא כשיעור לא
אמרינן השתא שופר אחד חשיבי אלא אפילו בהא
חשיבי ב' שופרות וכ"ש כשיש בא' מהן או בכל אחד
מהן כשיעור שופר א'ג והוא הנכון דשברי שופרות
היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולא
נצרכא לאסור דאלו בשברי שופרות שאין כשיעור א'
מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן
שהוא פסול בכל דכן ואפילו תהא משנתינו כשנסרק
מב' צדרין וכ"ש לפי פירושינו הנכון כנ"ל :
ע'ב נוקם וסתמו אם מעכב וכו' . פ" ניקב אפילו כל
שהו לפי חד לישנא דרי יוחנן דהילכתא
כותיה :
וסתמו , פי' אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם
מתני ר' נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה
נראה דכי קתני וסתמו לרבותא: היא כדפרישית גבי
ודבקו אבל בירושלמי פי' לא פתמו כשר שכל הקולות
כשרין בשופר ואע'ג דברישא דקתני ורבקו לאו דוקא
הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין 4 כל
חד וחד כדאיתא אפ"ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש
למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא רקתני מעכב את
התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול
כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו
ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה. או צרור ולפיכך
אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב
את התקיעה פי' בו דארישא קאי דניקב. כלומר אם היה
הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה
נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול
בכאן והיל קול ב' שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיי
מעכב כ"ש דהאי לחודיה. קאי והאי לחודיה קאי -
כב' שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל. אם לא
היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב
זכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר
שלפ או כמצפהו בחוץ שאינו = פוסל -בשלא נשתנה
ראש השנה
פרק ג
קולו ו"ש ואם לאו פסול ואעיפ שלשון חירושלמי
נראה מסייע | קצת לפי" זה אינו כן ער האמת חרא |!
דה"ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועור דהא ||
מתני' = ר" נתן היא וללישנא בתרא דפריש + ר"י דברי
ר' נתן בנפחת רובו וא"כ משמע דלההוא לישנא
מתני' ה"ק שופר שנפחת רובו ופתמו במינו אם [אינו]
מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא. שייך
לומר כן בנפחת רובו שהרי א"א בנפחת רובו אפילו ||
ברוב רהבו בלבד מצד אהר שלא יעכב הנקב קצת
את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לריה ואפי' ||
שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי'
דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא
דכמאן דליתא דמי וח"ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה
לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי
באפי נפשה וה"ל ב' שופרות אבל אם אינו מעכב
עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו
הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר
אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כיש ולא לרבק
ב' שברי שופרות דמהזי שנים ממש ואין ה בש
להיות גוף אחד וכ'כ הרשב"א זיל וכתב וז"ל ואעיפ
ששנינו צפהו | זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות
שהיה פסול | התם לפי שאין קול השופר צריך. לו
ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר
וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אכל כאן שצריך לו
לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל- השופר והרי זה
כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי
שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגס למעשה אבל
יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב
את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב '
שיעור תקיעה כדברי ר' יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי
הירושלמי כשר ואפילו. נפחת רובו ויש בו שיעור
שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא
דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב
התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין
בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות :
גמ' היה ארוך וקצרו כשר. פיי קמ"ל דאכתי דרך
העברתו היא וכן בגררו והעמידו על גלדו:
צפהו והב במקום הנחת הפה פסול . פי" דהוי. חציצה
דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר
והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו
מבחוץ. ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכית תיפוק לי'
דהוסוף עליו כ"ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי"ל
דהכא 7
ְ
(|רהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו
\|הקצר (כלחוץ) [לחוץ] לעשות לו מקום הנחת פה
י|ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא
| במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו
| מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים
ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו | בפני עצמו בדין שלישי
תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא
במקום הנחת פה ואפ"ה קרי ליה פיו:
צפה. והכ. מבפנים פסול. שהרי הזהב חוצץ בנתים
צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כיש
נפסל. דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא
| משום שפיו שנוי קולו חוא ומאי דלא פריש לה כדפריש
| בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה
קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני'
| והיה בכל. צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים
פשיטא שכל צפוי משנה חקול :
צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו. פי' ואפי'-למעליותא
פסול. דבעינן קול שופר לבדו
וליכא ומעתה כל שופר. המצופה ומצוייר = מבחוץ אין
תוקעין בו א"כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין
שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו
נקב. וסדק ג'כ וכ'כ הרמב"ן ומורי נר'ו וליכא = למירק
לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא
עד (שהשתא) [שנשתנה] ודאי לא פסלינן ליה
ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא
דלאיסורא ספיקא דאוריתא (לקולא) [לחומרא]. ותנא
דיני קתני אם נשתנה וראי פסול ואם לא נשתנה וראי
כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא: לחומרא :
נתן שופר וכו" . פי' בו אם קול פנימי לבדו שמע
יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא
ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי
החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ. בנתים
ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי. אינו כלום. כיון
שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פפלו בצפהו זהב
מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג'כ מחמת הצפוי וזה
אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה
אין כאן: דמין במינו איגו חוצץ וה'פ אס קול פנימי
לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל
בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו
מסייע לערב כח בקול כעין צפוי. ואם קול חיצון ג'כ
ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום
ריטביא ראש השנה פרק ג לח
שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אי
שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או בראשו הרי -
אחר יוצא משני שופרות ופסול . ואם שניהם שוין
וכל אחר חלוק בעצמו. ויוצאין ביחד נהי דאין כאן
משום שני שופרות ודומה לב' בני אדם שתקעו כאחר
אעפ'כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי
דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי | מחד גברי
ושני שופרות לא משתמעי (אפשר) [ואי אפשר]
לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא :
גררו [כו'] הפכו (כשר) [לא יצא] אמר רב פפא וכו'.
פ" לא תימא דהא בלחוד פסול
אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול :
ררך העכרתו. פ" מראש הבהמה שראשו הקצר
כנגד פי האדם וכיש הפכו | כחלוק
שאינו דרך העברתו וכן אמר בירושלמי הפכו פסול
לפי שבטל חללו ושם אמור שהרחיב הקצר וקצר
הרחב פסול משום דבעינן דרך העברתו כדמפרש
בגמרא דילן , איכא דגריס הופיף עליו כ"ש וגמרו בין
במינו וכו': וליתא דלישנא דגמרו משמע שלא חיה כו
שיעור שופר ואלו לישנא. רהוסיף עליו משמע על
שופר שלם אלא ה'ג הוסיף עליו כיש בין במינו בין.
שלא במינו פסול פי' ואפילו איגו מעכב התקיעה דאפי"
משום תוספת כ"ש חשבינן ליה שני שופרות :
ניקב וסתמו וכו ר' נתן אומר וכו' , היה נראה במעכב
את התקיעה פליגי ומיה פליגי רבנן אפי'
סתמו במינו ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו אע'פ
שמעכב. את התקיעה וסתם מתני' דפוסל במעכב את
התקיעה רבנן . דסתמו סתם אפילו במינו משמע וכיון
דכן. הלכתא כרבנן וכ'ת והא פריש ר'י בלישנא בתרא
שלא במינו פסול (בשופרות שנו) [בשנפחת רובו] וכי
הוי במינו כשר אע"ם שנפחת רובו ואם איתא דפלוגתא
במעכב. את התקיעה א"כ בשאינו מעכב התקיעה אפילו
שלא במינו כשר והאיך אפשר שיהא חתיכת עץ נתונה
על רובו של שופר ויהא כשר והלא זה גרוע מהוסיף
עליו כ'ש ולא קשיא לפי מאי דמשמע לן דרובו דא'ר
יוחנן אינו רובו | ממש שנפחת רוב בנגו דהא לא
אפשר אלא רוב רחבו של שופר מאותו צד שהנקב .
בו כמיש בירושלמי בעלתה חזזית על רובו שהוא רובו
מצד אחר והשתא עדיף מהוסיף עליו כיש ומיחו אינו
מחוור דהא משמע דר"י כר' נתן ס"ל והיכא לא אקשינן
ליה מרפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל
דוכתא
ריטב'א
דוכתא ועוד שהרי בנוסחאות מרוייקות בירושלמי אמר
בפ" דמתני" ר' נתן היא דגרסי" התם בנוסחי דוקני
שופר שנסדק ורבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן | רבק
שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר' נתן ניקב
וסתמו. איר חייא בר אבא אזר יוחנן ר' נתן היא ניקב
וסתמו אם מעכב וכו' א"ר חייא בר אבא בש'"ר יוחנן
כיני מתנ" אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פטול
אעים *|שתוקע] יפה יפה כלומר שאינו מעכב. עכשיו
ר' נתן אומר כיון לסתמן יפה יפה במינו שאינו מעכב
עכשיו כשר נראה מכאן דפלוגתיהו בשאינו מעכב עכשיו
את התקיעה. דרבנן פסלי ור' נתן מכשיר כשסתמו
במינו וסתם מתני". ר' נתן הוא והלכה כוותיה. ולא
אצטריכא בריתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום
דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה
אינו כלום וסמך בזה אמתני' דבריתא פי' דמתני" היא
ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא
וכן רעת הרי"ף שפסק כר' נתן | אליבא דר'י דלישנא
קמא דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא
אחר המחמיר ולישנא. דניקב = נמי לא משמע שנפחת
רובו :
וי"א דפלוגתיהו רמעכב. התקיעה ובהא מכשיר ר' נתן
כשסתמו במינו, = ומתני' ר' נתן | היא דכי קתני
וסתמו היינו שלא במינו ולפיכך פוסל במעכב את
התקיעה וכשאמר בירושלמי שופר שנסרק פסול למאן
נצרכה לר' נתן לפי שנסרק ברובו מסתמא מעכב את
התקיעה ולהכי קאמר. דתנא תני פסולא דידיה משום
סדיקת רובו ולא משום. עיכוב תקיעה ר' נתן = היא
דלרבנן תיפוק לי" דמעכב התקיעה פפול ואין פירו ש
זה מתיישב בלשון הירושלמי ובלשון משנתינו ומה
שכתבנו הוא הנכון בשיטת הרמב"ן זיל ולפי שיטה זו
הנכונה = ללישנא קמא דר"י תלת בעינן | לטיבותא
שנשתייר רובו ושסתמו במינו | ושאישו מעכב התקיעה
וללישנא בתרא סגי לן בתרתי שפתמו במינו ושאינו
מעכב התקיעה ואעיפ שנפחת א רובו אינ נשתייר רובו
ואע'ס שסתמו שלא במינו אבל לעולם בעינן | שלא
יעכב התקיעה דמתני' מלתא קתני אם מעכב את התקיעה
פסול ואלו היה כשר לעולם לא פגיא דלא מפליג
ותני בה והרי"ף ור"ח וכל הגאונים והרמב"ן פוסקין כלישנא
קמא דר"י לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא דכל
תרי לישנא כאיסורא נקטינן ?"שנא דחומרא בין שהוא
קמא ובין שהוא בתרא דחשבינן ליה כתרי תנאי או
ראש השנה
פרק ג
אמוואי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך
אחר המחמיר ובשל. סופרים הלך אחר המיקל וכמ"ש
רבני צרפת אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא כתרא
איג מספיקא יד נתבע על עליונה וכן עיקר שלא כדברי
הרי"ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דריי לקולא
שהוא זיל סובר שבכל מקום | לישנא בתרא. עיקר
דמהדורא | דלישנא קמא הוא וכאלו | הוא סברא
דאחריתא :
נסרק לרחכו וכו'. | פ" דליכא משום ב' שופחות
כדכתיבנא = לעיל וכיון שכן יש להכשיר
אפילו כשנשתייר שיעור תקיעה לצר הרחב ואף על פי
שזה המיעוט שבפיו חוצץ מין במינו הוא ואינו חוצץ
שאין אנו רואין אותו כאלו ניטל דא"כ. אפילו יש
שיעור בקצה הקצר תפסל. משום הוסיף עליו כ"ש
אלא ודאי לא שנא והו ששנו אותו סתם ולא פ"
שנשתייר כלפי פיו אבל רש"י אומר דרוקא שנשתייר
כלפי פיו ולמעשה ראוי לחוש הואיל והורה זקן :
וכמה שיעור תקיעה פירש (רי גמליאל) [רשב"ג] כדי
שיאחזנו בידו וכו' . ובנדה אמר שיעורו
טפח ולא פליגי דטפח ד' אצבעות בגודל שהוא ו'
באמה נמצא שיאחזנו בד' אצבעות פפת ידו ויראה
לכאן ולכאן (ור' גמליאל) [ורשב'ג] לפרש בא למה
שיעורו בטפח ולא כדי שיאחזנו התוקע שהרי בן
אבטיח שאגרופו ישנו בראשו של כל אדם צריך יותר
מכמה טפחים אלא שהתנא שיער טפח באדם בינוני
וכן נתן | רשביג הטעם כי באדם בינוני יאחזנו ויראה
לכאן ולכאן ובבן בטיח וכיוצא בו בעינן כפי מה שהוא
שלא תהא מפסקת ידו בין קול שופר :
היה קולו דק או עבה . פי' כשאין בהם ריעות מחמת
תערובת דבר הפופל :
קרחו כזכרותו. הוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו
בתוכו אם תקע בו יצא ואינו חוצץ :
מתני' התוקע לתוך הבור . שעת שמד היה ובור ודות
אחר הן אלא שהבור חפור והרות בנוי :
פיטם . חבית גדולה:
אם קול שופר. בגמרא מפרש דכל שעומד בתוך
הבור קול שופר הוא שומע וכל שעומר על
שפת הביר קול הברה הוא ומתניתין כולה באדם אחד
וא'כ ע"כ ה"פ אם קול שופר שמע כגון שהכנים ראשו
לתוך הבור יצא ואס קול | הברה שמע כגון שעמר
כולו בחוץ לא יצא : |
וכן
ריטב'א
וכן מי שהיה עובר, האי וכן לא אתי שפיר שאין סוף
המשנה מענין תחלתה אלא שדומה לה לפי מה שפי'
שיש בו ב' צדרין באדם א' אם הכניס ראשו לבור אם
לאו וכן בזו אם כיווך לבו יצא כגון שעמד שחזקה הוא
שכיוון כמ"ש בירושלמי ואם לא עמד אלא שעבר בלי
כוונה לא יצא והא דתנן היה עובר וכו הקשה בתוסי
האיך יצא כיון שהוא ברשות אחרת דהא אמרינן בעירובין
ט' בקטנה וא' בגדולה אין יוצאין י"ח ותירצו שאני התם
דליכא עשרה עם ש"ץ וצריכין צירוף והקשו עוד מהא
דתנן בכיצד צולין-מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה
וריב"ל. אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין
ישראל לאביהן שבשמים ואי לענין צירוף מיירי תקשה
ההיא דפ' כל גגות לר' יהושע ואנן קיייל כותיה דרביה
דרב הוא ועו דסוגיין בסוטה גבי ברכת כהנים | כותיה
נקטינן ומתרצינן לה ואי מיירי לענין לצאת ולא לענין
צירוף תקשה מתניתין דהכא לרב ותירצו דההיא דפסחים
לא מיירי לענין צירוף אלא לענין לענות בכל דבר
שבקדושה עם הצבור הוא דפליגי רב ור' יהושע והלכתא
כר"י שהוא עונה עמהם ואפשר שיוצא ג'כ י"ח כאלו
היה בפנים וכדמיירי לענין פסח לאפוקי י"ח וכדמייתי'
ליה במס' סוטה להיות כולל המתברכין וקשה להו דהא
מגילה תנן הכא דבעי עשרה שלא בזמנה ובזמנה רב
חייש לדרב אסי ולא תירצו בזה כלום ורבותי אומרים
דמתניתין לא קשיא דאפילו במגילה לא בעי עשרה
- מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניפא וכל
ששמע. מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי | בהכי
דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ומעתה לפי שיטה זו
לענין צרוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו
כולם ברשות א' כההיא דפ' כל גגות ואם לאו אינו
עולה להם וגם אינו יוצא וכל דלא בעינן עשרה כגון
שופר. ומגלה וכיוצא אפילו. [אינו] מרשות א' יצאו
לעולם אפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא
לענות עמהם . 4 ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם
אינו עונה אלא בשהוא עמהם כההיא. דכל גגות והחיא
דפסה ב' ליתא לדריב"ל ולא נהירא :
גמ' א"ר הונא. ונו' . ליכא לפרושי ל"ש דאם שמע
קול הברה לא יצא אלא לאותם
ועומדין על שפת הבור אבל לאותם העומדים בבור
אפילו שמעו קול הברה יצאו דהא אמאי יצאו וכי אינם
חייבים לשמוע קול שופר אלא היפ ליש דשייך האי חלוק
אלא לעזמדין על שפת הבור אבל העומדין בבור סתמן
ראש השנה
פרק ג לט
יצאו שלעולם שומעין קול שופר מן הסתם והיינו דתניא
נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא ומלתא
פסיקתא קתני דלעולם יצא והא אנן תנן לא יצא כלומר
היכא פסיק ותני יצא לעולם והא אנן תנן כי לפעמים
לא יצא אלא לאו שימ כרב הונא :
אמר רבה כו'. למימרא כו'. ופי/וממילא רשמע תחלת
תקיעה בלא סוף יצא פי' להכי אצטריך
למימר תלמודא וממילא דאלו פשטא דמימרא לא
משמע אלא ששמע סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה
רכיון דקתני שמע מקצת תקיעה בבור כו' משמע דמיירי
בעומד חוץ לבור ושמע לחבירו תוקע ועומד מן הבור
ופתח בבור וסיים. חוץ לבור וכן. פרש"י :
[רף כ'ח ע'א] ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה
מקמי | רלערבב | קלא.
הקשה הרמב"ן = ודילמא ליכא שיעור תקיעה | מקמי
דליערבב ותירץ דאפשר דמדלא קתני אם. קול הברה
הוא וקתני שמע שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר
שיעור תקיעה לא יצא אנ ק"ל דלא ערבב קלא דבור אלא
לאחר שיעור תקיעה למאן דמאריך טובא ותקע להו .
ו"מ דהשתא סברינן דהכא רמכשיר במקצת תקיעה כיון
דאידך הוי : שעת חיובא לאחרינא אפילו שאין במה
ששמע כשיעור היא והיינו מקצת תקיעה דקאמר כלומר
מקצת שיעור תקיעה וכן בסוגיא | דלעיל על דרך הזה
היא והיינו. דאמרי" לכך מאריך בשופר וסתמא = קתני
מאריך אע"פ שאין בו | שיעור תקיעה ומיהו אליבא
דהילכתא הא = קיי"ל שלא יצא במקצת תקיעה. אפילו
יש בה כשיעור והכי מסקנא לעיל והכא נמי הא פרישנא
מימרא. (דרבא) [דרבה] בתוקע ועולה לנפשיה שלעולם
שמע קול שופר וקמ"ל דלמא מפיק אוניה. ואכתי שופר
בבור רהא לא שכיח :
כי קאמר (רבא) [רנה] בתוקע ועולה. פי'. דלריריה
כוליה תקיעה להכשר מראש ועד סוף כי
אפילו כשהיה תוקע על שפת הבור היו אזניו עס השופר
בתוך הכור הא לאו הכי (לאו) [לא] מהניא תחלה בלא
סוף או פוף בלא תחלה וכמסקנא רלעיל על מתני'
דשופר. מאריך :
אמר רב יהורה שופר של עולה. פי' שתלשו מחיים
דאלו לאחר זריקה אין מעילה אפי"
בעורה שהכל לכהנים וכדפרש"י והא דאמר לא יתקע
פי' מפני שהוא כבא ליהגות בקדשים ובתוס' פ" לא
יתקע במזיר דבמזיד אין מעילה ולא יצא לחולין והא
דאמרינן
ריטב'א
ראמריגן בשופר שלמים כיון רלית ביה מעילה באיסוריה
קאי קיל מימ הא תקע בו ומיל אי עב ביה איסורא
אי לא כיון דלא בעינן שופר שלו ויוצא בשופר שאול
כדאיתא. בירושלמי וי"ל דמ"מ איכא משום מצוה הבאה
בעבירה כדאיתא בלולב הגזול איג שאם לא יצא לא
עביד. איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא וקיל דתכא
משמע דרב יהודה סבר לא אמרינן מצות לאו ליהנות
ניתנו ואלו בסמוך אמרינן שופר של ע"ז לא יתקע
ואם תקע יצא והיינו ודאי טעמא דמצות לאו ליהנות
ניתנו דהתם ודאי קודם ביטול הוא כדבעינן למימר ומפני
קושיא זו יש גורסין לקמן אמר רבא אבל בעיקר נוסחי
ובהלכות הרי"ף/גר' "רב יהודה והנכון דהא רפריך רבא
על הא דרב יהודה דבסמוך ומתרץ אליבא דרב. יהודה
לא אפשר לומר שחלק רב יהודה בין של עולה לשל
שלמים אלא אי אתמר בתרויהו אתמר יצא או לא
יצא ומעיקרא תריץ רבא בתרויהו לא יצא וכיון רשמע
להא דרב יהודה הדר. אמר דבתרויהו אמר רב יהודה
יצא ולהכי מייתי תלמודא בסמוך אירך דרב = יהורה
כנ"ל
אמר רב יהורה בשופר של ע'ז לא יתקע . מלתא
פסיקתא קתני. לא יתקע לכתחילה
ואפי' לאחר ביטל משום דמאים ואם תקע יצא אפילו
קודם ביטול ואע'ג דאיסורי הנאה הוא מצות לאו ליהנות
ניתנו וכדפרש"י. והראיה דקורם ביטול קתני דהא דומיא
דעיר הנדחת קתני שאין לה ביטול והתם נמי לא פסיל
אלא משום רמכתת שיעוריה ואם תקע יצא בין שהיה
השופר עצמו נעבד או מבחמה נעבדת שכל ע"ז נאסרה
בהגאה חוץ ממחובר דלא מתסר מדכתיב אלהיהם וה'ה
למשמשין ונויין רלא מתסר במחובר ואילן שנטעו
מתחלה לשם ע'"ז לא חשיב מחובר שהרי יש בו תפיסת
ידי אדם אבל לא נטעו מתחלה לכך אינו נאפר משום
עובד ומ"ש הכתוב לא תטע שהיה דרך גוים לעשות
אשרות לנוי לפני עיז שלהם וכשנטעו מתחלה לכך
נאפרים ולעולם לא חשיב נוי אלא כשהוא. לפני ע"ז
ממש ובאה לו דרך נוי ולאפוקי גנות הצעורים | שאינן
אלא להנאת כומרים מותר ליהנות מהםבטובה ושלא בטובה
ולפיכך שופרדע"ז בין שהוא ע"ז ממש בין משמשי ע"ז או
נוי דע"ז ראיפורי הנאה נינהו ודינם שוה דאית להו
ביטול והן בכל דבר תלוש לא יתקע בו פי' לכתחילה
דהא מאיסי לגבוה ואם תקע יצא מיט מצות לאו ליהנות
ניתנו פ" האי טעמא מוכח בהדיא דהא דרב יהודה
ראש השנה
קודם ביטול הוא דהוי איסורי הנאה ולהכי נקטיי טעמא
פרק ג
דהא לאו הנאה חשיבא. דמצות לאו ליהנות ניתנו. פיי
ראע"ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא אין הנאת יההוא עם
עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה
אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה
באיסורי הנאה אלא כשההנאה מנוף הדבר. האפור
ובדאמרינן לקמן במודר הנאה -ממעיין שאינו טובל. בו
בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות
הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"ם שגורם לו
הנאה להעלותו מטומאה לטחרה אין הנאה זו נאסרת
שאינה מן המים וכן אמר שאם החלצה בסנדל של ע'ז
חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות. ניתנו ואע'ג
דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא
כתובתה וזכיה | לנפשה ובנכסיה 4 ולא חוי ליבם שאינו
הגון לה לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסגרל ורוקא
בע'ז דגוי דאית לה ביטול ולא מכתת שיעורא אבל בע'"ז
דתלמורא קרי: לה אשירה דמשה דהיא דישראל לפי
שבשעה ששבר את הלוחות אוו לאלהות הרבה ונאפרו
אשירות א"י ההיא כיון דלית לה ביטול עולמית לשריפה
קיימא וכשרוף 4 הווא ונצבר עפרה: ולא יצא: דכתותי
מכתת. שיעוריה ותיינו דאמר בפי כסוי הדם שופר. של
ע" לא יצא ומדמינן לה התם לעפר עיר הנדחת רמכתת
שיעורה והאי שופר של עיז של גוי שהוא ביר ישראל
לא שוכה בה מן ההפקר דא"כ ה'ל עיז | של ישראל
ואין לח ביטול עולמית אפי' זכה בה שלא לעברה כלל
שאדם זוכה באיסורי הנאה להוסיף בהס איסור כדפרי'
בע"ז אלא הכא שהוא שאול מהגוי שלא זכה בו ישראל
ושופר שאול מותר דאמרינן התם יום תרועה יהיה לכם
מימ ושופר של תקרובת ע'ז אפילו של גוי. לא יצא
בו דתקרובת ע"ז הרי היא כמת שאין לה היתר עולמית
וכתותי מכתת שיעוריה ורוקא כשהיה השופר מבהמת
תקרובת דע'ז ונאסרה היא וקרניה בהנאה אבל שופר
שעשאוהו תקרובת ע"ז לא מתסר בהנאה שאין תקרובת
רע"זי נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש. או דכותיה
קצת כעין פנים ממש ואיכא נמי עבורה = (המשתכרת)
[המשתכחת] דומיא דפרכילי ענבים דאמרינן התם דמתסרי
כשבצרן מתחלה לכך דאיכא דכותיהו בכורים ואיכא נמי
בביצרה עבורה (המשתכרת) [המשתכחת] שרומה לזביחה
הא לאו הכי לא מתסרי . ואבני מרקולס שנאסרין משוס
דהוי ע"ז ממש כדאיתא התם ואע'ג: דע'ז קודם ביטול
מאיסה לגבוה והתם במסי ע"ז מבעי % - אפילו
ולב
ריטב'א
לולב דמחובר דלא מתסר להדיוט ומתפסר לגבוה דמאיס
אי מאיס למצוה אי לא ולא אפשיט ליה הכא איפשט
לרב יהודה. ופבר דבדיעבר לא אמרינן דממאיס וכרבא
דפשיטא ליה ק"ל דמפרש לה התם בדוכתה מפי מורי
נרו
ולענין שופר הגזול התיר הרמב"ם זיל לפי שבקול יוצא
ויש סעד לדבריו בירושלמי דאטרי" התם שופר
של ע"ז ר' חייא תני כשר ר' אושעיא תני פסול הכל
מודים בלולב שהוא פפול מה בין לולב לשופר איר
יוסי לולב כתיב לכם משלכם ולא של איפורי הנאה
ברם הכא יום תרועח יחיה לכם מ"מ ר' אליעזר אמר
תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש
קול אפור בהנאה כלומר ואינו- חשוב נהנה מע"ז ולא
אזיל בשיטתא דנמרא דילן דפרישו טעמא בין בשופר
בין בלולב רע"ז משום רמצות לאו ליהנות ניתנו ונקיט
רבינו ז'ל מהאי ירושלמי דה'ה דאיכא למשרי שופר
גזול מהני תרי טעמי דאיכא באיסור הנאה דליכא משום
גזול דלא בעינן לכם ועור שבקולו יוצא ומפתכרי דהני
תריי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו
דלא מתהני מידי מדחבריה אבל אכתי איכא. איסורא
אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה כדין לולב דמפסיל
מחאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול
שאע'פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא
ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין ובירושלמי דלא
חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי | אלא בגזול
שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה דמצוה הויא
שנוי רשות או שנוי השם וקנאו ביאוש ושנוי רשות
הילכך שופר הגזול פפול והשאול כשר וגזול שקנאו
ביאוש ושנוי כראוי קודם' מצותו ליכא משום מצוה
הבאה בעבירה +
אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה
של מצוה , י"מ וכ'ש אם של רשות דלאו
הנאה היא וליתא דשל מצוה דוקא נקט משום דלאו
ליהנות ניתנוי דאלו בתוקע לשיר אסור דהא קמתוני
וכ'ת ה'ג לא פגיא דלא מתהני והוי פסיק רישיה ולא
ימות וכטובל במעין שהודר. ממנו דאסור בימות החמה
"הא ליתא | דהתם לא סגיא דלא מתהני אבל הכא. אין
הנאה בקול אלא בשיתכוין לשיר והיינו דאשמעי' רבא
נמי וכית הא דתנן בנדרים חלין ע"ד מצוה כגון סוכה
שאני יושב לולב שאני נוטל למאי חייל דהא אמרי'
מצות לאו ליהנות ניתנו | ו"ל דלא אמרי' הכא \ אלא
ראש השנה
פרק ג מ
בשאופר דבר בלשון הנאה וההיא בשאופר גוף הסוכה
והלולב עליו שלא בלשון הנאה ומיט בשאוסר מצוה
עליו אפילו בלשון הנאה נראה שהוא אפור דלא סגיא
דלא מתהני כדאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב
שכבר נהנה ועדיפא מהא דטבילה דבסמוך וההיא דמוכרי
כסות מוכרין כדרכן כבר פ" בפסח א' דלא חשיב
פסיק רישיה ובכלל | תקיעה | של מצוה | דאמרינן
הכא יש אפילו של תעניות לא | מפיק מכללא אלא
תקיעה של רשות גמור לשיר בעלמא וזה ברור +
שלהו ליה וכו', פי' שכפא שד ובעודו כך אכל מצה
ואחיכנעשה חלים תוך זמן חיוב אכילת מצה וקאמרת
שנפטר במה שאכל כשהוא שוטה וע"כ יש לפרש כן
שאלו כפאו שר כל הלילה מאי פטור שייך ביה הא
פטור ועומד הוא רשוטה פטור מן המצות אלא ודאי
כדאמרן והיינו רפרכינן. ליה מהאי = דתניא עתים | חלים
ועתים שוטה וכו' לא צריכא שכפאוהו פרסיים ואכל
מצה ע'כ שלא לשם מצוה כלל וקמיל דמצות = אין
צריכות כונה | לצאת בדיעבד ואפילו עומד וצווח נמי
אינו רוצה לצאת ולאכול לשום מצוה יצא כגון הא
דכפאוהו פרסיים ומינה שמעי' בכל דכן רהתוקע לשיר
או לשד יצא כדמפרש ואזיל וק"ל ולוקמה בשכפאוהו
ב'ד כאותה שאמרו א"ל עשה סוכה ואמר איני עושה
מכין אותו: עד שתצא נפשו או עד שיעשהו ויל דאי
בב"ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה
ראמר מצוה לשמוע דברי חכמים כדאמ' בגט המעושה
בב"ד דישראל ;
מהו רתימא התם תאכלו מצה , הנכון כפרש"י דהוה
ס"ד דשאני מצוה באכילה דנהנה. גרונו
וכדאמ' באיטורין המתעסק בחלבים ובעריות חייב קרמ] .
שכבר נהנה משא"כ במתעסק במלאכת שבת :
עיב אבל הכא מתעסק בעלמא הוא. קמ"ל,. פי'
דכולהו מצות הדא טכסיסה נינהו
בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ"ע כולם
דרך א' להם ואי חא לא בעי כונה לצאת אידך נמי. לא
בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה'ק קמ"ל דכיון
שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה | כדין . מתעסק
שלא יצא :
(הקורא) בקורא להגיה , י"מ שאינו קורא התיבות
מתוקנות | אלא | קורא
טטפת
ריטב'א
טטפת במקום טוטפות וא"ת אם כיוון לבו אמאי יצא
ו"ל היק שכיוון בלבו לקרות קריאח. מתוקנת ומיהו
לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום
רקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו
בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה
אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק
בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי' ר"י זיל
וא"ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא
והא כולהו תנאי סיל התם דקיש צריך בה לכונת הלב
ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר"מ ואיהו
אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם
הלכה כר"מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה
לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דפ"ל
הכי ולאו לתרוצי אליבא (דרבא) [דרבה] ודשלחו ליה
לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל
ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי
מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה. מר' מאיר
והנכון בזה: דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן
דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכווין לבו למה שהוא
אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא זו היא כונת
הלב שהזכירו | במסי ברכות ובכל מקום לענין תפלה
ואית ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא
דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא
עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה ו"ל דכיון דקתני פתם
היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש משמע אפילו היה
עסוק בפ' והיה אם שמוע או פ' ציצית והתם כ"ע
לא לי כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן
כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו
צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות חיינו מצריכין אותה:
אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת
לה, פי' דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא
או להשמיע לאחרים דאיכ שפיר משכחת לה ולא
נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע
עצמו וכדרייקינן | לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע
דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו :
דילמאי רקמנכח נבוחי , פרש"י שאינו תוקע שיעור
תקיעה = האמור = במשנתנו | בפרק
אחרון והקשה תופ' דאיכ מאי קמהניא כוונת שומע וכי
נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור"י פ" שהיה נופח בשופר
דרך מתעסק ועלתה בירו מאליה תקיעה. כראוי. ולפי
דר רש"י ייל ג'כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות
ראש השנה
פרק ג
קטנות שאין בה שיעור כעין המגבח ועלתה בירו תקיעה
כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו :
אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה . פי' הישן שם
שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף
ואלו אנן קים לן דלא לקי:
א"ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן.
פי" ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר
דה"ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין
הוא שהוא אומר אופיף ברכה א' משלי ת"ל לא תופיפו
עוד על הדבר, הקשה בתוס' והא אמר בהנחנקין ובלולב
הזול דמיד לולב אין צריך אגד אם הוסיף. על ד'
מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה
קאי והאי להודיה קאי ותירצו דה"נ כיון דכולם בפרישת
כפים א' כולהו ברכות הדרי נינהו (ובעושה) [וכעושה]
ה' בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה (א') אלא
דבור פרישת כפים אוגדן :
והא סיים קתני, פי" בבריתא אחריתא קתני סיים
וכדפרשיי ;
שאני הכא כיון דאלו.מתרמי ליה וכו'. ם" אלא
קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש :
במחן ר'. פרש"י בעולה ושלמים ואשם ותודה - פי'
לפי' מפני שהן נתנין למטה מן הסיקרא
דומיא דרם בכור או דם מעשר דאלו בהטאת היחיד
או המאת הצבור ליכא לאוקמה שהרי הפ ניתנים למעלה
מחוט הסיקרא וכשנתערב בדם הבכור שרינו למטה א'א
לומר שינתנו כולם במתנה א' ולא במתנות ד' וכן פי'
בתוס' :
פי' שעומד בפני עצמו ואינו מעורב
שהרי הוא. מוסיף עליו ממש אבל
אין זה עיקר הזאתו אלא לעשות ד' מתנות במי שהוא
מתן ד' ואידך ממילא אתי ע"י תערובות :
וער א"ר יהושע. תימא מאי ועוד דהא אם איתא שאין
בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו
אין כאן עושה איסור בידים כלל וגם ראוי יותר לתת
ד' מתנות שיעלה לשניהם מלעשות מתנה אהת בלבד
שלא תעלה לא' מהם לכן "ל- שר"י ה'ק דאלו איתא
בבל תגרע הוא דאיכא למימר שאינו אלא כשהוא בעצמו
שאלו בבל תוסיף לעולם איתא ולכשתמ"ל דבתרויהו
ליכא למימר. הכי אלא כשהוא בעצמו וְכי אין בזה
אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב
לגרוע בשב ואל תעשה מלהוסיף שנראה כעובר בקום
ועשה כג'ל ; אנן
כשהוא בעצמו.
ב יו ==יוות - וו
- ירשב ".ה =
=
ריטב'א
אנ ה"ק. רג שימי וכו'. קיל והא. מנא תימרא
קאמרי" אלמא רבה מייתי לה לסייעתא
וי"ל רה'ק :דכי מייתי לה רבה לפייעתא - לאו מהכרחא
דנפשיה אלא דמפיק לה מתוך = דברי רב שימי דלא
פריך לה מהא. דמתן דמים וה"ק ומגא תימרא. אף לפי
דבריך מהא. דתנן וכו" מדלא פרכת לי מינה והא. נמי
לההיא דמיא והא דאמרינן דילמא קסבר ר' יהושע. לאו
דוקא דה'ה דפרכינן ומתרצינן מרר'. אליעזר דלכ"ע אלו
היה בעצמו יש כאן משום בל תוסיף ומשום דהלכה
כר' יהושע נקטי' לה בידן ודכוותיה טובא בתלמודא :
הכא אי בעי (מצלי) [מברך] . פי' דהא דאמרי" שהכהנים
מוזהרין לברך את ישראֶל אין אזהרתן לברך
כל צבור וצבור: בכל יום אלא כיון שברכו לצבור א'
ביום נפטרו ומיהו אף פעם א' לא נתחייבו אלא כשקוראין
אותן צבור לברכם וכדתיב = אמור | להס ומתרגמינן
כד יימרון לחון וכן פי' בעל סי המצות :
והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור הוא ולא בעי כוונה,
פ" שהרי כשעושה ד' הזאות אין כוונתו להוסיף על
דם בטל כלל :
אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו
לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה .
פי' הילכך חישן בשמיני בחג בכוונה בסוכה לוקה שלא
במתכוון אינו לוקה דלאו זמגיה הוא ולענין מתן דמים
יש בו משום בל תוסיף ואע'ג דליכא כוונה | מטעמא
דאמרי" לעיל דכיון דאלו אתרמי. ליה בוכרא אחרינא
לא סגיא דלאו זמניה הוא ולגבי כהן שאמר אוסיף
ברכה אחת משלי חא לא זמניה היא כיון דא בעי לא
(מצלי) [בריך] אלא כיון דמתכווין הוא לברך דהא
קאמר אוסיף אע'ג דלאו זמניה הוא יש בו משום בל
תוסיף :
וא"ח ואנן היכא יתבינן בשמיני בסוכה במתכווין וו"ל
דכל שאמרו הכמים לעשות "משום סייג * לתורה
אין בו משום בל תוסיף ובל תגרע והיט דעבדינן השתא
במועדים ב' יומי אע'ג דידעינן בקביע דירחא וה"ט נמי
לתקיעות דמוושב ותקיעות דמעומד :
א"ל ב' זירא לשמעיה איכווין ותקע. לי. פי' לישנא
דאיכווין ותקע לי לצרכי: משמע וי"מ ותקע
להוציאני אבל י"מ התכווין לחשמיעני וקמא עיקר דהא
אוקמינא לר' זירא כר' יוסי ור'י סיל בפסחים דמצות
צריכות כוונה ויש פוסקין כר' זירא דרבה וכולהו אמוראי
דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל ורבה
ראש השנה
פרק ג מא
נמי. זאת אומרת קאמר וליה לא פ"ל ול'ג לעיל אלמא
קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת והנכון כדברי
הפוסקים שאין הלכה כר' זירא אלא כרכה וכרבא דלעיל
והכי אתיא -כולה שמעתא. כפשוטה ור' זירא קאי כר'
יוסי ואידך אמוראי קיימ כרבנן דפליגי עליה :
רף כ"ט ע'א . הכל חייבין בתקיעת שופר. פר"י
בעירכין | הכל | לאתויי
קטן שהגיע לחינוך :
אנדרוגיניס מוציא וכו'. ואית הא אתי צר נקבות
ומפיק. צד. זכרות כדאמרי גבי. מי
שחציו עבר וחציו בן חורין ו"ל ההאי תנא פבר אנדרונינוס
בריה ויש תירצו דשאני הכא. דזכרות קאי > לנפשיה
ונקבות לנפשיה משא"כ התם והא ליתא. דהא כל דאית
ביה זכרות = ונקבות כח תקיעה מתרויהן כחות אתיא
בתערובות וזה פשוט לכל מי שיש לו מוח ויותר נראה
כפרש"י דהכא ודאי אי אנדרוגעוס אינו בריה או הוא
נדון או לזכר מעליא או לנקבה מעליתא וא"כ ממינ מוציא
את מינו דאו שניהם פטורים לגמרי או שניהם חייבין
לגמרי משא"כ בחציו עבד וחציו בן חורין דעל כרחין
אית ביה חיובא ופטורא :
מי דמי התם חצוצרות הכא שופר. מחא שטעינן
דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום
שופר כלל ומ"ה טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות
קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי
וכו" :
י"ג דתנן כהנים מוכרים לעולם וגואלין לעולם . דאלו
בישראל אין פדיון לבתי ערי חומה אלא ער שנה
תמימה ואין פדיון לשדה אחוזה אלא לאחר ב' שנים
והלוי פודה לעולם ומוכרין דקתני | לאו דוקא דאפילו
ישראל נמי אלא היק מוכרין ע'ד לגאול לעולם , וי"ג
מקדישין לעולם וגואלין לעולם. פי' דישראל שחקדיש
שדה אחוזה ומכרו הגזבר לאחר שוב. אין לו פדיון
וחוזרת לכהנים ביובל אבל לוי שהקדיש שרה גואל אותו
לעולם והא. דקתני מקדישין אותו לא אצטריך אלא
איידי דקתני התם גבי. ישראל אין מקדישין לפני היובל
פחות משני שנים ולא גואלין נקט בהא מקדישין וגואלין
ואיברא (דהאמר) דמקדישין ואידך דמוכרין תרויהו מתניתין
נינהו במס' ערכין ומעיקרא תני התם מתניתין דמקדישין
וגואלין ולפיכך. "א דג' הכא מקדישין לעולם דמסתמא
טפי נסבינן הכא מתניתין קמייתא דהתם ממתניתין (בריתא)
[בתריתא] ואין זה הכרח כלום ;
1 גר"
ריטב'א
נו"י נהי רליתנהו בשמיטת קרקעות בשמיטת כספים
ושלוח עבדים מיהא איתנהו ורש"י
ז"ל כתב דליג בהשמטת קרקעות דהא ודאי לוי שלקח
קרקע של ישראל חייב הוא | להשמיטו ביובל לבעליו
דהא מחוייב הוא במצות ולא מצינו שפטרו הכתוב מזה
ואצ'ל שאם מכר הוא שמשמיטין לו ביובל ואפילו בתי
ערו חומה מחזירין לו ביובל משא"כ לישראל כדאיתא
בקראי ובתוס' הקשו עור דהיכא. גרסי' בהשמטת כספים
רהא ביובל עסקינן ואין שמיטת כספים נוהגת ביובל
אלא בשביעית וכדתניא בספרא בהדיא וזה דבר השמטה
שמוט וכו' שמטה משמטת כספים ואין יובל משמט
ותרצו דאפשר דהשמטת קרקעות דתכא דליתנהו בלוים
היינו לענין הקדש כשמכרו גזבר לאחרים שאם בא
היובל חוזרת ללוים ואינה נשמטת לכחנים כדין הקדש
דישראל והא דתלינן שמיטת כספים דילמא ר' היא דסבר
שאין שביעית משמטת אלא בזמן שהיובל נוהג כראיתא
בגיטין וערכין ויפה פלפלו כמנהגם להלום הג"ה אבל
הנכון כמו שגורסין בקצת ספרים דייקני בשילוח עברים
מיהו איתנהו :
טומטום אינו מוציא . פי' שמא כשיקרע זה ימצא
זכר והאחר ימצא נקבה או להפך :
מו שחציו וכו' . כגון עבד דשני שותפין ששחרר א'
מהן חציו ולא אתי צד עבדות ומפיק צר
חירות ואף לעצמו אינו מוציא מהאי טעמא דלא דמי
לאנדרוגינוס שמוציא את מיגו דסתם צר זכרות ונקבות
ראית ביה לא פשיט בכוליה וזכרות מוציא מידי זכרות
ונקבות מידי נקבות אבל עבדות פשיט בכוליה ולא אפשר
לעולם למעבד מידי בלא-צד עבדות :
חני אהבה בריה דר' זירא וכו' . פי' כל ברכות המצות
אע"פ שיצא מוציא שאע'פ שהמצות מוטלות על כל א'
הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א' וכערב הפורע
חוב הבירו ובכלל זה גם ברכות דק"ש שש"צ מוציא
י"ח מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפ'
מי שמתו אבל בקיש ותפלה אינו מוציא את הבקי
כראמר טעמא. בירושלמי בדין הוא שיהא כל. א' וא'
משנן בפיו ושיהא כל א' מבקש רחמים על עצמו וכן
בכל ברכות של שבת אע"פ שיצא מוציא:
חוץ מכרכת הלחם כו'. לפי שהם ברכות רשות 5
בכל ברכות הנהנין וכיון דלא הוי חובה אין כ
ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו :
ראש השנה
פרק ג
(ואם) [שאם] לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא.
"מ דנקט ברכת הלחם וברכת
היין בפרט ולא נקט. כל הברכות הנהנין סתם משום
דרוקא בהני הוא. דאי לא יצא מוציא לאחרים כשמוציא
לעצמו ע'י צירוף כראיתא פ' ג' שאכלו דפת ויין בעי
הסיבה ומהניא להו היסביה משאיכ בשאר ברכת הנהנין
שאין בו צירוף לא לפניו ולא לאחריו כדאמרי. אין
זימון לפירות וכל א' וא' חייב לברך לעצמו אאיכ בא
חובה כברכת ירקות בפסח וליתה דוראי מהניא הסיבה
לכל ברכת הנהנין כדמוכח בפי כיצר מברכין מעוברא
דבר קפרא ותלמיריה ולא אמ' אין זימון לפירות אלא
לאחריו והכא והתם נקט פת ויין לכלול כל מיני מאכל
ומשקה . וטעמא דאין זימון אלא בפת משום דליכא
צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו ועד רמברכי
קביעות במקומו עומד משאיכ בשאר דברים שאין טעונין
ברכה במקומן ולית להו קביעותא ובוראי דככרכת המזון
ביון שכבר אכל כברכת חובה היא ובדין הוא | אע'פ
שיצא מוציא אלא דרבנן בעו (שיוציא) ?| שיאכל] דלא
ליחלף בברכת הנהנין שהיא רשות ומיה ,פגי ליה שיאכל
כזית דגן. ואע'ג דהוי | שיעורא דרבנן מפיק למי שאכל
ושבע דמיחייב בברכת המזון מדאוריתא משא"כ בעלמא
דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא אלא דטעמא דהכא
כרכתיבנא דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא. ורבנן
הוא דבעו שיאכל כזית דגן וכן פי' בתוס' :
בעי רחבה וכו'. פיי בכל חדא איכא תרתי ברכות חדא
ברכות מצוה וחדא ברכות נהנין דבמצה איכא
ברכת המצוה לאכול מצה וכדידה ודאי מוציא לאחרים'
אע'פ שאינו מוציא לעצמו וכן ברכת קדוש אבל ברכת | \
המוציא שבמצה ובפה'ג שבקדוש שהן נהנין ובעלמא
אם יצא אינו מוציא מבעיא לן הכא: בהני מהו מי דינינן
להו כרעברינן בעלמא ואם יצא איגו מוציא דהא ברכה
נופה בעלמא לאו" חובה היא או דילמא כיון ההשתא
חובה היא דלא סגי דלא אכיל. מצה ולא מקדש וכל
דמקדש אי אכיל לא פגיא | דלא לברך ונעשת כל. אי
מהן כברכות המצות שהיא עמה שהיא חובה ופשטי'
שאע'פ שיצא מוציא ואין צריך לטעום כלל ונקט ברכת
הלחם של מצה דומיא 4 רברכת יין | של קחוש ששני
הברכות על דבר א' ולהכי אמרינן דנגררת ברכת הנחנין
אחר ברכת חובה להיות כמוה :
מינה דהני תרי ברכות דמצה אהדא מצה
מברכינן להו (ואיכא פרנסה) [ואי איכא פרוסה]
כיון
ושמעינן
ריטב'א
כיון דמברך עלה לאכול מצה משום דלחם עוני אמר
רחמנא עליה מברך גם. המוציא דומיא דקרוש שברכת
היין וקדוש עָל כוס א' וברכת הנהנין | ברישא. מפני
שמכשירתה לאכילה ושתיה ולקיים בהם המצוה דער
למברך אפור ליהנות. = מהם ואינם ראוים למצוה והיינו
דאמר ההוא סבא כל היכא דאיכא. בפה'ג איכא ברישא
והא בריתא בדוכתה שאם הביאו = לו בפסח ב' ככרות
שלימות אין לו לפרום א' מהן שלא אמר אלא שאם
הביאו לו (בפסח ב' ככרות שלימות אין לו) פתיתין
ושלמין: שמביאין בלילי הפסח על הפרוסה משום דלהם
עוני אמר רחמנא וכדכתב. רבינו חאיי ז'ל ולפיכך נהגו
לפרוס אותה קודם ההגדה דכי אתינן בתוך הגדה לברוכי
עלה משכחינן להפרופה וה"ל כהביאו לפניו פתיתין לקיים
מצות לחם עוני בפרופה :
ע'ב ת"ר לא יפרוס, פי' דאיפור ברכה לבטלה מדרבגן
חוא ואסמיכוה אלא תשא את
שם ה' אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר"ת ז"ל
ראש השנה
פרק ג מב
ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי
לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איפור תורה לא
היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך
מצות דרבריהם. קל דנשים סומכות רשות ואע'ג דסמיכה
משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקוס
מצוה דאע'ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות
עליהם שכר וכן אמ'. מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין
ולא מיחו בידה חכמים קס' נשים סומכות רשות וק"ל
כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי"ט אם ירצו ולא חיישינן
לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין
דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ"מ הבא
להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה'ל
ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא
לעצמו וויא רהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא
איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון ;כון יותר וכ"כ
רבינו אפרים :+
-
סליק פרקא . =
== פרק 7, 6%
וום טוב של ר"ה . פי' וקיל לרבנן בקביע דירחא .
במקדש היו תוקעין דאין שבות
במקדש. אבל לא במדינה פי' הרמבים דהיינו כל איי
חוץ מירושלים וכן פי' תוס' ואע'ג דבעלמא במדינה
היינו: ירושלים כדאמרינן במקרש היו אומרים את השם
ככתבו ובמדינה בכינויו הכא | ע'כ מפי כל שאר א"י
מדקתני סופא ועור- זאת היתה ירושלים יתירה. על יבנה
וכו' אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן | משא"כ
בשאר מקומות והיתה עור יתירה כראמרן ואינ נכון דהא
מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה
ובמדינה יום. א' פו' ובמדינה היינו ירושלים ח'ה דמדינה
דקתני רישא. חיינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני
שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני)
[ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן
במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו | משום דרבה
אבל בריה שחגו בן יומו. וזמנין | דלא ידעי | בקביעא
דירהא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה
חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק. בריניהם
וביד. מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא
ביבמות וכית א"כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים
מאי האי דקתני סיפא ועוד | זאת חיתה = ירושלים = וכז
וכית דההיא קורם חרבן הוה ומתקנת ריביז שהתקין. שיתו
תוקעין בירושלים ובנותיה הפמוכות לה מה שלא התקין
אח'כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא
דאנן לא אשכחן שתיקן ריב"ז אלא תשעה תקנות שמנו
כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי
היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו
סנהררין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו)
[שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה
ובעיירותיה ועל זה שנינו ועודר זאת היתה וכו' אבל
כשהמקדש קיים וביד בלשכת הית לא היו תוקעין
בירושלים וכן עיקר :
משחרב בהמ"ק וכו'. פי' ועם ב'ד ובפני ב'ר כראיתא
בגמרא דהשתא. ליכא משום גזירה
דרבה שב"ר אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה
שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא' תוקע לכולן
ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל. א' וא'. חייב
בלולב. יש לחוש עדיין אף בב"ד לגזירה | דרבה ועוד
דלולב
ריטב'א
דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא"כ בריה שהוא יום
א' ושמא ישתכח מישראל :
א"ר אלעזר . פי' כשגלתה שם פנהדרין מירושלים.
א"ל וכן'.. \ ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת'ק ופרקונן
איכא ביניהו ב'ד דאקראי פרש"י דכולהו
תנאי סברי אלא במקום שיש שם פנהדרין גרולה וכדאמ'
בגמרא ובריה. לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו. בו
את החדש וסבר ר' אלעזר דרוקא ביבנה | כשהיתה שם
סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה'ה כל מקום שיש
בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת"ק סבר אפילו
ב'ד ראקראי כלומר שאין פנהדרין קבועין שם אלא
שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן
קבועה. ויש מוסיפין שרין סנהדרין אפילו יש שם ג'
של ב"ר (סומכין) [סמוכין] = וכיש בזמן דליכא ב"ד
פמוכין אבל הרי"ף הביא משנה זו וגמרא: דילה בהלכות
נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמיריו
העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בביר שלו בשבת
משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא
מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין
ריביז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם פנהדרי גדולה
ואמרו לו פברי דה"ה כל מקום שיש שם ב"ר דפנהדרי
גדולה או קטנה או ג' מהן שראוין לקדש החדש ות"ק
סבר אפילו ביד שאינו סמוך אלא השוב וקבוע במקומו
וזהו ביר דאקראי והלכה כת"ק ומ"ש בגמרא שאין תוקעין
אלא בב'ד שקדשו החדש אתיא .כר'א ודלא כהלכתא
וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום
מישראל :
גמ' מ"ט וכו' . פי' וה'ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו
מרה"י לרשות הרבים אלא דנקט הא
בלחור לרבותא שאפילו היה השופר בריה או בכרמלית
עדיין יש לחוש. מ"מ שיעבירנו די אמות בר"ה ובמס'
סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל
במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית'
ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נרחי ומשני דהשתא לא
ידעינן | בקביעא דירחא פ" דלא ידעינן במעשה אע"ג
דעבדינן ביריעה משום מנהג אבותינו כרכתיבנא לעיל
ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לודחו פי" שהרי בא"י
שהיו עושין בתחלה יום א' בזמן הזה ג'כ | עושין יום
א' חוץ מר'ה רעבדינן | ב' ימים ופריק. כיון \ דאנן לא
דהינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא
דהינן אנן דלא לדהי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע
ראש השנה
פרק ד
בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום נזירת הבה
אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל
מקום קורם ההרכן ולולב בזמן הזה דלא ירעינן בקביעא
דירחא או בזמן שבהמ"ק קיים במקום דלא מטו שלוחים
(ועבריתה) [ ועבדי תרי | יומי הא כל היכא דידעי בקביעא
דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גרו
בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של
וראי ומאי דאמרינן הכא והיינו פעמא דמגילה לאו דוקא
דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש למור בה משום
דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היבא דלא
ידעינן בקביעא. דירהא והוי ספק ה"ל כמצוה דרבנן. תלו
להו בחד. טעמא משום דחוי הרבנן גזרו: בכולם גזירת
רבה ובזה. יש ליישב דברי הרי"ף שכתב. במפ' מגלה
מ"ש במס' סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ירעינן
בקביעא: דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו
דהא דמגלה לאו משום דלא. ירעינן בקביעא דירחא
ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יורעין בקביעא
דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה
כמאן דלא ירעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא :
רף ל' ע"א ועם ב"ר. ואמר בגמרא איכא דמתני לה
להא דרב |הונא] אהא בי"ה
תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל. א' וא' חייב
לתקוע כלומר ולא כר"ה שאחד תוקע לכולן ואמר רב
הונא. ועם ב"ר ואמרינן מאי ועם ביר בזמן ביד לאפוקי
שלא בזמן ביר דלא ואמרי' עלה אתמר נמי א"ר חייא
בר גמדא איר יוסי בר שאול א"ר אין תוקעין אלא כל
זמן שב"ד יושבין והשתא קשה ל] בדברי הרי"ף זל שכתב
נכי ר"ה לאפוקי שלא בפני ב"ר ולא בזמן ב'ר דלא ואלו
בגמרא לא אתמר גביר"ה אלא בפני ב'ד בלהוד ותו דאייתי
הא דר' הייא בר גמדא גבי ר'ה ונגמרא לא אתמר
אלא גבי יובל ואשמעתין דגמרא קשיא לן דהא רב הונא
בין ביובל [ובין] בר'ה | חד לישנא קאמר דהיינו ועם
ב"ר וא'כ מהיכא משמע להו בגמרא דהאי. ועם ב"ד
דקאמר גבי ר'ה פי' בפני ב'ר ואידך דאתמר גבי יובל
פ" בזמן ב"ד ובהא אית לן לפרוקי דבר"ה שחל להיות
בשבת דאיכא משום גזירה דרבה בעינן בפני ב'ד שיזרזום
ולא יטעו כדרבה והוי נמי מלתא דאפשר שיבאו כולם
לב'ד ויצאו כולם בתקיעת ביר אבל גבי. יובל דליתיח
להאי טעמא דהא לית ביה כלל משום גזירה דרבה שאיכ
לא היו תוקעין בו לעולם די'ה דינו כשבת (בעיכוב)
[בעירוב] והוצאה והא ידעי גמי בקביעא דירחא כשאר:
מקומות
ריטב'א
מקומות וכיון דלית ביח משום גזירה דרבה ומצוה על
כל יחיד ויחיר לתקוע אינו בדין לחייבם לתקוע בב"ר
ולא בזמן ביר אלא משום דאיכא חיובא לתקוע ב"ר
שופר ביובל בביד רנפקא לן מדכתיב והעברת שופר
תרועה ובתר הכי כתיב תעבירו שופר דהוי חיובא ליחירים
משמע דתלויה תקיעת יחידים בשל ב"ד. ובב"ד ממש
ליכא למימר מטעמא דכתיבנא הא אין לך לומר. אלא
בזמן שב'ד יושבין ולענין מה שהקשינו ברברי הרי"ף
ז'ל יש לנו לומר כפי מ"ש כי מ"ש גבי יובל בזמן ב"ד
בא למעט דלא בעינן בפני ב'ר מטעמא דכתיבנא אבל
מ"ש גבי רה בפני ב"ד לא בא למעט בזמן ב"ד דהא
ודאי כיון דבפני ביר ממש בעינן לא סגיא אלא בזמן
שביד יושבין ולפי שהדין כן הוא. פי" כן הדברים בדברי
רב הונא והביא עליו אתמר נמי א"ר חייא וכו' לא
לענין שהביאוהו בגמרא דאלו בגמרא הביאוהו על יובל
שאינו בזמן הזה אבל רבינו ז'ל תפס לשון הגמרא
לענינו כיון שהוא נאות לנו וכן דרכו במקומות הרבה
לאחוז -לשון הגמרא לענינו ולא לאותו ענין שנאמר
וכדכתיבנא בע"ז ויש. נוסחאות ישנות דגרס בדר' חייא
בר נמדא לעולם אין תוקעין וכו' ובודאי להאי גרסא
אתי שפיר דברי רבינו ז'ל דהא דנקט ר' חייא בר גמדא
לעולם היינו לכלול ריה ויובל ונמצאו דברי. ר' חייא
נאמרים אף בריה ולפי שעתה אין היובל נוהג קיצר
ממנו רבינו זיל לשון לעולם כדי שלא יחא יובל נכנס
בכלל ותהא מימרא בר"ה בלחור כנ"ל. הא רתנן בראשונה
וכוי מפורש במה שכתבנו ומאי דקתני שיהא יום הנף
כלו אפור פי' בגמרא דקסבר איפור חדש בזמן שאין
העומר האיר מזרח מתירו כדכתיב עד עצם היום הזה
ובזמן דאיכא. עומר הקרבת עומר מתיר כדכתיב | עד
הביאכם והתקין ריב'ז שאף בזמן הזה יהא. יום ששה עשר
אפור בהדש משום יבנה וכו :
דף ל"ב ע"א, מתני' סדר ברכית אומר אבות וגבורות
וכו', פ" קתני הא
לאשמעינן שאין משנין בהם כולם אע"פ שמוסיפין
בשאר התפלה ואיכ .זה שנהגו לומר | זכרנו = ומי כמוך
וכו' הוא טעות שחרי אמרו לא ישאל אדס צרכיו לא
בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אבל במס' סופרים נמצא
סעד למנהגנו שכך /אמר שס כשם שותימתן של ר'ה
וי"ה [משונה] משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים
זכרנו ומ כמוך בג' ראשונות אלא בשני. ימים טובים
של ר"ה ו"ה (ואפילו) [ואף באלו] בקושי התירו ואם
ראש השנה
פרק ר מג
חל ר"ה בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה
לפי שאין תקיעת שופר דוחה שבת בגבולין ע'כ ולפי
זה יש "לי לומר לפי שטתנו דמתניתין קתני מ"ש בחיוב
ולומר דאומר ג' ראשונות ושלשה אחרונות כדרכו ואינו
צריך יותר שאי זכרנו : ומי. כמוך מעכבין ולפי שחיו
נוהגין לאומרן הוצרך התנא לומר כך ומ"מ מודה תנא
שאם בא לאומרן אין מוחין בו שאעים שאין אדם
שואל צרכיו בג' ראשונות בכאן שהוא [ריה] וי"ה התירו
לשאול צרכי רבים אבל לא בשאר ימים ופשוט הוא
שאם לא אמר שאין מחזירין אותו אבל אם אמר האל
הקדוש במקום המלך הקדוש מחזירין אותו. = ועוד נהגו
לומר ובכן ובכן ובג' אחרונות ובספר החיים ולא מצינו לו
עיקר אף במפ' סופרים ואעפ'כ אין מבטלין מנהג בזה
ויחידי החכמים אין אומרים אותן בתפלתן והא ודאי
צריך ליזהר שלא לפחות מנוסח הברכות כלום ואין אומר
זכרנו. ער שיאמר מלך עוזר ומושיע ומגן שלא לפחות
מנוסח הברכה ואם פיחת חוזר לראש כדין הטועה בג'
ראשונות. עוד נהגו שהיחידים שוחחין בתפלתן בר'ה ולא
ידענו טעם דבר זה שהרי אמרו חכמים שאין שוחחין
אלא באבות תחלה ופוף ובהודאה תחלה וסוף ואומר
רבינו נרו בשם רבינו זיל דמשום דאמרינן התם רמלך
כיון שהתחיל לשוח בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו
זוקף וטעמא משום דמלך נירון בכל יום כרכתיב לעשות
משפט עבדו דבר. יום ביומו ה"נ שהוא יום הדין אנו
שוחין כמותו בכל התפלה וכך היה נוהג חרב זיל אבל
דעת מורי נרו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני
הדי דהיינו = מלכיות זכרונות |גשופרות וכתפלה וקראי
בלחוד ולא בברכות. עור "ל דהא דקתני אומר אבות
וגבורות וכו' אתא לאשמעינן שאין ש"ץ מוציא י"ח בתפלת
ריה אף למי שמתפלל אא'כ עומד שם מראש התפלה
ועד סופה :
ר"ע וכו'. והלכה כר"ע והכי. נקטי' :
ואומר עבורה והודאה וברכת כהנים . נקט ליה מטעמא
| דכתיבנא. באבות וגבורות :
מתני' אין פוחתין. וכו', פי' גי פסוקים מלכיות. חד
מדאוריתא. והד דכתובים וחד
נביאים וכן בזכרוגות יוכן בשופרות ובודאי דלא פליגי
ר"י אלא בדיעבד והכי מוכח לישנא דריי וחיינו דקייל
כריב'נ ואפ"ה מהדרינן בגמרא בתר עשרה פסוקי משמע
דבעינן להו לכתחילה אף לר"י ותנא דבריתא | דאמר
ריביג אומר הפוחת לא יפחות משבע 2 ג' יצא
פליג
ריטב'א
הרייף בוראי בין לתיק בין לר'י אין פוחתין הוא דקאמר
אבל אם רצה להוסיף מוסיף אע"פ שאמר בגמרא הני
עשרה כנגד מי כנגד עשרה , מאמרות היינו | כדי שלא
לפחות מהן וכן אמר במגלה. לענין שאין קורין פחות
מעשרה פסוקים בבו"ה הני י' כנגד מי והיינו שלא לפחות
ואם רצה להוסיף מוסיף וכן הדין בזה ושלא כדעת
מקצת המפרשים זיל שאמרו שאין פוחתין. ואין מוסיפין
עליהן :
ר' יוסי וכו'. פרישנן בגמרא דהכי קתני ומשלים בתורה
ואם השלים בנביא יצא וכדתניא ר' יוסי
אומר אם השלים בתורה הרי זה זריז ומשובח והלכתא
כוותיה "א דלר' יוסי אינו מתחיל בתורה אלא שמסיים
בפסוקים של תורה וא'כ בג' של תורה סגי ליה ואלו
אנו מהדרינן בתר ד' פסוקי תורה במלכיות וא"ר יוסי
דשמע ישראל. מלכות היא אלא וראי דנראין | דברים
כפשוטן דר' יוסי מודה לתיק דמתחיל. בתורה ואומר ג'
פסוקי תורה לכתחילה אלא שמוסיף עליו | שמשלים
נ'כ בתורה לומר פסוק אחד כמו שכתבנו = וכך שנויה
בתוס' בפי המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה,
והוי יודע דלדברי ר' יהודה שהיה מקדים כתובים לנביאים
אפשר שהיה מפני כבוד הנביא להשלים בו אבל בדברי
ר' יוסי דק'ל כוותיה. לא ירענו איזה מהם ראוי להקדים
והגאונים נסתפקו בדבר ומנהג פשוט בכל ישראל להקדים
כתובים לגביאים ובודאי שבמפ' פופרים יש סעד למנהגנו
שאמר בענין ט' באב שקורין ד' פסוקים של ורמיה
המאוס מאסת ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה קודמין
לרברי קבלה בכאן אינו כן ע'כ הרי שאמר להקדים
כתובים לנביאים בכ"מ חוץ מטי באב לפי שפסוקי ירמיה
הם: עקר בחרבן הבית והיה שם לפיכך מקדמין אותם
משאר ימים זה תימא שהרי לגבי סדר כתיבתן הקדימו
נביאים לכתובים כדאיתא (בב"ק) [בב'ב] פ'א. וגם בכל
מקום מזכירין אותם תחילה בתלמוד וכאן אמר נגד תורה
נביאים. וכתובים ור" בעל התופ' כתב דוראי נביאים
וכתובים שוים בקדושתן שהרי כשהקפידו בספרי הקרש
(כסרה) במפ' מגלה בסדר הנחתן לא הפרישו בין נביאים
וכתובים אלא שאמרום ביחד מניחין תורה ע'ג. נביאים
וכתובים ולא גביאים וכתובים עיג תורה וכן לענין דמיהן
כדאיתא פ' בנ העיר אלא שבסדר כתיבתן אמרו לכתוב
נביאים תחלה מפני שכן סדר הראוי שהרי מקצת נביאים
קדמו לכתובים ואין מחלקין בין נכיאים וכתובים תחלה
ראש השנה
פליג אתנא דמתניתין ולית הלכתא. כוותיה וזה | רעת. = ומפני. זה
- פרק ד
זכירין נביאים י[וכתובים] בכל מקום אבל
כשאומר בתפלה וכיוצא פסוקים 5[אומר כסרר אותן]
שאמרו אותם. פסוקים וגם מפני שאין הושבין קדושה
גדולה בכתובים לפי שהוא כולו מזמור לדוד ולמשוררים
ולא נאמר בהם שהם דברי ה' כמ"ש בנביאים וכדי
שלא יזלזלו בקדושתן ולהראות שכולן ברוח הקורש
תקנו לאומרם תחלה וזה נכון מפי רבינו נרו :
גמ' הלכה כר"י, | כתב הרי"ף ואסיקנא בטוף פרקין
א"ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתונ לאמר שוב
אינו צריך גראה מדברי רבינו זל דהא דהב חננאל
אפסוקי מלכיות זכרונות = ושופרות היא ולא : פליג
אדר"י ב'נ | כלל אלא פרושי מפרש מימריה דהא
דקאמר ריב'נ שאם אמר ג' מכולן אי של תורה וכו'
יצא כדאסיקנא בגמרא שעדיין יש להקל ברבריו למי
שאינו בקי בפסוקים שאפילו לא הזכיר הפסוקים כלל
אלא שאמר במלכיות ותמלוך עליהם וכו' ככתוב בתורתך
וכן כתוב ברברי קרשך וכן כתוב ע'י: עבדיך הנביאים
יצא שהרי יש כאן הוכחה לפסוק א' של תורה ולפפוק
א' של נביאים ולאחד של כתובים כאלו הזכיר הכתובים
וכן בזכרונות וכן בשופרות והא ודאי לא אתיא לרבנן
דבעו עשרה פסוקים דמלכיות ועשרה. דזכרונות ועשרה
דשופרות ולא לריבינ למאי דקפ"ד דבעי ט' בכל חר
מניהו רהא כי ארכר כמ"ש בתורתך בלחוד ליכא הוכחה
לג' פסוקי | תורה וכן באידך ואתיא שפיר הא
דאמרינן בשילהי פרקין גבי הא דפסקינן הלכה | כריג
בברכות דר" וי"ה | של יובל שש"ץ מוציא | את הבקי
מ"ש הכי אלימא משום דנפישי בהו קראי והא"ר חננאל
כיון שאמר ובתורתך כתוב | שוב אינו צריך: פי' וכיון
דכך. הא וראי עריפא ליה למעבד אפי' לכתחילה כררב
חננאל מדלפיק ליה שיץ דתפלה -ע"י עצמו עדיפא
בכל רוכתא כ"ש שאנחנו מבטלין תפלת צבוּר לגמרי
ופריק משום דאוושא מלתא פי' שהתפלה ארוכה מאד .
והעם מרימין. קול. ואינן מכוונין וכיון דא"ר חננאל הבחני
קראי דמלכיות זכרונות ושופרות. דהוי חובה אינו צריך
להזכירם בפי' כ"ש בפפוקי מוספין שאינו צריך להזכיים
כלל בשו מקום אלא שיאמר. כמ"ש בתורתך ולפיכך
נהנו "כל הארצות הללו שלא. להזכיר פפוקי. מוסף אלא
בתפלות שבת ור'ח דרגילין בהו ולא אתו למטעי אכל
בריה. וייה וג'* רגלים דאתו למטעי אין מזכירין אותן
וכיכ כל הגאונים אבל רש"י ז"ל משמע ליה דהא דרב
חגנאל. לא הו בפסוקי מלכיות זכרונות 0
פליגא
/
ריטב'א
פליגא אדריב'ג = דבעי ג' ג' מיהת ואנן: קי"ל כריב'ג
ופי" הוא ז'ל דהא דרב חננאל בקראי דמוספין הוא
בלחוד. והכי אמרינן. מ"ט אלימא משום דנפישא קראי
דמוספין. דריח. ודר"ה = וקראי מלכיות וזכרונות ושופרות
והאי אי בעי | לא אמר קראי | דמוספין | כלל
דהא אמר: רב חננאל כיון שאמר -בקרבנות דמוספין
נעשה | נקריב | לפניך כמ"ש בתורתך שוב אייו
צריך לומר פסוקים ופריק אלא משום דאוושא להו
ברכות והא פירושי: לא: נהיר הדא דא"כ אדמפריק ליה
משום דאוושא ברכות לימא ליה דאכתי נפישי ברכות
נצטריך להזכיר ג'. ג' מכולן ורילמא אתי למטעי בהו
ועור דהא דרב חננאל סתמא הוא ומהיכן מוכח רמשום
קראי. דמוספין * בלחוד הוא. ועוד דהא קושיא מעיקרא
הוי על תפלת ר'ח ויה דיובל ובתפלת י"ה דיובל ליכא
קראי: דמוספין בתקיעות שהרי לא הי" אומר. ברכות
של מלכיות זכרונות ושופרות במוסף אלא בתפלת
יוצר שהיזין .מקדימין למצות ומהשמד ואילך הוא
שתקנום במוסף כדלקמן ובשעת היובל אין שמד ומן
התימא הגדול על דברי התוסי ז"ל שכתבו דהא דרב
חננאל אתאמרה אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות
בלחוד אבל פסוקי מוספין צריך להזכירם וזה תימא
גדול האיך עושין את העיקר טפל ואת הטפל עיקר
והיכן הוזכר בתלמור שיאמ' אדם פסוקים במוסף כלל
הרי לא הוזכר במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ואלו
תפלת המוספין אינו אלא שיאמר השיבנו לירושלם
עירך = ולציון בית מקדשך ונעשה לפניך מוסף היוס
הזה = וכן אמר בירושלמי פ' תפלת השחר אפילו לא
אמר אלא ונעשה חובתינו בתמידי. יום וקרבן מוסף
יוצא אלא ודאי. עיקר הפי' כשיטת הגאונים והרי'ף דהא
דרב = חננאל בקראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכיש
בקראי דמוספין שבכל מקום אינם מזכירם כלל אם
ירצה וכמו שנהגו אלא אומר ונעשה. לפניך תמידין
כסדרן ומוספין כהלכתן אם מוספי יום הזכרון. הזה שהרי
יש בו-מוסף היום ומוסף ריח כדכתיב מלבד *[עולת] החרש
ופנחתה וכל קרבן החדש מקריבין בו ואפילו שעיר וכן
אמר. בתוס' דשבועות בפירוש | שמקריבין בר"ה. ב'
שעירים לכפר ומ"מ אינו מזכיר בפירוש את מוסף יום
ראש חדש הזה אלא שאומר מופפי א יום חזכרון הזה
כשם שאינו מזכירו בתפלה אלא שאומר = זכרון א'
ועולה לכאן ולכאן ובירושלמי אמר ר' יעקב בר אחא
בשם ר'. יוסִי העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה אינו
צריך להזכיר של ריח חד בר נש עכר קומי תיכותא
ראש השנה
פרק ר מד
ולא ארכר דירחא. וקלסוהו ובגמרא דילן בעירובין אמר
רבא כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן מהו להזכיר של
ר"ח. בר"ה כיון | שחלוקין במוספין אמרינן או רילמא
אומר זכרון א' ועולה לכאן ולכאן ומסקנא אומר זכרון
אחד ועולה לכאן ולכאן ואיכא מרבנן זיל מאן דפריש
דהיינו = מאי דאמרינן התם. בפ"ק דמכילתין איזהו חג
שהחדש מתכסה בו הוי אומר זהו ריה שפי' שאין
החדש נזכר בתפלת ר'ה אלא אומר זכרון אחד ועולה
לכאן ולכאן וה אינו דהא פלוגתא דאמוראי הוא
בעירובין והאיך נזכר בפסוק זה ולא .למדוהו משם ולא
הקשו ממנו למי שאומר שמזכיר של ר"ח וכן פי' בו אחרים
שאין שעיר דר"ח קרב בר"ה שהרי כתוב. מלבד עולת
החדש ולא אמר מלבד חטאת החדש (מ"ש) [כמיש]
מלבד חטאת הכפורים וזה איגו שהרי מפורש בתוספתא
שמקריבין בריה ב'- שעירים לכפר ומה שהוקשה להם
מן הכחוב אינו כלום שהרי אף בי"ה יש להקשות למה
אמר הכתוב מלבד חטאת הכפורים ולא אמר. מלבד
עולת הכפורים | שהרי יש באחרי מות איל | אחד
לעולה שהוא יותר על המוספין האמורין בפ' פנחס. וכן
(בי"ה). [ביום | הבכורים] לא אמר הכתוב במה שאמר
שם בפ' פנחם שהוא מלבד מ"ש בו בפ' מועדות
והקרבתם על הלחם אבל טעם. כולם לפי שדבר ירוע
שכל מה שמחייב הכתוב בפ' פנחס הוא מלבר מ"ש
במקום אחר שלא בא לספר כולם ולא הוצרך הכתוב
לומר מלבד אלא במה שהוא כרי לטעות בו כמו
בחטאת הכפורים כי מפני שבכאן מצוה לעשות שעיר
לחטאת ושם באחרי מות צוה ג'כ על שעיר לחטאת.
היה במשמע שהכל שעיר אחר לכך הוצרך לומר מלבר
חטאת הכפורים שאותו שעיר שנאמר באחרי מות הוא
שעיר הפנימי וזה שנזכר כאן הוא. שעיר הנעשה בחו
כשאר שעירי מוסיפין שמוזכר בפ"ב | דשבועות ע
מה הן מכפרין אבל בעולת הכפורים שבפ' אחרי מות
אינה כדי לטעות שתחי' מכלל הכפורים שנזכר בפ'
פנחס ולפיכך לא אמר מלבד עולת הכפורים וכן ביום
הבכורים אין בו כדי לטעות שיהו הקרבנות שבפ'
מועדות בכלל שהרי.הוזכר שם והקרבתם על הלחט שהם
בגלל הלחס וחובה לו ואלו הקרבנות שבפ' פנחט אינן
תלוין בהם אלא שהם מוספין לחובת חיום וע'כ | לא
הוצרך שם לומר מלבד וכן ביום ר'ה: הוצרך לומר
מלבד עולת החדש מפני שהוא כדי לטעות שכיון
שהחג הוא בריח שיהיו אלו הקרבנות במקום מוספי
שאר החרשים ולפיכך הוצרך לפרש שהן 5 עליהן
ולא
רוטב'א
ולא הוצרך .לומר מלבר חטאת החדש שכיון שאמר
מלצר עולת. החדש - גנד ההכר שאין אלו הקדכנות:
במקום מוספי ר"ו אלא מוספין עליהן יש במשמע
שהם מלבר עולת והטאת החדש וזה :ברור אבל פי'
שהחדש מתכסה בו שחירח אינה נראית בו: כבשאר
החגים והירח נקרא חדש ע"ש חדושה וכסה לשון כסוי
לפי שכתוב בה"א א'נ הפיי שהחרש מזדמן ונקבע בו
מלשון ליום הכפה יבא ביתו שפי" לזמן כך. וכך והו
לשון הכתוב תקעו בהדש. שופר כלומר בר"ח ובאיזה
ר'ח בכסה ליום הגנו כלומר בריח שבא בזמן יום הגנו
וזה ר'ה ונכון הוא :
מתני' אין מוזבִירין וכו' . פי' לפורעניות דישראל אבל
<>" דאחהי פמכג;
עיב ואין מזכילון זכרון יחיד [כו'] בגון: וה' פקד . = פי"'
וחאי זכרון ררבים חשיב כיון דתלו בה רבים
כדאיתא בגמרא ולא .חשיב דיחיד ולפיכך יוצא בו לר'
יוסי ונהוג כיע כר' יהודא דלא למימר פקדונות . בנמרא
אמרינן שהפסוק שיש בו. ב' מלכיות עולה לב' כגון
מי הוא זה מלך הכבוד וש'מ דכיון דאמר המלכות או
הזכרון או השופר אינו צריך לגמור כל הפסוק ואמרינן
זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה אומר עם הזכרונות
ואומרו עם השופרות דברי יוסי ר' יהודא אומר אינו אומר
כל עיקר וק"ל כר' יוסי ויש מרז"ל אומרים דהא דנהיגי
לסיים *"דשופרות בפפוק של .ותקעתם בהצוצרות טעות
הוא. דאפילו ר' יוסי אינו אומר: אלא בתרועה שאין
עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרזעת
מלך בו אבל בתרועה שאינה נאמר' לענין מצות ה
אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבךויש בה ג'כ. חצוצרות
שאינם הובת היום אפי" ר' יוסי מודה שאינה. אומרה כלל
ולא היל להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או
זכרון או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן
וכאן | כדברי ר' סי ואין אנו = יוצאין עכשיו ע'י
השלמה. בתורה. אלא . דהא . קי"ל ..דאם. השליפ...בנביא: - -בימושלפי. בפ"ק השכועות הענבר. לפני-חתיבה. מייט "של"
: וצא> 4
ל
יהורא כיש' בפסוק ותקעתם \ בהצוצרות שאין. בו אלא
תקיעה | שראוי. לאופרו | עם השופבןת'. ההא בסיפרי .
דרש" מיניה סור מלכיות זכרונות . -ושופרות. .=דכתימעא
בפ"ק וכיון דקי"ל כר' יוסי שאם השלים בנביא. יצא :
ראש השנה
פרק ד
וקי"ל. כריביג דבג' פסוקים סגו אי משום השולטה בתורה *
שפירי. איכא | השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם
בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמיש זה אנו
אומרים ליישב המנהג אבל הראזי והטוב שיאמר' אחזכ
ובחורש השביעי שבפרשה .פנהס וכן כתב הרמב'ץיוכן
דעת מורי הרשנ"א מפי מוהי גרו% |
מתנו' השני :מתקיע. כתב רכינו האיי נאון דהא
דקאמר > מתקיע ולא קאמר
תוקע שראוי באחר יותד: מש"ץ כדי שלא יטעח בתפלתו
כדרך שאמרו. בברכת כהנים שש"ץ אינו נושא את
כפיו ומיהו אי ש"ץ בקי ומובטה שחוזר לתפלתו בכונה
ולא יטעה תוקע כדרך שאמרו אם הוא בקי שנושא
את כפיו מימ אשמעי' תנא אגב אורחי דאהרינא. עדיף
טפי וכן היה מנהגס ויפה כיוון אבל עקרן של: דברים
דמתקיע לאו היינו תקיעת שופר אלא שמברך ברכות
התפלת של מלכיות זכרונות ושופרות ונקט האיילישנא
ולא נקט והשני מנרך משום ראשמעי' דברכות ותקיעות
כי הדרי ואין אומר ברכות אלו אלא בשעת תקיעה
כגון בזמן הזה במוסף ובשעה שאין שמד ביוצר ולפיכך
נקראו | הברכות תקיעות כדאמרי' תקיעתא דר"ת. כי
המברך הוא. המביא תקיעות ולכך נקרא מתקיע. וכמ"ש
מלכיות ותוקע זכרוגות ותוקע לומר שאינו מזכיר הברכות
האלו אלא כשתוקע להוציא מדברי רבינו זרחיה הלוי
שכתב שהברכות האלו אומרין אותן בר"ה: בכל. ד'
תפלות בערבית שחרית. ומוסף .ומנחה וסמך לו: על, מה
שאמרו בברכות ז' דשבתא כנגד. מי ט' דריה כנגר מי
אלמא כשם שז' בכל ד' (תקיעות) [תפלות] כך -ט''דר'ה
בכל ד' (תקיעות) [תפלות] ולא שפיל מרן לסיפא %י
דאמרינן כיד בתענית כנגד -מי והנהר. ודאי ליתנהו בכ
די (תקיעות) [תפלות] והנה משנתינו הוצאנו מסברא
זו לנמרי ועוד = יש לנו ראיה. <ברודה" ממה שצמת
וש | - -7-7 = ה שחל-להיות בשבת בשחרוק-ְּש"א בח" וב"ה-אומרים =
7 - כל ד לומר. | ו בל ייר א 0 ו . 6 * בלצה לש מ > 6 ו --
ץצש' לקיים - מנהגנו "זלופר דר' "*וסי <אשפת4 רקטמר- ,יפי .שקובעין ביש * בלכה לשב =מפוסף = בש"א"י
> הבותא . דאפילן תרועה שיש-כבב. זכבגן "אופרה. עם" .
השופרות? ואומרה בוכלון ואוך זה" מע5ב לזה פדברי-ר' .,
וםשא ט' ופריך -ויאמר י"א | לב"ש מפני ר'ה: שאדם
מזכיל במופפין. א"ר יוסי מה 8 בדבר 'שטעון ברכה
בפני עצמו ברם הכא שכן אפילו בחול אינו אלא :
כולל] .פי" שכשחל ריה בהול. אזמר זכרו אחד עולה --7
לכאן ולכאָן מודים ב"ש שאינו. קוצע לו ברכה בשבת:
הרי הזכירו בפירוש לביה בשחרית ז' .ולב"ש ח' |
4 לב"ש 7
-
-
-
ריטב"א
לב"ש י' ולביה ט' אלמא אין אומר ברכות של ר'ה
בתפלת שחרית אלא במוסף וזה מבואר :
ובשעת , | פ" ביום שיש בו הלל דאלו בר"ה ליכא
הלל כדאיתא בגמרא -ולהכי נקט ובשעת
ההלל למימרא דהשתא ביום זה ליכא הלל :
הראשון מקרא ההלל .: שהוריזין מקדימין למצות
והא דלא אמרינן תקיעות. ג'כ בשחרית
איר יותנן בשעת השמד שנו ופרשו שה" להם שעת
השמד שלא היו רשאין לקיים המצות אלא בסתר ולא
היו תוקעין אלא עד חום היום שנתפזרו בני אדם לכאן
ולכאן וכיון שבעונותינו אנו בגלות ויש לחוש לכך גזירה
במקומה עומדת ולא עוד אלא שכל גזירה שנ"ד
גוזרין אעיפ שבטל הטעם גזירה במקוטה עומדת עד
שיעמוד ביר ויבטל ועור בירושלמי פ" שעת השמד
היה בע"א דאמר ר' יעקב בשם ר' יוהנן משום מעשה
> . שהיה פעם אחת תקעו בראשונה והיו פבורין שונאין
<> שעליהן באין עמדו עליהם והרגום תקנו בתפלת מוספין
ומגו דאינון קרו באוריתא ומצלי וקרו באוריתא ומפטיר
ומאלי והדר תקעי אמרי בנימוסיהן. אינון עסקין: ריב"ל
שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק וכו' הקשיבה רנתי
זה רנון תורה האזינה תפלתי זה מוסף מה כתיב בתרי'
מלפניך משפטי יצא ולפי הני טעמא שפיר. נהיגינן
לאומרן במוסף דאכתי איכא למיהש לשונאים ולררשא
דר' הושע :
מתנו' שופר של ריה כו'. פי" אע'ג דכל הני שבות
דרבנן נינהו. לא = דהינן להו משום
מצות שופר כי היכא דלא דהינן מלאכה גמורה דלא
אתי עשה ודחי את לית דייט וה"ה שכות דרבנן
שחכמים. העמידו דבריהם במקום מ"ע שאין בו כרת
שביר מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה
כדאיתא ביבמות מיהו דוקא עשה שאין בו כרת דדחי
דדבריהם אבל עשה שיש בו כרת לא דחי דרבריהם
כדאמרינן בגמרא אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל
לא בקדשים וכן טובל יום טמא וטומאת בית הפרס
שוחטין עליה] את הפסה ונדהית טומאה של דבריהם
ואיזמל דלא דחי שכת דרך גגות דהוי שבות דרבגן
משום מילה בזמנה משום דליכא כרת במילה בזמנה
אלא בגדול שלא מל את עצמו ולפיכך עשאוהו
כעשה שאין בן כרת (ואשכחן) ולא מַבעיא שהעמידו
דבריהם במכשירי מצוה דאפי" (במילה) *[במצוה] עצמה
לא דחיא דבריהם כראשכחן גבי כסוי הדם ואע'ג
ראש השנה
1-0
| רבהדי דמכסי עביד גומא וערל והזאה שהעכידו דבריה
במקום כרת של פסח כדאמר בפסהים 5' האשה בגר
שנתגייר בערב הפסח דאמור רבנן הפורש מן הערלה
כפורש מן הקבר ואינו עושה פסח וכן בטמא בשביעי
שלו שאין מזין עליו ודוחין פסה שיש בו כרת כשאיכ
באנינות וטבזל יום ובית הפר משום דהנהו דאיטורא
דירהו - בגופייהו = בלהוד ותקנות | קבועות | בכל מקום
ואפשר להם להתקיים בעלמא לא העמידום כאן. במקום
כרת | אבל הזאח וערל. אינם אפורין בעצנן | אלא
שבמקום הזה אכרום מפני שיש בה גזירה של תורה
כדאמרינן בה שמא יטלנה. בידו ויעבירנה ד' אמות
בר"ה ובערל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כדאיתא
התם ואיזמל שהוא משום שבות ואיסור עצמו שאסרס בכל
מקום להביא דרך חצירות שום דבר והעמירו בו
דבריהם לפי שאין בו כרת כדאמרן ובשופר ולולב כיון
שלא גזרו משום גזירה דרבה אע'פ שאין בו כרת אלא =
משום דלא ידעינן נמי בקביעא דירהא מפני שהיא
מצוה שבכל ישראל ואם נדהית נדחית (לעלה)-[לכולה]
וכיון שכן כשהיא ודאית של תורה אין גוזרין בה גוורת
רבה ובמילה עצמה לא גזרו כשום גזירה דרבה 555
שהיא ודאית ואינה דומה להזאה שגורו בה כי המילה
עצמה שהיא אב מלאכה נדהית כן התותה בשבת כדי
לקיים = מצות מילה והאיך הכמים דוחין | כשום גזירה
דרבה ויש שואלין א"כ האיך לא אסרו תקיעת שופר
משום שבות ואינה שאלה דרוקא באלו שהם מכשירי
מצוה. או מצוה שאינה זמן קכוע כגון כסוי דלא דהו
מצוה -גופה לגמרי ופעמים שתתקיים הכצוח על ידו או
ע'י אחרים אבל לדהות מצוה גופה בזכנה הקבוע אעו
בדין שיעמירו דבריהם לרהות מה שצותה תורה לג:רי
והיינו: דאע"ג | דתקיעת שופר שנות דרבנן בשבת או
בי"ט לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בר"ה משוס
שבות ולדהות מצות שופר שא'כ נמצאת כצוה זו
מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה | נעשית והאי
יאסרו לגמהי ויסתרו מה שצותה תורה ואע"פ שאפרוה
בשבת משום גזרת רגה התם אפשר להתקיים בלש
שחל בהול משא"כ בזה שנדהית מכל ישראל. בכל:
זמן שלא העמידו דבריהם וכיון שהתירו לצורך נצוה
עצמה התירו לגמרי אפי' להתעסק כדי שילכדו שתיעשן
המצוה ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום
זה ואית דמתרצי בכולהו לפי שאין תקיעה שבות
גמורה שיש בו מעשה אלא קול בעלמא א"נ שאני
12 תקיעה
היתיי
ריטב'א ראש
תקיעה דבעידנא דעקר לשבות מקיים עשה רהוי דומיא
רמילה וצרעת דרחו לית של תורה מהאי טעמא דדינא
הוא דלירחי מצות שבות דרבנן בי"ט אע"פ שיש בו
עשה ולא תעשה ולתירוץ זה קשה ההיא דכסוי ומסתברא
רדוקא שבות שעיי ישראל. לא דחינן משום מצות
שוסר כרקתני מתניתין אבל שבות דשבות דחינן דמותר
לומר לגוי לעשות דברים אלו שאינן לישראל אלא שבות
דבמקום מצוה דחינן שבות דאמירה לגוי לעשות דברי
שכות וכדאמרינן בגמרא בההוא ינוקא דאישפוך המימי
מקמי מילה דא"ל לגוי דליתי ליה מגו ביתיה דרך חצירות
וגגות | דהוי שבות דרבנן ואמרי' התם דלא אמרי" ליה
זיל אחיםלהוי שבות שיש בו מעשה ההיינו מלאכה
גמורה אלא זיל אייתי ליה דהוי | לישראל שבות והוי
אמירה לגוי שבות שאין בו מעשה והוי שבות (דשבת)
[רשבות] וכמו שפירש הרייף במקומו והתם ודאי
מקמי מילה אישתפוך ולקיים | מצות מילה דחו שכות
שע"י גוי ראי לבתר מילה ומשום סכנה אפילו ע'י
גדולי ישראל מחמין לו והיכא אמרי" דלא א"ל זיל
אחים לי אלא ודאי כדאמרן וש"מ שדוחין שבות
רשבות שעיי [גוי] בכל מקום משום קיום מצוה ויש
שרוהין לומר דשאני מילה שהיא מצוה שדוחה שבת
ולפיכך. הקילו | בה בשבת באמירה לגוי לעשות דבר
של שבות ואינו נכון וכן דעת הרמב"ם זיל מיהו ש"מ
לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום
מצוה דהא לא אמר ליה זיל אחים לי ומ"ש בלוקה
קרקע בא"י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת ע"י גוי
אע'פ (כי הכתיבה) [ שהכתיבה] מלאכה שאני ישוב א"י
שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת
לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביר ערלים
וכמו שהששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין הילכך
אין מתירין לומר לגוי להדליק גר לסעודת שבת כשם
שלא נתיר לבשל לסעודת שבת אבל אומר לו להביאה
דרך חצירות או לטלטלה וכרדיית הפת שהיא חכמה
איגה מלאכה התורו בפ'ק רשבת רדייה בשינוי לצורך
סעודת שבת והתירו לזה שבות דישראל כלאחר יד וגם
לכתחילה התירו ליתנה מבעוד יום | כרי שיקרמו פניה
אעיפ שרודה אותה בשבת כדאיתא גכי תקיעות ומה
שאין אנו מטבילין כלים ולא עושין אוכל גפש האפור
ביט משום טירחא כגון טיפני וכתושה במכתשת ע"י
גי מפגי שאפשר לקיים מצוה זולת זה משא"כ ברדיית
פת והדלקת גר ושלא. במקום מצוה לא דחינן אפילו
השנה פרק ג
שבות דשבות דמינטר ביה חלול משום פסידא דנכרי
שבא לכבות אין אומר. לו כבה אעיג דכבוי שבות
דמלאכה שאינה צריכה לגופה וגבי היתה בהמתו טעונה
כלים לא התירו לבטל כלי מהיכנו לגופה היא עד
ראיכא. תרתי :פסירא וצער בע"ח כדמוכח התם ומכאן
היתר להקיז בהמה מסוכנת ע"י גוי בשבת או י"ש וכנר'
כפ' כל שעה בההיא רהקזת דם לבכור ומה שהתירו
בצנור שעלו בו קשקשים למעכן ברגלו משום פסירא
כיון דלא מנכרא מלתא חששו לפסירא בשבות. עיי
שנוי כזה דליכא חלול שבת וכן במי שהחשיך לו
בדרך שנותן כיסו לנכרי או מניחו על החמור או
מוליכו פהות מד' אמות שמא יעמיד עצמו. על ממונו
ויבא לעבור על ד"ת ומשום חשש בדבר שמצוי הנזק
התירו שכות דבריהן כגון כבוי גחלת בר"ה והולכת קוץ
פחות מד' אמות ודריסת נחשים ועקרבים לר"ש כפי
תומו והריגת ה' המזיקין וכ"ת התם בההוא. עוברא
דמילה דאשתפוך. חמימי נמי מקמי מילה חיכא. לית
ליה תקנתא עיי גוי ודרך שבות נימא ליה השתא ובתר
הכי נחים | ליה משום סכנה ושמא נלמוד משם דכל
שיש מצוה ואי עבדינן ליה פופו לדחות שבת או י"ט
דלא עבדינן לה למצוה ע"מ לדחות שבת או י"ש והכי
מוכח. קצת בפיק דייט דלמאי דקסיד דכסוי הדם דחי
ייש לא שרינן ליה לכתחילה למשהט כשאין לו דקר
נעוץ על דעת לרחות אח'כ ייט בכסוי אבל מורי נרו
[אמר] דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה : רילן
ע'מ לדחות וההיא | דאשתפוך חמימי לאו לרחיצה
דבתר מילה בעו | להו להנהו מיא דא"כ מהלינן ודחינן
בתר הכי אלא להרחצה דמקמי מילה הוי בעי להו
מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכסוי לא עבדינן להו
ע"מ לרחות | אעיג דאיכא אימנועי משמחת. א י"ט ואין
דעתי מכרעת בדבר זה וברם צריך את למירע דכל מאי
דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין
לגו שבות מן התורה כלל דאיכ נמצאת שבת כחול מן.
התורה שההניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין
חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומורדין ושוקלין ומונין
ואינו ברין שאפרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל
הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של
דברים כי בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכות
יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת
כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' = וזהיר באידך
דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש
לשבות
ריטב'א
לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמירו בו | חכמים
רבריהם במקומות הרבה | לרחות מצוה של תורה וזו
מרגליות שבידינו מרבינו הרמבין מפי מורינו ז'ל ;
גמ' מ"ט שופר עשה כור. פ" וכיון דלא. (דמי)
[דחי] מלאכת תורה לא דחי
נמי שבות דרבנן כדפרישית והא אתיא אליבא (ארב)
[דרב] אשי דאית ליה האי סברא אבל לחזקיה = ואביי
ורבא כדמוכח -פ' במה מדליקין טעמא דאין שופר
דוחה י"ש משום דכי אתי עשה דוחה את ל"ת חיינו
היכא דבעידנא דהא עקר ליה ללאו מקיים ליה לעשה
כגון | מילה בצרעת או סרין בציצית אבל הכא. דכי
(טהר) [עקר| ליה ללאו לא מקיים עשה *[אלא] לבתר
זמן ואפשר דמתפס ולא מקיים עשה לא מדחי לאו
מעיקרא וכדמפרקי" בפ"ק די"ט גבי כיפוי הדם והכא חוי
לן למימר הכא אלא לרווחא דמלתא נקט ליה אליבא
דרב אשי ותכי אורחא דתלמודא! - "
רף ליג ע"א. והא רתנן אין מעככין את התנוקות
מלתקוע פירשה
ר' אליעור אפ" בשבת, פי' בשבת שחל בה ריה דאיכא
מצות שופר במקום ב'ר ולפיכך הביאה רבינו ז"ל ולפי
שהיו \ נוהגין לתקוע בבית דינו כמו = שכתבנו למעלה
אכל בשבת רעלמא הממוכה לי'ט כיון שאין מצות היוס
הדבר פשוט שמתעכבין דמה לי סמוכה לי"ט או
רחוקה הרי ילמדו בו למחר וכן- פי' בירושלמי א"ר
אלעזר מתני' בגדול בייש של ר'ה שחל להיות בשבת
ע'כ (והפרש) [והמפרש] אותו בשכת הסמוכה לי"ט
טועה | הוא ולישנא דמתעסקין עמהן משמע רבי"ט
שמותר בתקיעת שופר לגדולים מיירי והשתא דנהגינן
שאין תוקעין בשבת (משום) [בשום] ביד מעכבין את
התינוקות אפי' בשבת שחל בו י"ש :
וחתניא | מעכבין וכו'. | עיקר הפי" רבקטן | שהגיע
לחינוך שאביו מצוה עליו לחנכו
אין | מעכבין | בידו כדי שילמוד הואיל ויש. מצוה
בתקיעתו אבל בקטן שלא. להגיע לחינוך שאין שום
מצוה בתקיעתו מעכבין על ידו וכן משמע בריש מס'
ערכין דגר' התם הכל חייבין בתקיעת, שופר לאתויי קטן
שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע
אלמא האי מתניתין בקטן שהגיע לחינוך היא שנויה
וז"ש בירושלמי שכתננו למעלה א"ר אלעזר מתניתין
בגדול פי' גדול קטן שהגיע לחינוך שדינו. כגדול לענין
שאביו מצווה עליו לחנכו וכ"ת | והאיך מעכבין ב"ד
ראש השנה
פרק ד 2 מו
בדבר בקטן שלא הגיע לחנוך רהא קייל קטן אוכל
נבלות אין ב"ד מצווין עליו לחפרישו וי"ל דשאני הכא
שהוא דבר פרסום ובא ממנו מכשול לרבים שישטעו
קול השופר ויהיו סבורין שהוא גדול ושרשאין לתקוע
אפילו שלא בב'ר ושלא בזמן ב'ר והיינו דלא. אותכינן
מינה דיבמות למ"ד קשן אוכל נבילות אין ב'ר. מצווין
עליו להפרישו ותדע לך דאי לאו הכי. אפילו בקטן
שהגיע לחינוך אין ב'ד מצווין עליו להפרישו כרמוכח
בנדה | ועיז, | כתב רבינו זל ואית ראמרי (איכא)
[איפכא] פי' איכא מרבנן דפרשי איפכא דבקטן שהגיע
לחנוך. מעכבין ובקטן שלא הגיע = לחנוך - אין מעככין
שאין ב'ד מצווין להפרישו כשאוכל נבילות ואינ כלום!
אם רצה ליתן לתוכו וכו', = פי' ואע'פ שמתקנו בכך
כיון דלא מעכבי מלתא דחוי עובדא דחול
מותר. ומכאן שמכשירין כלי בי"ט או בשבת להדחה
אם הוא צריך לו ליומו כיון דלא מנכרא מלתא דהא
מדיחין כלים בייש אבל בהגעלה או טבילה לא :
ע'ב מתנו' פדר תקיעות וכו" . = פי' ג' תרועות שיש
= בכל א' מהן ב' תקיעות א' לפניה וא'
לאחריה נמצא פימן א' ג'פ שיש בכל א' מהן ג'
כגון תר'ת ג'פ הא' נגד מלכיות | והשני נגד זכרונות
והג' נגד שופרות וה"ל ט' תקיעות וכן מנינם בכל' מקוס
כי ג' תרועות = כתובות | בתורה יום תרועה | זפרון
תרועה שופר תרועה וכל א' מהן תקיעה לפניה ותקיעה
לאחריה כדיליף בגמרא ומתניתין דחשיב. להו ט' רבגן
היא דלר' יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה א' חיא
ליכא אלא ג' תקיעות בין כולהו והכי אמרי' בהחליל
דכיר תקיעות שבמקדש אינם אלא א' :
שיעור תקיעה כג' תרועות, בגמרא מפרש לה דשיעור
תקיעה כתרועה והא דתלי שיעורא
דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה
כרעביר | בתרועה | מפני שהתרועה מקולות = מחוברין
שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות
והתקיעה קול א' פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך
שיערוה. כתרועה ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הכאה
אחריה דלתנא דמתניתין דתרועה יבבות שיעור (תרועה)
[תקיעה] שלו כג' יבבות ולתנא ברא דעביר תרועה ג'
שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים ולר' אבהו
דעביד תרועה. ג' יבבות וג' שברים שיעור תקיעה שלה
ג' יבבות וג' שברים וכל שיעורי משנתינו אינם אלא
למשח אבל אם רצה להאריך יותר חרי הוא' כירו וכמו
שנהגו
שי .
ריטפיאי ראש
שנהנו וכן.- שנעו משך. בשניה כשתים אין בידו אלא
א':חא א' יש לו ואעפ שהיא ארוכה ומאן דסבר
אפ" א' אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא
אהרינא. כדבעינן. למימר בסמוך וכן אתה אומר בתרועה
שהוא ג' יבבות שאם רצה לעשותת מק' יבבות עושה
ובלבד שא יפסיק בנתים בנשימה שאם הוא. מפפיק
בנתים | ה"ל ב' תרועות ואתיא תרועה חדא. מיניהו
ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק
שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או
שלאחריה וכן אמר בתוספתא תקע והריע. וחזר והריע
תכע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תררית
אין בירו אלא תקיעה אהרונה ומשלים עליה חסימן
שהתרועה שהוסיף. איבד הראשונות בהפפקה הילכך
סומך לתקיעה | אחרונה רית וה'"ל תרית מימ כל שלא
הפסיק בנתים בתרועה מאריך אותה כמו | שירצה וכן
אתה אומר לתנא ברא דעכיר תרועח משברים ואמר
שיעור תרועח כג' שברים אין שיעור זה אלא למטה
ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברי
לתנא ברא כיבבות | לתנא דירן ולא | אמר אלא
שהשיעור שאין לפחות המנו הוא ג' יבבות או ג'
שברים ווה מבואר אע"פ שנשתבשו בו בתופ' מימ צריך
ליזהר בשברים כמה שעושה מהס מעט או הרבה ש:א
ופסיק בהם בנשימה שאם הפסיק ה"ל ב' ואבר כל
הסינן הוץ מתקיעה אהרונה שמשלים עליה והא דתנן
שיעור תרועה: כג' יבבות ותנא ברא קתני כג' שברים
כיל מאי כשלש או כשלשה והלא התרועות והיבבות
והשכרים א' הוא ובדירה גופח משערינן כמה קולות
כטנים יש בה | והיכא | משערינן כ'ף = הרמיון רמשמע
דיבבות או שברים לאו היינו תרועה אלא מלתא
אהריתא ור"ח | גרים שיעור תרועה ג' יבבות או. ג'
שברים בלי כ'ף. וכך נראה יותר | מיהו אכתי ק"ל מה
הוסיפו לפרש כשאמר ג' יבבות והלא תרועה ויבכות
א' הן כדמתרגמינן זכרון תרועה דוכרן יבבא ותו היכא
קרינן ליבבות תרועה ולאידך שברים והלא שברים היינו
תרועה שאמרה תורה ותנכון | שהתרועה שאמרה תורה
לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומהובר מחלקים
והוא מלשון תרועס בשבט ברזל בין שהוא. מקולות
נמחרים | כגון ילולי בין שהוא מקולות שאיגם נמהרין
כנון גנוהי מיהו | בלשון בני ארם צריך לקרוא שם
מיוהד לכל א' מאלו כדי להבין איזה תרועה של קולות
נמהרים וא"זה הזא תהועה. מקולות שאינם נמהרין ולקולות
השנה פרק ד
הנמהרין . שהן שבורים יותר קראוה תרועה = או יכבות
בשם הכלל ובלשון תורה ולאשר היא מקולות שאינס
נמהרין קראוה שברים אבל א' זו וא' זו קרואה תרועה
ועוד יש לנו לבאר. כי היבכות והשבסים שנתנו חכמי
התלמורד לא הושמו לקולות תרועת השופר עצמה אלא
לאותן קולות שעושה אדם בפיו ובדידהו משעירגן
במתניתין ומתניתא דתנא. דירן סכר דתרועה דאוריתא
ילולי והם חקולות הנמהרות הנקראים בלשון בני אדם
יבבות ולהכי קתני שיעור תרועה כג' יבבות -כלומר. כג'
יבבות דעלמא של בני אדם שמייבבין על :שבים ותנא
ברא סבר דתרועה גנוחי ולהכי משער בהו וקתני שיעור
תרועה כג' שברים של בני אדם המגנחין על שנרם
כדגמרי | מאימיה דפיסרא וממ הי דלחוי תרועה = או
גנוחי או ילולי קול א' הוא | ולקול א' חשוב. במנין
התקיעות ובלשון. תורה ואפילו הוא | מאלף יבכות או
שברים = וכיון שכן צריך שלא לתפסיקי ביניהן כלל
אלא לעשוזן בנשימה אחת וגדולה מזו אמרו שם
דלה' יהורה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה. א' היא. אין
מפסיקין | ביניהן כלל ואין. ביניהן ולא כלום ואע'פ
שקולותיהן משונין | כ"ש שהיה בתרועה לבדו לרירן
לרבי אבהו שעושח: תרועה של תורה משכרים ותרועה
כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועת אחת עולין
ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סי'
וכן הסכימו כל גדולי הבותינו ופשוט הוא אלא שהרמבים
ז'ל שנג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר' אבהו
שאנו עוש'ן תשרית תרית תש"ת ג"פ מנין התקיעות
שלשים והוא מונה סי' תשר"ת לר' ואינו אלא ג' כי
מנין לנו לעשות ב' תרועות באמצע אדרבה חרא מיניהו
הפפקה להברתה ופוסלת הסימן אלא וראי קול תרועה א'
היא דאורחא דאינש כד מתרע ביה מלתא לגנוחי וילולי בזה
אהר זה בנשימה אחת הרי למדנו שיעור התקיעה והתרועה
אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר ונראין דברים שהשבר
קטן מתקיעה. דאי לא הוי ליה תקיעה | וגם גדול - הוא
מן היבבה של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו
אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט אבל לא ג' יבכות
שלימות שחרי התקיעה של תר"ת שיעורה. ג' יבבות
והאיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה | דתנא דירן ואין
לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות. הקול
אלא בשיויו שה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא
שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שאיכ
חזר יבבות | ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין
בהם
ריטכ'א
בהם -נדי שנוי בנגון ואין שנוי בהם אלא באריכות
הקול שהתקיעה | ג' יבכות לכל הפחות והשכר קטן
ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב' אותיות דחיינו ב'
יבבות וכ"כ רבינו שמשון והוא חנכון וכשעושין תקיעה
ומשברין אותה בסופה אינה יפה שהרי אותו קול שעושין
בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה וה"ל
שבר באפי נפשיה והוי הפסקה וכן קבלנו שטה
זו מרבינו " נרו | בש"ר | וכן \ נהגו = כל | הרבנים
והגדולים :
תקע בראשונה. פ" להכי -נקט ומשך בשניה כב'
ולא קתני האריך = בתקיעה = כב'
דכל היכא דלא מוכחא מלתא הכי פשיטא שלא
תעלה לו לב' כיון שאין לתקיעה. שיעור \ למעלה וכל
מה שמאריך מדין תקיעה א' היא אבל כשלא האריך
בראשונה אלא כשיעור ומשך בשניה כשתים בראשונה
גילה דעתו והוא דבר ניכר שמתכווין שתעלה לו לב'
לתקיעה אחרונה של פימן זה ולתקיעה ראשונה של
םי" של אחריו הוי ס'"ר שתעלה לו לב' כמו שמתכווין
דהא מנכרא מלתא דהוי כאלו הפסיק ותקע ב' קמיל,
והא דקתני אין בירו אלא אחת פ" הראשונים שאין
האריכות עולה לו לב' אלא תקיעה א' חיא כולה וצריך
לעשות סימן השני שלם תקיעה תרועה ותקיעה דהפסק
בעינן בין תקיעה לתקיעה מכל מקום לאחת עלתה לו
אבל רי"ץ גיאת כתב דאפי' לתקיעה אחרונה. של סימן
ראשון לא עלתה. לו וצריך להשלים פימן הראשונה
שהתחיל בתקיעה אחרת ומ"ש במשנתינו אין בידו
אלא אחת דמשמע דאחת יש בידו היינו תקיעה ראשונה
שעשה כשיעור בראש הסימן דתנן בה תקע בראשונה
והביא ראיה מהירושלמי שאמ' על משנה זו אפילו א'
אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא
אית | להי סיפא ולא סיפא אית ליה רישא כלומר
שנתכוון בתחלת הקול לתקיעה אחרונה של סימן זה
ובסוף הקול לתקיעה ראשונה של סימן זה ואינו עולה
לב' קולות כפי מחשבתו גם אינם מצטרפות להיות תקיעה
אחת שצריך שמהא כל התקיעה לכוונת אותה תקיעה
משא"כ כאן ונמצא שאין לתקיעה ראשונה סוף ולא
לתקיעה אחרונה ראש ואין פ" זה כלום חדא דאנן לא
בעינן בתקיעה כונה לראשונה או לאחרונה דאפי" למ"ד
שצריכות כוונה היינו לצאת ובפי' אמר בירושלמי היה
זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעת
אחת מוציא ידי שניהם אלמא תקיעה אחרונה עולה
ראש השנה
<פדק ר. מז
לראשונה ובתוספ' | שכתב' לעיל שאם .,תקע והריע
והזר והריע אין בידו | אלא אחת היינו תקיעה. אחרונה
שמשלים עליה ר"ת ואע"פ שעשה לשם תקיעה אחרונת:.
של סימן ראשון ועוד דא"כ דלא סלקא תקיעה ארוכה
כלל היל קול פסול והיכא = אמרת דסלקת ליה תקיעה
שתקע בראשונה והלא קול הארוך הפסול מבריל בין
תרועה לתקיעה והירושלמי שהביא ראיה לדבריו | לא
נאמר על משנה זו שלא משך בשניה כב' וה'ג התם
גבי | מתניתין דתנן שופר | מאריך והצוצרות מקצרות
הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק פי"
שאם היה א' תוקע כמתעסק ובא חבירו בתוך התקיעה
וא"ל שישלים התקיעה להוציאו בגטר התקיעה בשיעור
תקיעה יצא ואע'פ שאין לתקיעה זו תחלת תקיעה
שהרי תהלתה בפסלות כי חמתעסק. לא יצא והשומע
מן המתעסק לא יצא אפ"ה. יצא בסוף התקיעה רקסבר
שמע סוף תקיעז בלא תחלת תקיעה יצא ואמרי' והרא
אמרה דא כלומר מאיוה משנה אתה למר דין זה דאי
משום -דתנן שופר מאריך דקסבר דלהכי שופר מאריך
בה כדי שיצא בסוף התקיעה שאינה יוצא בתחלת
תקיעה שמעורבת עם החצוצרות משום דתרתי קלי לא
משתמע ואפ"ה יצא בסוף תקיעה אי מהא ליכא למשמע
מינה דהתם בתחלת תקיעה הוא יוצא. ג'כ ואין החצוצרות
מעכבות. דאיידי | רהביבא ליה | מצוה יהיב | רעתיה ומה
שהשופר מאריך אינו אלא כדי להראות שמצות היום
בשופר ומהדרינן תקע בראשונה פי" דלאו ממתניתין
דשופר מאריך גמרינן לה אלא ממתניתין דתנן תקע
בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחז
הא אחת יש בירו כלומר אף ע'פ שלא יצא בסוף
תקיעה | שהיתה לשם שניה יוצא הוא בתחלת תקיעה
שהיתה לשם ראשונה אלמא שמע תחלת תקיעה
בכשרות בלי סוף תקיעה יצא וה'ה = לאידך | רמתעסק
ואמר רבה בר זמירא אפי' א' אין בידו למה סיפא גבי
רישא מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אות
לה ראש וה'פ וראי ממתניתין רמשך בשניה כשתים
ליכא למילף מידי דהתם דין הוא שיהא בידו אחת
מיהת דהתם כולה תקיעה בכשרות מתחלה ועד סוף
שאין הכוונה מעלה ולא מוריד לפסול התקיעה אבל
בהא שתהלתה כמתעסק ובפסלות גמור אינו יוצא כלל
בסיפא ואפילו אחת אין לו דכולה תקיעה אחת דמצטרף
רישא גבי סיפא ולא רישא אית לה סיפא. ולא סיפא
אית לה רישא כלומר שאין כאן תקיעה שלימה בתחלה
וסוף
4
ריטביא
וספוף בכשרות שאם שמע- תחלתה מן התוקע לשם מצוה
והשלימה במתעסק הרי רישא אין לה פוף ואם היה
מתעסק בראש והשלים לשם מצוה אין לאותו סוף ראש
ולפיכך לא יצא אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשם
מצוה ולפיכך עלתה לו לאחת מיהת והא דקאמר אפ"
אחת אין בירו לאו משום דבמתעסק איכא דאמר שתעלה
לשתים זה ליכא למימר אלא לישנא בעלמא חוא
דקאמר משום לתא דמתניתין דתקע בראשונה כן פי'
הירושלמי בבירור וכן מוכיח שם בפי ייט דר'ה שחזרו
לשון זה בעצמו ומשם אתה למד שאין פי' הירושלמי
כמו שכתב חרב זיל הילכך הדרינן לפירושא קמא דמשך
בשניה כשתים אין בידו שתים אבל אחת יש לו ומתחיל
סימן השני. וכי אמרינן שצריך הפסקה דוקא בין בי
תקיעות לפי שקולותיהן שוין אבל תקיעה ותרועה אע'פ
שלא הפסיק ביניהם כלל יצא ששנוי הקול זהו הפסקתו
ובתקיעות | נמי אם חפסיק ביניהן | בקול כלל | בעינ
שנראות שתים אע'פ שלא הפסיק בנשימה יצא וכך
אמר בירושלמי אמרן כולן (בנשימה) בנפיחה אחת יצא פי'
שלא הנשים ביניהן אבל הפסק קול נתן ביניהם ובתוספתא
אמר לא יצא ופי" בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק
קול ולא פליגי ואסיקנא בגמרא דשמע תחלת תקיעה
בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה
לא יצא ומשמע בירושלמי דה'ה בתרועה שאע"פ ששמע
ממנה ג' יבבות או ג' שברים לא יצא עד | שישמענה
כולה מראש ועד סוף ומסתברא דגמרא דילן לית לה
הכ מדרלא אמר הכי : אלא בתקיעה שהיא כל הקול א'
אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים חרי יש תחלה וסוף
באמציעתם ואס שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו
הגדול הרמב"ן ז"ל מפי מורי רבינו נרו ;
גמ' והתניא כו" אמר אביי וכו'. פי' הרמב"ם ז'ל דברים
כפשוטן דתנא דמתניתין דקתני שיעור
תקיעָה כג' תרועות תקיעות דכולהו תלתא בבי כתרועות
דכולהו בבי וה"ל ב' תקיעות כתרועה שהתרועות הן ג'
והתקיעות הן ו' ותנא ברא חשיג. חד בבי בלחוד ב'
תקיעות כתרועה שביניהן ולא פליגי תנאי כולהו דכולהו
מודו רשיעור תקיעה כחצי תרועה הבאה אחריה וא"כ
תקיעה תר"ת שיעורא יבבא ומחצה בלחוד וזה א"א שהרי
כך התקיעה נקראת פשוטה לפי שהוא קול נמשך ופשוט
וכמו שלמדנו ויענירו קול והעברת קול אינו קול קצר
כ"כ והנכון כמו שפי' הראשונים ז'ל דכיע שיעור תקיעה
כתרועה ותנא: דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות
ראש השנה
פרק ד
דכולהו בבי ותרועות הם ג' וכן התקיעות שלפני התרועות
(דתרועות) [דתקיעות] בתריתא כפילא נינהו ולא חשיב
באפי נפשיהו דהא פשיטא דשיעורא דבתריתא כשיעור
דקמייתא הילכך חשיב ג' תקיעות ראשונות כג' תרועגת
ותנא ברא חשיב חד בבא תקיעה דחד בבא כתרועה
דידיה נמצא | דבריהן מכוונין ששיעור תקיעה כתרועה:
שיעור תרועה כג' יבבות והתניא. וכו' אמר אביי. וכו'.
פי' שהיתה מיבבת בפיה על שברה ואנן. נקטינן
שהיבבא שאמרה תורה הוא מענין יבבא! שמייבב אדם
על שברו כדכתי' לעיל והשתא פליגי בפ" ותייבב. מר סכר
גנוחי גגח דהיינו שברים ומר סבר ילולי יליל קולות קצרים
הנקראים בלשון בני אדם יבכות דלשון ותייבב. לשון
תורה הוא כלשון תרועה דמתרגמי' יבבא ואפשר דהיינו
מאי דקרו גנוחי בלשון בני אדם :
ח'ר מנין שבשופר . פי' דגני ו"ה לא כתיב אלא
תרועה וליכא זכר ברבר שתהא
בשופר ולא שקהא עמה קול פשוט ת"ל כו אין. לי
אלא ביובל וכו' היג-תיל בהודש השביעי שאין ת"ל
בחרש השביעי פי' שהרי כתוב למעלה. והיו ל ימי
שבע שבתות השנים מ"ט שנה וחיה אפשר לומר והעברת
שופר תרועה בעשור לחדש ששלמו בו המ"ט שנים
ועור דהא כתיב בקרא די"ה ודבר ירוע הוא שייה בחורש
הז' ומח ת"ל בחדש הז' אלא בא לומר שיתו כל
תרועות חורש השביעי בשופר כזה :
ומנין ליתן האמור וכו'. כלוטר שיהו כל הגי תרועות
בפשוטות לפניהם ולאחריהם כאלו כתובות בין
בריה בין ביובל שאין למור מהיקשיא אלא שתדמה
תרועה זו לזו שהיו בשופר ובפשוטות אכל שתהא
התרועה הכתובה בכיא מהן נמנית לחבירו ויהו. ג כאן
וכאן אין למרין כן מחיקש ת"ל שביעי שביעי לגזירה
שוה פי' דאה'נ דמהיקשא ליכא למילף הכי. אבל מגזיש
דשביעי שביעי ילפי' לה ותנא מייתי לה מעיקרא מחיקשא
דסבר דסגי ליה בהכי וכיון דחזי דלא סגי ליה בהיקישא
אתיה מגז'ש (וכן) [וכיון] דכן היקישא לא צריכינן ואפי'
לשופר ופשוטות דכולהו אתו בגז"ש אבל מחיקישא
לעולם לא אתי ליתן את של זה בה כדפרישנא
והכי מוכח בגמרא. דאמרי" דתנא. דמייתי. לה ממדבר
אמר כתרועות ב' מדברי תורה וא' | מדברי פופרים
ותימא רבשלמא מגז'ש לא מייתי להו כולהו משום
דלא. גמיר. גז"ש דשביעי רשביעי ואין אדם. דן גויש
מעצמו אא'כ קבלה מרבו אבל מהיקישא אמאי. לא
מייתי
ריטב'"א
מייתי. להו דנהי דלא יליף פשוטות מהיקישא דתעבירו
לא משמע ליה מימ לילף מהיקישא ליתן את האמור
של זה בזה וה"ל ג' תרועות מן התורה דהא מהיקישא
לא בעי גמרא מרבו אלא ודאי משום דלא אתו כלהו
מינה כדפרישית והאי דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי
לה מהיקישא ולבסוף מִייתִי לה בגזיש ופרקינן אי לאוגזיש
הוה מייתינן לה מחיקישא לאו למימרא דהוי מייתי לה כולה
מהיקישא אלא ה'ק אי לא הוי צריכנא לגזיש כלומר
למדרש ליתן את האמור של זה בזה. אנן צריכינן ע"כ
לגזיש וכיון דבהא צריכינן לגז'ש שבקי' היקישא לגמרי
ומייתי' כולה מילתא בגז"ש וזהו הנכון כנ"ל והרי"ף
הביא דכרי ת"ק דבריתא דמייתי לכולהו. ג' תרועות מן
התורה בגז"ש ולא הביא דברי התנא דמייתי לה ממדבר
וריש בר נחמני דלית ליה גז"ש ואמרי דתרועה א' או
ב' מהם מדים ויפה כיוון דאנן אהאי תנא סמכינן דיליף
לה לגז'ש מרביה דאע'ג דאידך לא גמירי לה לא ראינוה
אינה ראיה והכי סברא דתלמודא דמייתי האי סברא
מעקרא ובתר הכי אמרי" ותנא מייתי לה ממדבר משמע
דסברא קמייתא סברא דגמר' ושלא כדברי הרב בעל
המאור שכתב מצות תקיעת ר"ה מעורבת היא בשל
סופרים ואין כולה מן התורה ומפני זה לא היתה דוחה
שבת במדינה אע"ג דידעי בקביעא דירהא והוי דאוריתא
כמו לולב שחיה דוחה יום ראשון בגבולין דידעי בקביעא
דירחא משום דהוי דאוריתא כדאיתא פ' לולב וערבה
(ואין) [ואנן] הא כתיבנא בריש פרקין טעמא דמלתא שפיר;
תשלום הבריתא [רף כ'ר ע"א] הא כיצד ג' שהן טי
שיעור תקיעה כתרועה שיעור
תרועה כג' שברים , אתקין ר' אבהו וכו' יש שהיו סבורין
ומר דלר' אבהו לא בעי ג' שברים וג' יבבות דלא
בעינן שלשה בחד מיניהו אלא היכא דהוי שברים להור
או יגבות לחוד אבל כי הוי תרויהו לא דאיהו לא אתא
לאוסופי בשיעור תרועה ותקיעה שהיא כתרועה אלא
שבא לומר שנעשה תרועה משברים ויבבות ובשתיהן
כשיעור תרועה דתנא דידן או דתנא ברא אלא שאם
רצה להוסיף מוסוף כל' זמן שאינו מפסיק כמו שכתבנו
ולא נהיר' דלעולם ליכא גניחה בפחות מג' שברים
כדמש' תנא ברא ולא יללה בפחות מג' יבבות כדמשער
תנא דמתניתין וכיון דכן ר' אבהו דחייש לגניחה ויללה
היינו גניחה ויללה שלימות ממש דבציר מהאי לא חשיבי
ונמצא שצריך ג' שברים וג' יבבות כמו שנהגו וה'ה
נמי דסבר דשיעור תקיעה כתרועה דכ"ע מודו בה כדאמר
ראש השנה
פרק ד מח
אביי לעיל וה'ה לר' אבהו דשיעור תקיעה דידיה כתרועה
דיריה ונמצא ר' אבהו מוסיף בשיעור התקיעה ובשיעור
התרועה +
ונשאל רבינו האיי ז"ל וכי קודם שבא ר' אבהו לא
, יצאו ישראל ידי תקיעת שופר שהרי
נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה כראמרן
בהא וראי פליגי ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר
כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא
ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד
מרע"ה איך היה נוהג והשיב הוא ז"ל כי בודאי תרועת
תורה בכל א' מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכוונת התורה
בתרועה לעשותה מקולות ושברים ונתחלה היה עושה
זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר
יפה והיו כולן יוצאין י"ח והחכמים היו יורעין כן אבל
המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן
ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות
וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר' אבהו ותקן
לעשות כל א' כרברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א'
משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר
שאפשר הוהנין ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות
שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת
ובדרך קושיא ותירוץ ונמצא שלדברי רבינו האיי שפיר
אדם יוצא חובתו בכל א' מן הסימנין האלו כשעושה
אותו גיפ או בכל סימן פעם א' ויעשה הא' למלכיות
והא' לזכרונות והג' לשופרות וכמו שנהגו עכשיו בתקיעות
שעל סרר ברכות וכל אדם יוצא גם בזמן הזה בתקיעות
שעל סדר ברכות אבל יש אומרין דודאי הא דר' |אבהו
ספיקא ממש הוי ובוראי שבדורות הראשונים נחגו
בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה
בדורות התנאים והאהרונים שהרי התורה אמרה סתם
תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון א'
אמרה תורה לכולם ואין הדורות שווין בדבר שהרי
תמצא במיני הניגונין ענין קול שחיה קול מנגן . לדור
שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר וכן אירע
בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על
שבים כדרך הראשונים וגם יש שמריעין בשתיהן או
בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו : יודע איזה יכשרן
הזה או זה ולכך הוצרך ר' אבהו לתקן זה מעתה אי
אדם יוצא בתקיעות שנוהגין לעשות מעומד תשר"ת
למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות דהא ספק
הוא. ומט"נ הב' מהם שלא כראוי. הילכך היה נוהג ר"ת
"ל
ריטב'א
ז"ל לעשות תשר"ת פעם. א' בכל אהד מהם שהרי
בתשרית הם ג' מיני תרועות ואע'פ שאפשר שהדין
הוא בתש"ת או תר"ת ונמצא שיש בתשרית הפסקה בין
תקיעה לתרועה או משברים או תרועה מ"מ מוטב שנהוש
לספיקות כלומר לעשות דבר שאפשר שיוצאין בו
לגמרי ואין ספק בא' מהם אם הדין בתשר"ת ולא נהוש
להפסקות שיש בתשרית אם אינו אמת מתרי טעמא
חדא דבעשיית תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותרית
לשופרות יש בוראי ב' ספיקות שאינן אמת וכי עבדי
תשרית לעולם אפשר שכולם אמת וכשירה ואפי' אינן
אמת אין כאן טעות בספק אלא מחמת הפסקה ועוד
שההפסקה שהקשה התלמור לר' אבהו שהיא פוסלת
אינה אלא לריידאמר תקיעה תרועה ותקיעה א' היא- אבל
לרבנן דאמרי תקיעה בפני עצמה לא חיישינן להפסקה
רשמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ואע'ג דלית הלכתא
כר' יהודא משום דר' אבהו חייש לכנופי מנהגי ולמעבר
תרועה אליבא דכ"ע מקשי לה תלמודא מדר' יהורה. כי
היכא דלעביר לכיע אבל לרבנן בתשרית יוצא לעולם
ממ"נ דליכא למיחש להפסקת שברים בין תקיעה לתרועה
ולא להפסקת (שברים) [תרועה] בין [שברים] לתקיעה
וכדי לקיים אף דברי ר' יהורא תקן תש"ת ותר"ת וכאחר
שא"א לנו לעשותן כולן על סרר ברכות משום טורח
צבור או כדי שלא נתקע [שלא] לצורך על פררי
הברכות נעביר בכולהו תשר"ת דרבגן ולא חיישינן לרי
יהודה כיון דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה זו היא
שיטת ר'ת ז"ל ולא נהירא חדא דודאי מאי דאקשי
תלמודא לר' אבהו מהפסקה לרבנן ולא לר' יהודא
דלית הלכתא כוותיה דע"כ | לא חייש ר' אבהו לכנופי
מנהגי אלא בתרועה דלא פסיקא ליה מלתא היכא הוי
כהלכתא אבל | לר' יהורא דהוי יחיראה ולית הלכתא
כוותיה. לא חייש כלל וכדאמ' פ' ערבי פסחים שב'
תבשילין הן סלקא וארוזא ואמר" עלה שימ. דלית
רחש להא דריב"נ דאמר אורז ורוהן מין דגן הוא אלמא
אין דרך האמוראים להוש לדברי היהיד שאין הלכה
כמותו ועוד דאי לר' יהודא פרכינן | לא הוי נקיט. לה
תלמודא סתמא ועוד דהא סוגיין כולה דלא כר' יהודה
דהוי ט' תקיעות ולר' יהודה אינם אלא ג' כדפרישי'
למתני' אלא ודאי דקושיין לרבנן היא דאינהו נמי חיישי
להפסקה ואע'ג הק"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום
יצא אם הפסיק ביניהן | בקול שופר פסול כל הפימן
שחייב הוא לשמוע על הפרר תרועה באמצע ופשוטה
ראש ה שנה
פרק דר
לפניה ופשוטה לאחריה כראיתא בתוספתא דכתיבנא
לעיל בתוקע תרר"ת נמצא שלרברי רבנן התוקע תשר"ת
לא יצא לדברי האומר תש"ת או תר"ת וא"כ אין לנו
לתקוע תשר"ת לעולם על סדר ברכות שיהא הכל שלא
כדברי תנא. דמתניתין ותנא ברא וכדברי ר' אבהו שהוא
אמורא שלא אמר כן אלא מפני הספק והוא חש לדברי
התנאים ואנו האיך לא נהוש מימ גם במנהגינו יש לחוש
למה נהגו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות
ותר"ת לשופרות ואינם כלם על דעת א' ומה שכהב
הרי"ף כי מפני טורח הצבור אנו מקילין בדבר א"ש
לדברי הגאון שפובר שמן הדין אדם יוצא בכל אחד
מהן כמיש לעיל אבל לאידך פברא לא אתי שפיר
שמפני טורח הצבור אין לנו לעשות התקיעות שלא
כראוי ושלא נחוש לספיקות והנכון בזה דמדינא הרי
יצאנו ייח מצות שופר בתְקִיעה דמיושב ואין תקיעות
שעל סרר ברכות באות להובת מצות שופר אלא להובת
תפלה בצבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות
שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה כרי להעלות (תקיעת)
[תפלה] בשופר והתם בתקיעה א' סגי בכל ברכה אליבא
דרבנן אבל ביום זה אין אנו רוצין להפריד תרועה מב'
פשוטות ומימ באיזה סימן מג' סימנין סגי לן ושוב אין
הוששין לספיקות ולא להפסקות וגם אם מעה
בשברים או בתרועה אינו חוזר דמדינא בתקיעה א'
יוצא :
והוי יורע שאף לדברי הגאון אף בעשיית ג' סיטנין
ליכא משום בל תוסיף הדא דכל היכא
ראיכא למימר האי להודיה קאי אין בו משום בל תוסיף
כמיש גבי לולב. ועור שאין משום בל תוסיף אלא
כשמוסיף בגוף. הדבר עצמו דאלו הוסיף תקיעה או
תרועה בסימן אבל לכפול הדבר כלו גיפ לחבוב
מצוה :
כת: הרייף נמצא עכשיו וכו'. ומיש ומברכין עליהם
ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז"ל נופח
ברכה זו אבל קבלה מרבינו האיי ז"ל אביהם של ישראל
שהוא לשמוע קול שופר ויש בזה ב' שאלות למה
אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין
על הקריאה ולא על השמיעה ועוד למה היא בלמר
ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר ע'י אחרים כעין
קרא מגלה שהיא בעל מטעם זה . והתשובה בשאלות
אלו א' דהכא שמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת
התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון
לרצות
ריטכ'א
לרצות למדת הדין ביום הזה ואלו תקע ולא שמע לא
יצא ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה א"א
לה (אי) ע'י אחרים היא בלמד כיון שהוא עובר לעשייתה
אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרפומי ניסא
ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים
ועמי הארץ וכיון שאפשר ע"י אחרים היא בעל וכן
דנתי לפני מורי נרו ,
ואומר זמן על תקיעת השופר משום מצותו ואינו יוצא
בשל קדוש שהוא לחובת היום כי ב'
ענינים חלוקים חה זמן מצותו בלילה וזה זמנו ביום
וכעין שאמר על הלולב כמ"ש פ' לולב וערבה ונהגו
במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם
שכופלין אותו בליל בי לקדושת היום ואינו נכון שהרי
לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם א' יצא כשם
שאמרו בעשה פוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה
עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא
פי לולב וכדאי הוא זמן שאמר ביום א' על השופר
שיפטרנו [כמו] בזמן שאומר על הלולב בחול בשעת
עשיה כנ"ל אעפ"כ אין מבטלין מנהג ברבר .
ולענין קדוש היום בהא מורינא שאומר זמן גם בליל
שני על קדושת. היום שלא אמרו על ב' י"ט
של ריה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר
בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו לפי שפעמים
שיום ב' היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה
ולמעלה וכיון שכן אף עכשיו . דידעינן בקביעא דירהא
יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאלו אינו
ספק ולומר בו זמן וכן דעת רבותי נר"ו וכ'כ הרב בעל
העיטור נריו ושלא כדעת רז"ל ,
ע"כ רבינו ז"ל ולפי שהצבור צריכין לשמוע התקיעות
על סרר הברכות לפיכך חוזרין על סדר הברכות
תשר"ת פעם א' וכו' וכבר כתבתי בפ"ק למה מקדימין
תשרית ואהיכ תש"ת ואהיכ תר"ת לפתוח בר' אבהו
שהוא קטן ולסיים כדברי תנא דמתניתין שהוא. גדול .
עור כתב רבינו זיל שאלו קמי ריש מתיבתא המברך
יום ריה על תקיעת שופר בתר סית והשיח ורבר. צריך
לברך על התקיעות שעל סרר ברכות או לא. ואהדר
להו שגוערין. בו אבל אינו חוזר ומברך וכו' עד שמצוה
א' הוא צא וראה מברכת ההלל תשובת גאון זה יש
בה כמה גמגומין הרא דאפילו איתא דשיהה שבין
תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד הוי הפסקה למה
חוזר ומברך ברכת התקיעה שהרי ברכת התפלה שתוקעין
ראש השנה
פרק ר מט
עליהן עולות לברכות (התפלות) "[התקיעות] והרי זה מעין
הקורא בתורה שצריך לכרך והקורא ק"ש אינו צריך
לברך שברכות ק"ש הם ברכות על פרשיות ק"ש ואף
הקורא בתורה אחר שקרא ק"ש נפטר באהבה רבה
כדאיתא פ' מאמתי והוא ששונה על (אחד) [אתר]
כדאיתא בירושלמי ואף. זה כיוצא בו שאין ססק כי
כשהיו תוקעין על סדר הברכות בלבד. לא היו מפסיקין
לברך ברכת התקיעה ועור מה ענין שאלה זו והלא כיון
שגמר (ברכת) [תקיעות] דמיושב גמר כל מצותו ויצאו
מחובת שופר כמ"ש הרי"ף ואפילו לא תקע כלל על
סדר ברכות. אינו מעכב במצותו ואינו דומה | לתפילין
שאע'ם שאינן מעכבות זו את זו מ"מ לא גמר מצותו
עד שיניח שתיהן אבל זה כבר פיים כל מצות השופר
ותקיעה שעל סדר הברכות ענין אחר הוא ולא למצות
היום כמ"ש לעיל והאיך רבינו ז"ל חוזר כאן מדבריו
הראשונים ועושה אותן מצוה אחת כהלל הא ודאי אינו
אלא כתפלת שחרית ותפלת מוסף שכל אהד מהן
חלוקה לעצמה ורשאי לשוח ביניהן לכתחילה ואי איכא
לאיתשולי בהא ודאי איכא שאלה כגון ששח בתוך
תקיעות דמיושב. בין הפימן או בין סימן | לסימן כיון
שכולן מצוה. אחת אי הוי הפסק שיהא חוזר | ומברך
או לא ויש ליישב דבריו ז'ל שהוא' סובר דכל שהפסיק
באמצע תקיעות שמיושב הדבר פשוט שאינו חוזר ומברך
שהרי הן מצוה אחת ואין שיחה מחלקת מצוה א' לב'
ולא פוגמת ברכה לכל המצוה ולא הוצרכו לשאול אלא
בין תקיעות דמעומר לתקיעות דמיושב משום דרינו כבי
מצות שהראשונות חובת היום והאחרונות הובת ברכות
וה"ל כתפילין שכל א' ענין לעצמה ולפיכך כששח בין
תפלה לתפלה שהוזר ומברך וע'ז הוצרך רבינו זל להשיב
דלא דמי דהתם כל חד וחד מצוה גמורה באפי נפשה
דהוי דינה דבעיא ברכה כל א' באפי נפשה ולפיכך כל
שלא שח ביניהן לפי ששניהן ענין תפלין נעשו כמצוה
א' ונפטרות שתיהן בברכה א' אבל כששח בניהן אין
להם חבור אלא כל א' מהן חלקה רשות לעצמה והרי
הם שתים כדינן וצריכין כל א' מהן ברכתה (דאל0
[כאלו] עשה כל א' מהן לבדה או שעשאן שתיהן בזה
אחר זה בשתי שעות אבל הכא אעיפ שאין שתיהן
באות על ענין א' כמו שאמרנו מ"מ אין האחרונות
כדאי לקבוע ברכה לעצמן שאינו אלא כתשלום הראשונות
וכשירי מצוה ונוייה (וכדיהם) [וכדאי הם] להפשר בברכת
התפלה שעל התקיעות ודברי רבינו ז'ל אמת ותורתו
1 אמת
ריטב'א
אמת שאינו חוזר ומברך לא בששח בין תקיעה דמיושב
לתקיעות רמעומד ולא בששח באמצע הסימן של
תקיעות דמיושב אלא שאנו מוסיפין בזה ואומרין שרשאי
לשוח תחילה ואין גוערין בו [כי] היכא דבברכת הנהנין
אינו רשאי לשוח בין ברכה להנאה אלא בצרכי הברכה
כגון טול כרוך וכיוצא בו וכיון שטעם כיש רשאי לשוח
ואינו חוזר ומברך כך בברכת המצות אסור לשוח בין
ברכה לתחלת מעשה. אלא לענין צורך המעשה ואם
שח הוזר ומברך אבל כיון שהתחיל במעשה רשאי לשוח
ואינו הפסק ולפיכך אמרו שמע ט' תקיעות בט' שעות
ביום יצא וא"א שלא שח ולא התפלל בנתים. ואכל
וכירך והלך לעניניו ולא הוי הפסק ולא אסרו כן לכתחלה
שמא ישיח וירבה כברכות חנם שהוא אסור משום לא
תשא כדאיתא במס' יומא גבי ובעשור: שבחומש
הפקורים קורא ע'פ ופריש ר'ל טעמא דלא מייתי ס'ת
אחרינא למקרי ביה משום ברכה שאינה צריכה אלא
ודאי אפילו לכתחילה רשאי לשוח והכי אשכחן פ'
הישן גבי מרימר שהיה גבי נענוע הלולב ואמר גירא
בעינא רשטנא כדאיתא התם ואע"פ שלא יצא י"ח לולב
דרבנן עד שיגמור הנענוע | כדאיתא התס הילכך : כל
שהתחיל לתקוע תקיעה א' רשאי לשוח וכן אתה אומר
בבא לשהוט בהמות הרבח או לבדוק בתים בי"ר בניסן
שכיון שהתחיל קצת בשחיטה ובדיקה רשאי לשוח מיהו
אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך וכן אם נתקלקל
סימן הראשון בענין שלא עלה למנין כלל. ויש לו
להחזיר התקיעות כולם מתחלתן חוזר ומברך אבל כל
שאין לו לחזור הדבר מתחלתו אינו חוזר ומברך וכל
שהתוקע עצמו אינו חוזר ומברך ה'ה אם עלה אחר
במקומו להשלים שיורי התקיעות אינו הוזר ומברך כיון
ששניהן עושין מצוה אחת והרי זה כקריאה בתורה בצבור
שהיא מצוה א' שנעשית בשבעה ומן הדין כולן נפטרין
בברכתו של ראשון לפניו אלא שתקנו לברך כל א'
משום הנכנסין והיוצאין וזו ראיה גמורה. לכל שהתחיל :
במצוה ובא הבירו וגמרה על ירו שסומך על ברכתו
ואינ מברך ויש לנו לדון עכשיו במח *[שכ'] רבינו ז'ל
במי ששח בין תפלה לתפלה שאינו חוזר ומברך ברכה
קמייתא אלא ברכה אחריתא הוא דמברך וכ"כ בפו' בהלכות
תפילין בהא דאמרינן שאם לא שח מברך א' שח מברך
שתים שאם לא שח מברך א' על של יר ואינו מכרך על של
ראש כלום ואם שח מברך ב' א' על של יד וא' של
ראש אבל בה'ג והגאונים הראשונים ז'ל פרשו שאם
ראש השנה
פרק ד
לא שח מברך א' על של ראש מלבד מה שבירך על
של יר ואם שח מברך ב' על של ראש והיינו ברכת
של יד וברכת ראש וכן אמר בפירוש בירושלמי בפרק
היה קורא בתורה מהו מברך עליהם. ר' זריקא בשיר
יעקב. בר אידי כשהוא נותן של יר אומר להניח תפילין
וכשהוא נותן של ראש אומר על מצות תפילין | כך
הנוסחא הישנה הנמצאת בספרים מדוייקים אלמא. צריך
ברכה על כל תפלה ותפלה אעיפ שלא שח וכיכ הרב
בעל העטור ז'ל ולדידי פשיטא לי מלתייהו כוותיהו "ל
מלישנא דתלמודא דקאמר שח בין תפלה לתפלה חוור
ומברך ולישנא דהוזר לא משמע בשום דוכתא אלא
כשחוזר ברכה עצמה שאומר כבר ומראקשי' גמי סח
אין [לא] סח לא והא שלח ר' חייא וכו' ופסק אביי
ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך א' וכו' ולמה להו
כולי האי הכ הל"ל ההיא דר' חייא בשפח ותו מלישנא
ראביי ורכא. גופייהו דאמרי לא שח מברך א' שה מברך
ב' מכדי אנן השתא בין תפלה לתפלה. קיימינן ששח
אחר שבירך על של יד ואין דינינו אלא בדין תפלה
של ראש ומאי האי דקאמר לא שח מברך אחת
דהיינו של יר רמשמע רהשתא מברך לה והלא כבר
בירך אותה ומקמי הנחתה לא שייך לומר שח ואי בדרך
כלל בכל אדם מיירי לימא הכי מי שאינוו שח מברך
א' והשח מברך ב' אלא ודאי בין תפלה לתפלה קיימינן
והיכא שייך למימר. הכי שח מברך ב' הכי הול"ל לא
שח אינו מכרך שח מברך אלא הלשון מוכיח שעל
תפלה של ראש קיימינן שאם לא שח מנרך א' כדינה
ואם שח מברך שתים שהוזר ומברך ברכה של יד
ומברך סמוך לה ג'כ ברכה שלה וכאלו שתיהן על ראש
והטעם דאע'ג שהם שתי מצות ואין מעכבות זו את זו
מ'מ בודאי כשמניהן שתיהן מצוה אחת ולכך אמרו כל זמן
שמניחן שתיהן יהו בין עיניו שתים ולפיכך מניח תחלה
של יד וחולץ תחלה של ראש ותכתוב אמר הויה' א'
לשתיהן דכתיב. והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך .
ומפני זה כשהפריר ביניהן עבירה. היא בידו אלא דכיון
שאין א' מעככת לחברתה קבעו לה ברכה אף כשמניחן
שתיהן ולפי ששתיהן עכשיו כעין מצוה אחת עשאום
כאלו הם דבר אחר כשמניחן שתיהן כדי שלא יהא
הפסק ביניהם שיברך עם של ראש ג'כ ברכה של יר
וכשלא שח בנתים ברכה של יד עולה לה כראוי ואינ
צריך לברך על של ראש אלא ברכה שלה אבל אם
אפ שח חוזר ומברך כדי שיהו הן וברכותיהן בלא פירוד
ביניהם
ריטב'א .
ביניהם (ובשש) [ובשח] אזלא לה ברכה ראשונה ומפני
ששניהן עכשיו כעין מצוה אחת והויה בתריתא כעין
גמר מעשה תקנו: ברכה של ראש בעל כעין ברכה
של לולב שהיא משום דכיון דאגבהיה נפק ביה והנענוע
גמר מצוה ואף זה כיוצא בו בקצת נמצא שתפלה של
ראש צריכה ברכה בפני עצמה לפי שפעמים ניטלת
בפני עצמה והיא מצוה לעצמה וצריכה ג'כ לתכפה אחר
ברכה של יד כשמניהן שתיהן | לעשות שתיהן כאחת
וכשהיא בין עיניו יהו שתים . וכן דעת רבותי נרו = וכן
דנתי לפניהם ולפני הכם גדול מרבני צרפת והודה לדברי
ואמר לי שכן דעת הר' מאיר נ'ר מרוטנבורק וכ]
מצאתי לרב רבינו יונה בספר היראה וכן נהגו היוס כל
הכמי צרפת ז'ל והיה אפשר-לומר שהמניח תפלה של
ראש לבדה מברך להניח תפילין שלא תקנו לברך בעל
אלא כשמניהן שתיהן שהיא גמר מעשה אבל כשמניחן
בפני עצמה ומתחיל בה מברך בלמ"ר אלא שמצינו
שאין נופח ברכה משתנה שהרי ברכת נטילת ידים היא
בעל מפני שהנטילה קודמת לה לפעמים כשאין ידיו
נקיות ואינו ראוי לברכה עד שיטול ידיו ואעפ'כ אף
כשידיו נקיות נוטל ידי לאכילה שהברכה קודמת לנטילה
מברך ג'כ בעל ואין נוסח הברכה משתנה וכן דעת רבותי
והרב. הנז' גרו ומה שהביא רבינו אלפסי ז"ל. לראיה
שהחלל שכברכין קודם לקריאתו ואעפ'כ בין פרק לפרק
פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך למרנו שהפוסק בק"ש
או בהלל או בפסוקי דומרא לדברים של רשות אע"פ
שלא (חזר) יפה [עשה] אין לחזור כלום אלא שמסיים
ברכותיו אבל יש אומרים שאינו מברך ברכה אחרונה
של הלל שהיא יהללוך. ולא ברכה של פפוקי דומרא
שהיא ישתנח שהרי סמוכות לברכות שלפניהן וכיון
שהפסיק בברכות [בדבר] של רשות שלא התירו לו
חכמים ביטל סמיכותן ואינו נראה נכון שכשם שלא
בטלה ברכה ראשונה לענין תשלום. ההלל שיוצא בה
כאלו לא שח כך לא בטלה לענין ברכה שלאחריה :
אמר רבי יוחנן שמע ט' וכו' . פי' אע'ג ששהה
באמצע בין הסימן כדי לגמור את
כולן לאלו בין סימן לסימן לכ"ע ליכא קפירא צא ולמד
ממה ששנינו שאדם יוצא ידי הובה בתקיעות שעל
סדר ברכות ואע"פ שיש בין סימן לסימן כדי לגמור אלא
ודאי רבהא ליכא קפידא ורבותא דאשמעינן היינו באמצע
הסימן והלכתא כוותיה | בין | בהלל בין במגלה אע'פ
ששהה כדי לגמור את כולה איגו חוזר לראש ובגמרא
.
ראש השנה
פרק ד :
אקשינן לר' יוחנן דר' אבהו הוי אזיל בתריה דר' יוחנן
רקרי קיש וכי מטי למבואות המטונפות .פסק. פיי ר'
אבהו דסבר לה כרב חסדא דאמר התם בפ' מי שמתו
שהקורא ק"ש: ומגיע למבואות המטונפות פוסק והלכתא
כוותיה ובהא פליג אדר"י דאמר התם שאינו פוסק גלך
אין) י[שאין] לו קביעות מקום ואין בו משום והיה מחניך
קדוש כראיתא פ' מי. שמתו בתר דחליף א"ל מהו לגמור
פי" דאע"ג דפליגי לענין | הפסקה קמבעיא ליה לענין
חזרה א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש
אלמא לריי אע"ג דלדידיה דגברא חזיה כשפסק שלא
היה צריך לפסוק אפילו לכתחלה כיון שפסק ושהה
כדי | לגמור את כולה. חוזר | לראש והיעו קושיין
דאלו סיל | לריי כר' אבהו | (שאין) [שיש] לו
לפסוק מאי קושיא דשאני התם דהוי גברא דחיא
אלא וראי כדפרי' ופרקי' דה'ק לדירי לא פ"ל לדירך
דסבירא לך חזור לראש וה'פ לדידי לא סבירא
לי שיהא. חייב. להפסיק כלל. וכיון שכן פסק אעפ"י
ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר דגברא חזיא
הוא אבל (בדירך) [לדידך] דסבירא לך דפוסק דגברא
דחיא הוא כשפסק אם שהה וכו' וכן פי' הראב"ד ז'ל
והוא הנכון ושמעינן מינה דמודה ר' יוחנן בגברא דחיא
ושהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש אף בק"ש
בהלל ובמגלה מיהו בחדא. מיניהו | אינו חוזר לראש
ס(והוא | דהוי | גברא | כל השיעור.שגומר את כולה)
ומיהו ה'מ בק"ש ובהלל ומגלה שהרי יש בהם החיתר
הפסקה מפני הכבוד ומפני היראה ולפיכך הקילו בשהית
כולהו ואינם | נפסלים בפסיקה ואפילו בשיחה אבל
תפלה שהיא חמורה שאין מפסיקין בה כלל אפילו
לענות על דבר שבקדושה כדמוכח התם החמירו ג"כ
בשהיה דידיה | דכל היכא דשהה כדי לגמור. את כולה
אפילו גברא חזיא או שלא שהה והוי גברא דחיא חור
לראש והיינו דאמרינן התם בפרק מי שמתו היה מתפלל
ומים שותתין לו על ברכיו פי' מחמת אונס שבא לו
עכשיו | כמנהג החולים אבל כשהתחיל לא היה צריך
לכך דאי לא התניא הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו
תועבה והיכא איכא מ"ד הכא שאינו חוזר לראש אלא
ודאי כדאמרן ושלא כפרשיי ז'ל שפי" שם ימתין. עד
שיכלו המים וחוזר להיכן הוא חוזר רב המנונא אמר
חוזר לראש ורב חסרא אמר למקום שפפק ואמרי' עלה
לימא בהא קמפליגי דמ"ס שהה כדי. לגמור את כולה
חוזר לראש ומ"ס חוזר למקום שפסק ואמר רֶב אשי
רכיע
/
/
ריטב'א
דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוור לראש פי"'
ואפילו בגברא חזיא והכא בדלא שהה ובהא קמפליגי
מיס גברא דחיא הוא פי' דכיון דגזדו ביה רבנן לכתחלה
גברא דחיא וכיון. שכן אע'פ שלא שהח חוזר לראש
ומ"ס גברא חזיא הוא פי' מדאוריתא שלא אסרה תורה
מי רגלים אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזרו לכתחלה
וזה אין העמוד נגדו שאינו רואה אותו וכיון דהוי גברא
(דחיא) [הזיא] מדאוריתא ולא שהה הוזר למקום שפסק
והא ודאי דרב | אשי נמי מצי למימר דכ"ע שהה כדי
לגמור את כולה בגברא חזיא אינו חוזר והכא | בהא
פליגי מ"ס גברא דחיא הוא ואיכא תרתי לגריעות'
ומ"ס גברא חזיא הוא וליכא אלא הדא ש"מ דקים ליה
לרב אשי דבתפלה לכ"ע. בין שהה לגמור את כולה
אפ" גברא חזיא בין שלא שהא וגברא דהיא. חור
לראש ולא פליגי אאירך פסקא דקיש ומגלה מטעמא
דאמרן ויש בזה כמה דעות וזהו הנראה לי נכון בשיטת
מורי הרב נרו ואמרו בירושלמי כשמשערין בשהה כדי
לגמור את כולה אם משערין בכל אדם או בקורא
ואמרו כי בקורא משערין וכן פירשו שם דמאי דאמרינן
כדי לגמור את כולה היינו לאומרה כולה מראש ועד
סוף שלשון לגמור בתלמוד אינו לשון השלמה (אינו)
[אלא] לשון קריאה כמו שאמרו בק"ש ותיקין היו
גומרין אותה עם הנץ החמה וכן רבים והכי איתא בפ'
היה קורא בגמרא. דילן בההוא דחוי קרי פסוק ראשון
לתלמידו ושונה ואח'כ גומרה כדעת ר' שמעון ביבי ,
והני דמני להו ט' תקיעות משום דהכי מנינא דידהו
לדינא דאוריתא כדכתבי" להו אבל לאחר ספיקו של
ר' אבהו הס שלשה סימנין ג' פעמים "שהן כ"ז תקיעות
מיהו אפשר להעמירן על כיה כי כשיגמור סי' ראשון
ושני תעלה לו תקיעה שבסוף סימן זה לתחילת. סימן
שלפניו שיתקע תשר"ת תשרית תשר"ת ש"ת תש"ת תש"ת
רית תר"ת [תר"ת] דהא ממ"נ בכל סימן מאלו. ג'
פעמים יוצא והכי איתיה דוק ותשכח והוי להו. כ'ה
תקיעות | וזה ברור | מפי מורי גרו ולא נהגו כן שמא
יטעה ולא יעלה על לב כי תקיעה אחרונה דתשר"ת
עולה לתקיעה ראשונה לתש"ת וכן של תש"ת לתר"ת
ולא יעשה תקיעה ראשונה בתשית ותר"ת גם בשני גם
"= בשלישי וכן כתב ר"ת ז'ל ,
ה'ג מט' בני אדם כאחד לא יצא. תקיעה מזה
ותרועה | מזה בזה אחר זה יצא ואפילו
/כסירוגין וכו' וכן גר' ההלכות ופירושה ברור מט' בני
ראש השנה
פרק ד
אדם לא יצא כשתקעו זה תקיעה וזה תרועה והטעם
שלא יצא לפי ששמעם כולם מעורבות ביחד ואנן
בעינן תרועה באמצע ותקיעה לפניה ולאחריה | משא"כ
בזו שאין התקיעה קודמת לתרועה ולא מאוחרת
לה מיהו ידי תקיעה אחת יצא ומשלים עליה בלבד
שלא האריך קול תרועת חכירו על התקיעה כדי שלא
יהא קול פסול בנתים אבל אם שמע תקיעה מזה
ותרועה. מזה יצא פי' אע"ם ששמען מהרבה בני אדם
כיון ששמען על הפרר ותרועה בנתים ותקיעה (לפניה
א' ותקיעה). לפניה ולאחריה והיכא שתקעו ג' בני אדם
(והיכא שתקעו ג' בני אדם) כא' זה תשית וזה תר"ת
וזה תשר"ת וכן. שלשה פעמים שתוקעין כא' ואה"כ
מריעין ואח"כ תוקעין דאיכא תרועות באמצע אלא
שהי' שומע ג' תקיעות או ג' תרועות ביחד "א שיצא
ודי כולן אם לא הפסיקו כולן בנשימה אלא ביחד
בענין שלא היתה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתרועה
דהא קי"ל דתרי קלי (לא) משתמעי ואפשר לו לשומען
כולן כא' וכן דעת רבינו האיי גאון ז'ל ו"א שלא
יצא אלא ידי | אחת מהן דכי אמרינן דתרתי קלי
דמשתמעי היינו שאין קול מצוה מתעכב אע'פ שיוצאין
עמו קולות אחרים כגון שופר וחצוצרות ועשרה שקראו
במגלה בפרשה א' ששומע קול א' מהס מ"מ אבל הקולות
כולם אינם נשמעין יפה וראוי להחמיר ויש ספרים
שכתוב בהן מטי בני ארם כא' לא יצא תקיעה מזה
ותרועה מזה לא יצא בזה אחר זה יצא ולפי גרסא זו תקיעה
מזה ותרועה מזה. שלא יצא חיינו כששמען ביחד. ולפי
שלא שמען על הפדר שתהא תרועה בנתים וכשאמר
מט' בני אדם לא יצא היינו אע"פ ששמען כסדר אלא "
שהי' שומע התקיעות או התרועות מט' בני אדם והיו
קולות הרבה ביחד וכן פרשיי ז"ל ולא נהירא דאיכ למה
ליה למנקט מט' בני אדם אפי' מב' וג' נמי ועור דהא
משמע לא יצא כָלל ואמאי ליפוק ידי סימן א' מיהת
דהא קייל דתרי. קלי משתמעי בשופר ומגלה דאיידי
דחביבא ליה יהב דעתיה ושמע אלא וראי כראמרן :
עב תיר %[תקיעות וכוי] ברכות וכו'. פי' של תענית
אם אינו יורע כלן או שאין לו שופר או
מקצתן :
תקיעות וכרכות של ריה וי"ה. | פ" ברכה לברכה
ותקיעה לתקיעה. אבל אין הברכות
מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות
כראמרינן. לקמן גבי שתי עיָרות. באחת תוקעין וכ
שה 4.
.--
ריטביא
ואמרינן מ"ש ר"ח וכו' פי' לאו אתקיעות שיילינן דהא
איכא מעמא רנה דתקיעות ריה וי"ה של יובל מדאוריתא
בחשבון ואין פוחתין מהן ותקיעות של תענית הם
מדרבנן ואין שיעור למנינם לעכב אלא אברכות קיימינן
כי דהני והני דרבנן אמאי מעכבות ומהדרינן כדרבא
וכוי כלומר שיש להם סרר לעכב שאין לנו רצוי אלא
בשלשתן כדקאמר ובמה בשופר (שיפירושו) שפי'
בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא. אמרו
לפני וכו" :
מחנו' מי שברך , ברכות של מלכיות וכו' ריג וכו' .
: פירשו הגאונים זל שריג ורבנן
בכל ברכות דר"ה וי"ה פליני דלר'ג ש"צ מוציא ידיחובה
לכולן אפ" את הבקי ולרבנן אינו מוציא כלל את
הבקי ואפי' בריה ו"ה והיינו דפסקו כר'ג בכרכות. דר"ה
וי"ה אלמא בכולהו פליגי (ודרבי עקיבא). [ולרבנן]
מוציא לעולם את שאינו בקי בצבור מיהת אבל לא
ביחיד כדתנן יחיר | שלא בירך אין חבירו | מברך לו
שכל אחד יש לו (לשון) [לשנן] בפיו אבל בצבור
חשיב צירוף כאלו הוא מוציא בפיו ומהאי טעמא פטר
ריג אף בבקי והיינו דקאמר בבריתא בטעמא דידיה
כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר ע"י צירוף משא"כ
ביחיד דעלמא כן יש להוכיח להוציא את הבקי ע"י
צירוף שכולם כאיש אחד ורבנן סברי דכיון דידע חייב
הוא גלשו[) [לשנן] בפיו ולא מהני לי" צירוף מדרבכן
והא איפסקא הלכתא כריג בברכות של ר"ה ו"ה של
יובל. משום דאוושא כדאיתא בגמרא ולפי"ז תקנו שיהא
שליח צבור מסדר בתפלתו אוחילה לאל מה שאין
היחיר אומרו ותקנוהו בתחלת מלכיות לפי שאינו מוציא
= את הבקי אלא מברכות דמלכיות זכרונות . ושופרות
בלחוד כראיתא לקמן ובשאר ימות [השנה] קייל כרבנן
שאין שליח צבור מוציא את הבקי כלל אלא כשטעה
וסיים תפלתו. וצריך לחזור שעשאוהו כשאינו בקי
ויוצא ע"י שליח צבור כדאיתא בברכות בהדיא והטעם
דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת ר'ג
אלא דרבנן עכור חזוק שיהא הבקי מישנן בפיו ובשטעה
אוקמוה אדיניה ועשאיה כשאינו בקי וכן עיקר +
נמ' טעמא רבירך ואח'כ נתמנה לו שופר וכו" .
מפורש בפרקא קמא :
לא אמרו אלא בחבר עיר, פי' בצבור ובמס' מגלה
אמרו' חגר. ער על חבר
ראש השנה
פרק ד נא
הממונה על כל רברי מצוה המוטלין על הצבור והוא
מן הלשונות שבתלמוד שענינם. מתחלף :
שתו עיורות וכו' ,| אוקמינא אעיג דהא | דברכות
ודאי והא דתקיעות ספק פירוש דהא
רתקיעות | מוחזקת | בשנים שעברו שהיה שם שופר
ותוקע אלא שאין ידוע אם יש חיום שם וחיינו דקתני
באחת תוקעין כלומר שהיו תוקעין בזמן שעבר וקמ"ל
דספק כזה ראוריתא עדיף מודאי ברכות דרבנן :
תניא אמרו לו וכו', פי" בין בריה בין בשאר ימים :
להסריר . שתהא שגורה בפיו בעוד שחם מתפללין :
אמר להם וכו" פירוש כיון שאינו מוציא את הצבור;
דף לה ע'א,. אמר רבא מאן וכו'. ומפתברא דכי
אמר רב עדיין היא מחלוקת
משוס רבנן קאמר ולא פליג אדר' יוחנן דלא משמע
לומר דלא שמיעה ליה שהודח> ר' מאיר לר'ג והכי
מסקנא דהלכתא כר"ג בברכות של ריה [וי"ה]. של יובל
והלכתא כרבנן בשאר ימות. השנה ,
כחב. רבינו ו"ל. ועַם שבשדות וכו' ולישנא דגמרא
- לא פטר ר'ג אלא עם שבשדות
משום דאניפי ורבינו :"ל מפרש דה'ק לא פטר ר'ג
מאותן שאינן בבהכ'נ אלא עם שבשדות וכו' וה'ה. כל
ראניסי ואפילו בעיר ששליח צבור מוציאן ואפילו
בקיאין לאפוקי | מאן הלא אניס אפילו אינו בקי
לא פטר ליה שליח צבור והכי רהטא שמעתא
שפיר. וכן פי' ריח ז'ל | אבל רש"י ז'ל מפרש דברים
כפשוטן שלא פטר ריג אלא עם שבשרות ראניפי
> וכיוצא | בהן אבל בעיר אפילו הם בבהכ'ג צריכין הפ
להתפלל ואין ש"צ פוטר את הבקי וליתא דהא אמרו
לו לריג לדבריך למה צבור מתפללין ולא השיב להם
מפני | הבקיאין שאין שיצ פוטרן אלא שאמר כדי
להסדיר שליח צבור תפלתו. ירושלמי ר' הונא צפוראה
הלכה כר"ג באילן תקיעתא והוא שישנו שם מתחלת
התקיעה כלומר שאין שליח צבור פוטר את הבקי כי אס
מברפות | של הקיעח | בלבד וצריך הוא להתפלל שבע
ולמדו 9 ממה ששנינו ומאי דקאמרי והוא שישנו
שם כלומר שאע"פ (שנתפלל) [שהתפלל] שבע
בפני עצמו אין ש"צ. מוציאו אם אינו שומע ממנו כל
התפלה מראש ועד סוף וכדפר" סדר ברכות אומר
אבות ונבורות וכו' ומעתה למדנו שרשאין הצבור
להתפלל שבע וכשישמעו אח'כ מש"צ תשע וכן היה
מנהג
רוטב'א
מנהג גבי ישיבות הגאונים זיל אבל רבינו יצחק גיאת
ז'ל כתב שאין לצבור להתפלל אלא תשע ואמר
שנן המנהג בבתי כנסיות = של רבנים גדולים = וכן
קבלו = מחכמים. | גדולים | ואנשי | מעשה והכרעתן
ממה שאמרו לו לו'ג לדבריך למה. צבור מתפללין
ואלו לא היה מתפללין אלא שבע האיך שואל למה
מתפללין שהרי ש"ץ אין מוציאן משבע ועוד מהו זה
שאמר להם ו'ג למה שיצ יורד שהרי צריך הוא ליֶךָ
מפני | מלכיות וכו" כי לא נתפללו הצבור | אלא שבע
אלא וראי ש"מ שחכמי התלמור היו נוהגין שהיו צבור
מתפללין תשע וזו אינה מכרעת כי מה שנהגו הגאונים
זיל להתפלל שבע הוא אחר שנפסקה הלכה כר"ג
באילין תקיעתא ורברי הבריתא נאמרים לפי מחלוקתם
ולפי דעתם של ריג ורבנן שריג סובר שש"צ מוציא
את הבקי אף בשאר "ימות | השנה ורבנן סברי שאינו
מוציאו לעולם וצריכין הס להתפלל תשע לגמרי בר"ה
וזחו שאמר ר"ג למה שיץ ירד וכשאמרו לו למה
צבור וכו' וכיון שכן אין לזוז ממנהגן של גאונים שראו
מרבנן סבוראי כי ישבו על כסאו של רב אשי נתפללו
בבהכ'ג שלו וראו שהצבור מתפללין שבע ועיקר ואריך,
ומיהו לפי מה שראינו שאין הכל זריזין לשמוע כל
התפלה משיצ והם מסיחין רעתם ממנה טוב ויפה
שיהא הבקי מתפלל לעצמו תשע ולא יסמוך על שיצ
כיון שאפשר לו להתפלל שאינו אנוס :
ומ"ש ברכות וכו'. ואסיקנא משום דאוושי ברכות
= ואית דגר' משום דאוושא והכל ענין
אחד שתתפלה ארוכה ונפישי ברכותיה +
ראש השנה
פרק ד
א"ר אלעזר וכו' אמר רבא וכו'. כתב רביו "ל|
וכמה. הוא. פרקים ,
משלשים יום ולהלן פי'. ויש. בכלל דראשי חרשים \
ואתיא לרבינו ז'ל מראקשינן בגמרא אדרבי איני וחא"
רב יהודה מסדר צלותא ומצלי ופחיק שאני. רב יהורת
כיון דמתלתין לתלתין יומין הוא | דמצלי פי' שהיתה
תורתו אומנתו ולא היה מתפלל ומתבטל ממנו לשופ
צורך בעולם ורקותיה בלחוד פטור מן התפלה כראיתא
פיק דשבת וכיון דלא מצלי אלא מתל תין לתלתין יומין
כפרקים דמי וש"מ בפרקים היינו משלשים יום ולהלן/
כדברי רבינו ז'ל וכראיתא בפי חהואה,
גרסינן בעירובין איבעיא להו וכו' ומסקנא אומר:
זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואסיקנא דאומרי
זמן בר"ה ובי"ה פירוש בשני ימים טובים של ר"ה ע
הכוס כראיתא התם וכדכתיבנא במפ' יומא. = וגרפינן
בפרקא קמא דברכות דעשרת ימים שבין ר"ה וי" אומר
המלך הקדוש והמלך המשפט ואס אמר האל הקדוש
לא יצא כדפסק הרי'ף = "ל והוא הנכון והר' יונה ז"ל"
היה סובר שאינו חוזד אלא בשאמר האל הקדוש האל.
המשפט אבל אם אמר מלך אוהב צרקה ומשפט כמו
שאנו נוהנין חיום. יצא כיון שהזכיר מלכות אבל תלמירי
רבינו הגדול ז'ל כתבו משמו שאפי אמר מלך אוהב
צדקה ומשפט יש לחזור ה ירוע למבין סור הענין
למה צריך לומר המלך המשפט שנראה כלשון משובש.
והוא מתוק לרואי השמש ואם הוא ספק בידו חוןף:
דמסתמא דיישיה דכולה שתא נקט = וכמו > שאמרו
בירושלמי גבי מוריד הטל ומוריד הגשם שכל שלשים.
יום ספיקו חוזר. וכן הלכה מפי רבי' גרו : /
סליק מסכתא ברחמי שמיא',
תושלביע בגליה ואעיק
1
4
/
ו
ב ור
0+ 66בתעט26% 06 16טשסם5 0%ססס פומ
6 185% 1116 06+016 עס תס שְ1,10:87 6+
.ש0ס₪61 8110606+8%
46 18% 087 8 8+ת60 6 01 6מח \/
4 16 6תסע6כ 16 קם1ןת6%81? עס
.6+
.עזנתסצק תז16%0 16886
ודרי
,
/
הו
וש
.
ו
1
17"
₪
ן
ו
ו
ו
+
7
וט
+
ו
4
ו
י ו
הי
=5בכבכב 032 2
--- - 3 =
" \%- - + : 3 5 5 =
2 בל 4 בב סבב 42323533 צ ככ
בב 5 333 ם-י 3 0 4 -35
= 333 בבם ב5כ5ב4כבבבבכב כ 5 בכבב
ב- 3 = + 3 בבַבבְבבבבבב 3ב ב דבכו
בב == 1% בכב == = בַבבַבְבַבבַ 3 ב 3 בב ב
= ₪- - " 8% ב 1 בב 4 ב בג
33 953335 בבב 5 5 בכבכבב 55 3335
בב יכבב כ3ב33בבבב בבְּבַבבב בבב 3 3ב
ל ₪ ב ב3235 33 ב 5
בבבכבבב 23 בב בכַצְבבָב 3 3 =
3ב שש 22223 3 שת בב
333033 3 בבב5ף 5ב בבב5בבפנב
בבבבכב כ 5 5 3ב 3
בבפבכב =< 3 2 5 מב
33 בַ ב - בב4כ)ן
ב ב ב ב 5
שי ב : 5ב ה
- ב 33 3
ב ב
וו
ג
ו
וו וו
סט
וו
ו
גוו
שר
ודו
ו
ו
ו
/
ו
ו
ו
ו
ו
ור
(0 |
0
1
ו
ו
וו
ו
ו
וו
וו
ו
ו
"7
ו
,
ו
ו
ו
וו
וו
ו
ו
וו
ו
וו
ו
ו
ו
וו
וו
ו
שו
טב מב
ו
סט
ו
ו
ששו
ו
1 תביס מ6ם 05ס1-מסץצ
זי 7
מ'ס 456000%מ 81 מהמהמט- את
/
וו
ו
ו
וו
0
4
= 2
כב =
בכב בר בבבבבבכבבב 2ב
ב בבר =
בכבבבבב...... 35 כב-1בב בכ -כב בבר
= בבנבבר 335335 כ
=
5
בבבכבצם
=
ב
בכיפרב
בכ
וו
ו
ו
וו
ו
=
= ב
5ב
כבם
צהב
כב3ב 3ב
ב
4
3-3
בבכב4ב כב
שש שיש א =
ו
שש
Live Music Archive
Librivox Free Audio
Metropolitan Museum
Cleveland Museum of Art
Internet Arcade
Console Living Room
Books to Borrow
Open Library
TV News
Understanding 9/11